עומדת ללדת בע"ה לידה ראשונה (יש עוד קצת זמן, אבל זה מתקרב ואני מתרגשת 
)
כל הזמן שומעת סיפורי אימה על האטות בדופק, קיסרי חירום, ואקום, חתך יזום, אפידורל שלא השפיע, זירוזים וצירי תופת, לידות של 24+ שעות... אין כזה דבר לידה רגילה, שניה לפני שאת פוגשת את מלאך המוות - אז את סופסוף יולדת. ראיתי את המוות בעיניים. לא ידעתי האם אצא מזה בחיים. חוויה טראומתית. הגוף לא חוזר לעצמו. התאוששות מזעזעת, תפרים, דימומים בלתי פוסקים, שאריות שיליה, כאבי תופת, חוסר תפקוד למשך חודש+, בקושי הצליחה לזוז מהמיטה, טחורים, חודש שעושים שירותים רק במקלחת תחת מים שורפים מרוב כאב. לא לנסות בכלל להתמודד בלי משככי כאבים. חודש שלא יוצאים מהמיטה חוץ מלתינוק. גודש, דלקות, כאבים בהנקה... לא ישנים בלילה. קשה קשה קשה. בלי לדבר על חודשיים+ אסורים ואז להאסר שוב ושוב ושוב מדימומי הסתגלות לגלולות שעד שעוברים כבר מתייאשים מההנקה. תופעות הורמונליות משונות. משמינים בהנקה עוד יותר מבהריון. תינוק זה הכי קשה בעולם. נגמר לך החיים, תתכונני. זה סיוט, אין לך יום ואין לך לילה. החיים שלך הולכים להשתנות, את לא תכירי את עצמך, תורידי סטנדרטים, הבית הולך להיות מוזנח... תקפיאי אוכל כי לא תצליחי לבשל בכלל בחודשיים הראשונים.. את הולכת לשחות בטיטולים ופליטות. לא יהיה לך זמן לעצמך אפילו לא בשביך להתקלח. זה משבר זוגי מטורף, לוקח שנה להתאושש מהלידה ולזכור שאתם גם זוג ולא רק הורים. ועוד אי אלו הפחדות למיניהן
ואני יודעת שזה נכון חלקית, וכל אחת והחוויה שלה. וזה קשה אבל גם משמח, עובדה שנשים עושות זאת שוב ושוב ושוב. אני פשוט מסרבת להאמין שזה שחור עד כדי כך, ובטוחה שזה גם משמח, וכיפי, ויש רגעי אושר רבים ומיוחדים.
אפשר סיפורים אופטימיים? למה לידה זה הדבר הכי טוב שקרה בחיים שלכן? איך תינוק קטן כ"כ יכול למלא בכ"כ המון אושר? שזה דווקא די בסדר כל ההתאוששות, והטיפת חלב, וההנקה, וההחלמה, וההתרגלות לקונספט שאני אמא? שאמנם אני אצטרך עזרה, אבל זה לגמרי אפשרי גם אם גרים רחוק מההורים? אני מתכננת לנסוע להורים שלי לשבוע לפחות אחרי הלידה, הגיוני שאפילו לשבועיים-שלושה, ואח"כ איפה שאנחנו גרים יש קהילה תומכת וכמה שכנות וחברות שיהיו יחד איתי בע"ה בחופשת לידה באותו זמן, ולרובן זאת לידה שניה + ככה שהן עם ניסיון.
באמת חודש/יים לא זזים מהמיטה ובוכים מרוב כאב ורק ישנים וכואבים וכואב ושורף וכל המשאבים הם רק לטיפול בתינוק שבהתחלה לא מתקשר ולכן זה לא מספק ומתגמל וגם מי שלא בדכאון אחרי לידה רשמית, נכנסת לסוג של דכאון או לפחות ביג משבר זוגי?
אמא שלי אומרת שהן מגזימות לגמרי, אבל הלידה האחרונה שלה הייתה ממש מזמן, וגם על ההריון היא אומרת שאני מתלוננת מלא, ולה זכור שהיה יותר סבבה. אז לא יודעת כמה היא אובייקטיבית, חוץ מזה שהיא אחת מול לפחות 10 חברות ודודות שהפחידו אותי ואת נשמתי 😅
איך עוברים את התקופה הזאת בצורה טובה? איך להתכונן? למה לצפות?
)כל הזמן שומעת סיפורי אימה על האטות בדופק, קיסרי חירום, ואקום, חתך יזום, אפידורל שלא השפיע, זירוזים וצירי תופת, לידות של 24+ שעות... אין כזה דבר לידה רגילה, שניה לפני שאת פוגשת את מלאך המוות - אז את סופסוף יולדת. ראיתי את המוות בעיניים. לא ידעתי האם אצא מזה בחיים. חוויה טראומתית. הגוף לא חוזר לעצמו. התאוששות מזעזעת, תפרים, דימומים בלתי פוסקים, שאריות שיליה, כאבי תופת, חוסר תפקוד למשך חודש+, בקושי הצליחה לזוז מהמיטה, טחורים, חודש שעושים שירותים רק במקלחת תחת מים שורפים מרוב כאב. לא לנסות בכלל להתמודד בלי משככי כאבים. חודש שלא יוצאים מהמיטה חוץ מלתינוק. גודש, דלקות, כאבים בהנקה... לא ישנים בלילה. קשה קשה קשה. בלי לדבר על חודשיים+ אסורים ואז להאסר שוב ושוב ושוב מדימומי הסתגלות לגלולות שעד שעוברים כבר מתייאשים מההנקה. תופעות הורמונליות משונות. משמינים בהנקה עוד יותר מבהריון. תינוק זה הכי קשה בעולם. נגמר לך החיים, תתכונני. זה סיוט, אין לך יום ואין לך לילה. החיים שלך הולכים להשתנות, את לא תכירי את עצמך, תורידי סטנדרטים, הבית הולך להיות מוזנח... תקפיאי אוכל כי לא תצליחי לבשל בכלל בחודשיים הראשונים.. את הולכת לשחות בטיטולים ופליטות. לא יהיה לך זמן לעצמך אפילו לא בשביך להתקלח. זה משבר זוגי מטורף, לוקח שנה להתאושש מהלידה ולזכור שאתם גם זוג ולא רק הורים. ועוד אי אלו הפחדות למיניהן
ואני יודעת שזה נכון חלקית, וכל אחת והחוויה שלה. וזה קשה אבל גם משמח, עובדה שנשים עושות זאת שוב ושוב ושוב. אני פשוט מסרבת להאמין שזה שחור עד כדי כך, ובטוחה שזה גם משמח, וכיפי, ויש רגעי אושר רבים ומיוחדים.
אפשר סיפורים אופטימיים? למה לידה זה הדבר הכי טוב שקרה בחיים שלכן? איך תינוק קטן כ"כ יכול למלא בכ"כ המון אושר? שזה דווקא די בסדר כל ההתאוששות, והטיפת חלב, וההנקה, וההחלמה, וההתרגלות לקונספט שאני אמא? שאמנם אני אצטרך עזרה, אבל זה לגמרי אפשרי גם אם גרים רחוק מההורים? אני מתכננת לנסוע להורים שלי לשבוע לפחות אחרי הלידה, הגיוני שאפילו לשבועיים-שלושה, ואח"כ איפה שאנחנו גרים יש קהילה תומכת וכמה שכנות וחברות שיהיו יחד איתי בע"ה בחופשת לידה באותו זמן, ולרובן זאת לידה שניה + ככה שהן עם ניסיון.
באמת חודש/יים לא זזים מהמיטה ובוכים מרוב כאב ורק ישנים וכואבים וכואב ושורף וכל המשאבים הם רק לטיפול בתינוק שבהתחלה לא מתקשר ולכן זה לא מספק ומתגמל וגם מי שלא בדכאון אחרי לידה רשמית, נכנסת לסוג של דכאון או לפחות ביג משבר זוגי?
אמא שלי אומרת שהן מגזימות לגמרי, אבל הלידה האחרונה שלה הייתה ממש מזמן, וגם על ההריון היא אומרת שאני מתלוננת מלא, ולה זכור שהיה יותר סבבה. אז לא יודעת כמה היא אובייקטיבית, חוץ מזה שהיא אחת מול לפחות 10 חברות ודודות שהפחידו אותי ואת נשמתי 😅
איך עוברים את התקופה הזאת בצורה טובה? איך להתכונן? למה לצפות?
