יש לו עבודה טובה והוא נהנה לעבוד ועושה את זה בכייף ובזכותו אנחנו חיים בנחת.
יש לנו ילדים מתוקים.
לכאורה הכל טוב.
ולא כייף לי.
באלי שימצא עבודה אחרת, עבודה שיש בה חופשים מידי פעם. שבערב כיפור לא עובדים בה לדוגמא.
הוא עובד כל יום חוץ משבתות וחגים. שישי וערב חג הוא גם עובד.
מ6 עד 5. קם ברבע ל5 כדי להספיק תפילה במניין ומספיק חלקית, בחורף כנראה גם את החלקית הוא לא יספיק...
חוזר עייף, לגמרי בצדק. אוכל. עוזר עם הילדים. הולך למנחה-ערבית. הם נרדמים והוא כבר גמור. משתדל קצת שנדבר ונשב ביחד וממהר לישון כדי שיצליח לקום למחרת שוב מוקדם בבוקר.
מעריכה מאוד מאוד את הנכונות והמסירות שלו בשבילנו. שלא תבינו לא נכון. אבל אני רוצה אותו קצת, רוצה קצת זמן משפחתי כשהוא לא עייף, קצת זמן זוגי בלי לחץ על השעון ורוצה גם לפעמים בוקר שמתעוררים ביחד בנחת.
וגם באלי לעבור דירה והוא לא מוכן לשמוע על זה.
העבודה 10 דקות מהבית ברגל, לא נצליח להשכיר בית כמו הבית שאנחנו גרים בו עכשיו ואפילו לא משהו קרוב, ואנחנו לא משלמים שכירות כרגע שזה חיסכון משמעותי.
אבל אין לנו בעיר הזאת חברה, כל החברים שלנו בעיר אחרת, לא מוצאים את עצמנו בשכונה וחיים דיי לבד.
לא כייף לי ככה. רציתי חברה יותר כלבבנו, רציתי שיהיו לנו שיעורי תורה וחברים נורמלים לילדים. רציתי בית יותר רוחני שהתורה תופסת בו יותר מקום.
התעייפתי מעצמי. למה אני לא מרוצה ואומרת תודה על מה שיש?!


