היה פה פעם שרשור על זה, ואנשים אנסו שם פרשנויות חסרות קשר לתוך השיר (מישהו החליט שזה שיר על עיירת הולדתו, ***בכל***יצירתו של אלתרמן אין שיר אחד שמתייחס לעיירת הולדתו).
כשמפרשים שיר צריך להכיר את השקפתו הכללית של המשורר. ולדעתי בשיר הזה יש את הביטוי העמוק להשקפה הכללית של אלתרמן.
זה בערך ככה: יש אנשים שחושבים שמה שמרגש זה הדברים הגדולים והמעללים המסעירים בחייה של אומה. נניח ימי המחתרות ההירואיים או מסירות הנפש בקרבות תש"ח, והשגרה משעממת אותם כי אין בה לכאורה שום דבר גדול, סתם אנשים חיים את חייהם.
אבל אלתרמן (כמבואר בכל שיריו) טען שהדבר הגדול באמת הוא השגרה הפשוטה, שרק למענה מסרו את נפשם כל מוסרי הנפש, ומתו כדי שתהיה לנו מדינה נורמלית בתי קפה ופקקים באיילון. את השגרה הזו צריך להעריך ולהרגיש בה את הרוממות של הנס שאותה אתה חש מול המעשים הגדולים, הנוראים.
כבר בשם השיר "פגישה לאין קץ" יש את זה: אדם מחכה לפגישה וזה דבר שמסעיר אותו, אבל זו פגישה "לאין קץ" זו שגרה מתמשכת שנערצת יותר מפגישה חד פעמית.
הכי זה בולט בבית הזה:
"ואני יודע כי לקול התוף
בערי מסחר חרשות וכואבות
יום אחד אפול עוד, פצוע ראש, לקטוף את
חיוכינו זה, מבין המרכבות"
החיוך המתרגש על המאורע הפלאי, נפל בין מרכבות ברחובות משמימים של ערי מסחר הומות, ואנו נקטוף אותו מן הכביש ונעריך אותו.
וגם אנו יכולים לקחת את המסר הזה לנקודת מבט דתית יותר. לדוגמה כשתקועים בפקק. במקום לומר "באיזו שגרה משמימה אני תקוע עכשיו, חבל שאני לא בדור שבו נעשו מעשים גדולים יותר" צריך לזכור שאנו תקועים בפקק עברי של מכוניות עבריות במדינה עברית, ושעל השגרה הזו חלמו כל כך הרבה והקריבו כל כך הרבה.
