@ילדה של אבא@משה

עבר מורכב וארוך.

שאלה מעניינת

היום צריך לעשות כמה דברים ולא לרחף - מה שאומר שאני כבר כמעט רבע שעה רק כותבת את התגובה הזו...

מה איתך?

היה לי ערב נפלא אתמול ממש

אני נשואה, ניקית קיימת

גיליתי דרך הפורום הזה ובכלל שהמילה 'מוצפת' מתאימה לי,

אז החלטתי להצטרף בניק חדש

ראש השנה עבר בטוב

הרגשתי שאני פוחדת וזה גרם לי להתנתק קצת ממהות היום כדי לחזור לעצמי

הייתי רוצה השנה ללכת עם החוויה הגופנית, לחוש דרך החושים את המציאות ולא רק עם השכל והראש

כלומר השיח בו מלא בציניות. וזה כמו סגנון שפה שמתרגלים אליה ומאד נטמעת.

עשיתי עבודה של שנים כדי להפטר מזה.

אני חושבת שיש אנשים צינים כי הם רגילים לדבר ככה, בלי יותר מידי להתכוון או להבין שזה יכול לפגוע.

ויש אנשים שהם צינים כי זה בא לכסות על משהו אחר.

לשים את עצמך מבחוץ ואז להגיב...ככה כאילו אתה לא מעורבב רגשית וכשלא מעורבבים לא נפגעים

נראה לי, גם, שלפעמים האדם הציני בכלל לא מודע לציניות שלו. הוא בטוח שהוא פשוט מצחיק או מתוחכם.

ציניות יומיומית היא הרבה פעמים תוצאה של הרגל. הרגל שמתפתח מהרצון להיות גבר לדוג' או להצחיק וממשיך ומתפתח מכח ההרגל של אנשים שלא רגישים לאנשים שסביבם ביחס לאמירות שלהם.

יש גם ציניות מכוונת, כמו שכבר כתבו - התגוננות. דוג' שאני זוכר - יושבים חבר'ה ושרים שירי נשמה עד דמעות ואחד בצד ציניקן כזה עושה להוא שלידו חיקוי שלהם, והבנתי שם שהוא פשוט מפחד מהצד הרגשי שבו. זה דבר שמאוד משפיע על אנשים, הם פוחדים להרגיש רגשיים אפילו בפני עצמם וכל שכן בפני הסביבה, והציניות היא אחלה תרופה לזה..

לפני 10 שנים, ברור שכן

ברגע שזה מקשה על התיפקוד אז זה בלם חזק ובעייתי, כמו כל בלם חזק ובעייתי.

בעולם המקצועי שבו אני עובד (ובניהול תורים בכלל) בשביל שמערכת תעבוד תקין צריך שהיא תהיה מסוגלת לעבד בזמן אמת את כל הפניות שהיא מקבלת.

דמיינו פקיד בדואר שמצליח לטפל בכל הלקוחות בקצב שהם נכנסים. ואז כשיש יותר לקוחות מציבים עוד פקיד והכל בסדר.

אם משא הארוע כבד מדי, אי אפשר לעבד אותו בזמן אמת. ובתכל'ס אי אפשר לעבד אותו בכלל. כי לא יעזור (חלקית לפחות) לעבד  ארוע שכבר נגמר.

עזרה לי להבין טוב יותר את עצמי.

את אומרת שלא תרצי לוותר על הרגישות אבל כן תרצי לוותר על תופעת הלוואי שלה-ההצפה הרגשית

הרגישות הזאת נובעת משני דברים עיקריים (לפחות אצלי)

שימת לב לפרטים וניואנסים דקים

אמפתיה ואכפתיות גבוהה

השילוב בין הדברים יכול לגרום להצפה.

כי אני שמה לב להרבה מאד דברים שאנשים אחרים לא שמים לב אליהם וזה משפיע עלי וכשזה יותר מידי זה גם מציף אותי.

הכל נכנס והמערכת לא מצליחה לעבד הכל בצורה נכונה.

ממה היא נובעת. נולדים איתה? בעקבות אירועים בחיים? 

אולי זה ?מצב פסיכולוגי איזה שהוא? בעיה במערכת העצבים?

עיוות מסויים בנפש, בראש (סליחה מכולם), מערבבים

פה בין משהו חריג ובעייתי לבין תכונה לא קלה אבל יפה?

אני - רגישה? מסובכת? קשב וריכוז?

נראה לי שאנשים פחות "רגישים", קל להם יותר בחיים;

פחות טעונים, פחות מוטרדים... לא חושבת שהצער

שווה את נזק המלך....הרבה יותר קשה לחיות

כך (עדיין לא מחוור לי מה זה הכך הזה...)

ואפילו אם יש בכך איזה יופי, פיוטיות וכו' -

זה חלק די קטן במהלך החיים הכללי.

כלומר: אם ישאלו אותי אם אני מעדיפה

להיות משוררת מפורסמת ורגישה -

עם חיים מסובכים ולא  פשוטים (נפשית-

ופרקטית) או "סתם" אדם שחי ומתפקד כראוי, בלי יומרות, גחמות וכד' -

היה חלקי עם הפרקטי לא עם כשרון השירה המופלא המעורר התרגשות

והתפעלות...

פעם קראתי שאמנים הם מעולם התוהו...

איני יודעת מה זה, אבל זה לא כל כך

מוצא חן בעיני....

אני מעדיף להיות בעל רגישות גבוהה

עם זה, אם יכולתי להפחית את מה שבא בעקבות זה, הייתי שמח.

פחות לתת לזה להשפיע 

כרגע זה יותר עול.

מרגישה שדברים פשוטים שאנשים עושים בשגרה בשבילי הם הר, כל מפגש חברתי, כל הודעה שנכנסת שלא לדבר על הודעה קולית, כל רעש שהוא קצת מוגזם.

יכול להיות שאצליח למנף את הדברים הטובים שיש בזה, כרגע עוד לא שם.

בשנים האחרונות כבר לא.

ועדיין, יש זמנים או מקרים מסויימים, שאני כל כך מוצפת שבא לי שוב להעלים את הרגישות הזאת. ובמקרים האלה אני משתדלת להזכיר לעצמי את כל היתרונות של הרגישות הזאת.

לא נורא.

בכדורים/טיפולים מוזרים וכדו' - ממש לא.

אז בתכלס לא כי אין מטה קסם.

או באופן רעיוני.

אבל לפני הכל אני חושב שאם ה' יתברך שם אותי בתפקיד כזה - זו המשימה שלי וכנראה שיש לי כוחות אליה ואני לא רוצה לוותר עליה. 

אבל מעבר לכך, איך שאני רואה אצלי מחשבות כאלה באות בעיקר בהצפות וכדו'.. "למה זה אנוכי".. אבל כשעוברת ההצפה אפשר לשים לב לכך שאלו חיים הרבה יותר מלאים ויפים. םשוט אנחנו נזכרים בשאלה האם אנחנו רוצים את זה בכלל כשאנחנו לא רוצים את זה.. בד"כ (ככה לפחות אצלי, לא יודע מה עם אחרים)

בכללי חושבת שזה אישי מאוד ומשתנה מאדם לאדם, אפילו בין אנשים רגישים מאוד. 

מצטערת לשמוע, זה ניסיון וכאב שתמיד שם, גם אם הזמן ממשיך קדימה. וסליחה אם ניסוח השאלה היה אולי קצת חסר רגישות כלפיך.

אני חושבת שמעטים מאוד, אם בכלל קיימים, הדברים שאפשר להשוות בהם בין אדם אחד לשני, ואפילו אצל אותו אדם עצמו בהתמודדויות זהות בתקופות שונות.  התמודדות עם אובדן היא אחד מהדברים שאי אפשר להשוות לכלום.

כל אחד חווה אחרת, מתמודד אחרת, מתנהל אחרת,

לפי הכלים שלו, לפי המקום והשלב לפי כל מיני דברים שקיימים או שלא.

לשאלה שלך, אם היה יותר קשה מאחרים ואם היו יתרונות לרגישות, רק אתה יכול לענות ורק ביחס לעצמך.

אין סקלת קושי אובייקטיבית באמת, כי כל אחד חווה רגשות בעוצמה הפנימית ובמדד האישי שלו.

ויש דברים שבעקבות הרגישות והכלים שמפתחים בדרך, תהיה יכולת עיבוד עמוקה ופנימית יותר, ויש שדווקא הרגישות תוביל להצפות רגשיות וחושיות אינטנסיביות יותר. ויכול להיות שהמנגנון שיעבוד דווקא יחסום גישה לרגש כי ההצפה תהיה מדי קשה לנפש, עד שהאדם יפגוש באדם מתאים שיעזור לו שם, או במרחב תומך שיעזור לפרוק מתח וצער וכאב ויכולים להיות עוד דברים.

מה נחשב לקושי ומה ליתרון?

זה בעיניי המתבונן בעצמו ובנפשו.

יכול להיות גם שמה שאחד יראה כהתמודדות הכי קשה שלו, מישהו רגיש אחר יראה כעוצמה הכי גדולה שלו והמתנה הכי גדולה שקיבל לפגוש את עצמו בעומק הכאב בלי לברוח ולהתכחש. מה שיוצר עומסים שמצטברים שנים ומעכבים תנועת חיים בריאה.

זה בינתיים.

קודם כל

אף אחד לא יודע עם מה את מתמודדת לשפוט אותך יהיה לא בוגר

כלומר, יש גבול דק משהו בין לדאוג לעצמי לבין לברוח מלהתמודד.. ואני ממש בבריחה 🫢

ומה הבעיה לשחרר אבל בצורה חכמה?

לא לדכא את הילדה שבך?

אפשר עם הבעל

בטח אפשר עם הילדים

כמובן שגם חברה טובה יכולה להיות שותפה לרגעים כאלה 

מזינה את החוויה

בוגר/ לא בוגר - למי אכפת?

קודם כל תעשי לך טוב

מעבר לזה כדאי לדעת שהימנעות מגבירה חרדה. וגם אני סבלתי אחרי אירוע טראומתי מחרדה חברתית. לקח לי המון זמן להרגיש בטוחה במרחב הכללי, ואני עדיין לא מאה, אבל אם הייתי ממשיכה להימנע זה בטוח לא היה מקדם אותי

אם את רוצה לנסות להתגבר על זה כדאי לפנות לטיפול. זו לא גזירת גורל.

יש הבדל בין הימנעות מתוך מקום של חרדה לבין מקום של - אני פחות מרגישה שייכת/ יש לי דברים יותר חשובים לעשות/ זה פחות הקאפ אוף טי שלי.

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.