לכאורה קלאסי לעסוק בשירה הזו, להעמיק בה, להיווכח. "כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב" - ידוע שאין כפלויות בתורה, אבל יש כאן דבר מופלא באופן חיצוני, כמו מין התפייטות של משה רבנו.
אחד מן הכשרונות הנדרשים והנרכשים לכותב היא היכולת לתאר. לתאר כל דבר, אם זה דבר חיצוני או דבר פנימי - לדעת להוריד את המראה למילים, את התחושה למשפט ואת המאורע לסיפור.
לפניכם קטע שמדגים בצורה נפלאה את העניין (לא שלי, ממקום אחר באינטרנט):
איך לתאר את האי? אתחיל משיחי השרך, שהם, למעשה, רוב רובם של פני האי. איני יודע את שמם המדעי ומעולם לא ראיתי שכמותם, לא בישראל ולא בחו"ל המוכר לי.
השיחים האימתניים, שמתנשאים לגבהים אדירים כשהם מסתלסלים סביב צמרות העצים, או עומדים כערימה עצומה וסבוכה בעליל בלא עמוד לטפס עליו, הם כל מה שניבט אלי לכל אשר אביט. אני תולש עלה וממולל אותו. העלה עבה ובשרני, עמוס שכבות שכבות של אבק, ובמוללי אותו הוא מוציא מעין חלב קרומי ודוחה בעל ריח מבחיל.
העלים סגולים כהים, והפרחים מוזרים אף יותר. צבעם סגול שהוא כמעט שחור, הם דומים לפרחי הרימון בקשיחותם אך בקצם אין כתר אלא מעין פעמון מכוער ביותר, שבתוכו יושבת לשון ענבלית עבה וגסה.
ישנם כותבים שמסוגלים להתפייט על לבוש, על מראהו של בית, של חדר מדרגות, של עציץ. המומחיות הגדולה יותר היא להתפייט על רגשות וכלל הדברים שהם מופשטים יותר. בזה מספיק לראות את כתבי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל בכלל כתביו.
קחו לכם פריט או מושג מסוים (אולי מתוך השירה שבפרשה) ו"תתפייטו" עליו, אם בפרוזה או בשירה - זה כבר בידכם.
בהצלחה!