לכיווני
כמובן שצרחתי לרגע ומיהרתי להסתתר מתחת לשמיכה
אחי בא להושיע אותי וריסס את הג'וק שהסתתר בין הספריה לקיר, אבל אנחנו לא יודעים מה מצבו עכשיו
אז אני עם השמיכה, אוזניות ומלחמה ושלום על הספה, מתכננת להעביר כאן את הלילה, דואגת שהג'וק יגנוב או יהרוס את הספרים היפים שלי שנשארו בחדר, מתפללת שאמצא דירה טובה לעבור אליה ומתחילה לחשוב על תה. בחיי, זה מצב חירום אמיתי

לשום תמונה בזמן המעוור
לחלומות ילדות אני נמשכת, לא להתעורר

קרן היא גאון מילולי ואיש לא ישכנע אותי אחרת

אני זוכרת אותם בשעות הקטנות של הלילה, צפופי נעליים, מהבילי נשימות, אני זוכרת אותם עומדים יחידים בהמון מתבוסס. אותם סנטרים נדחקים אל מעיל, אצבעות מחפשות כלום להיאחז בו.
אני זוכרת רחובות אפורים נשפכים אל התפתלות, את חנות הקצב, השען, הספר. לו היה אוטובוס היה בו ריח שוק, אבל ברכבת הריח הוא ניחוח הכפור, השינה, הדרך הביתה. אני זוכרת טפטופים וריצת ילדות בנעלי בית־ספר, בנים משתובבים תחת צינור מים דולף, נערים מחכים בפתחי בניינים.
אני זוכרת אותם בשעות הגדולות של הלילה, כשכל עצירת נשימה היא עוד אהבה, עוד געגוע. פסנתרי הקטן מנגן אותם כפי שאני רוצה אותם, קטנים, מתגלגלים במורד המסדרון אל שולחן התה, מביטים בחלון אל השלג שאך זה התחיל לכסות את שביל החצץ.
אני זוכרת את מרבד הכניסה ואת הסינר הלבן, את הספרים על המדף, את המפית על השידה, את הנרות, את הגביע, את החנוכייה, את הוויטרינה המנצנצת מרוב חגים.
הלוואי הייתי יכולה לקום מהמיטה לליטוף תלתלים עטויי סרט, לנחמת כתף מתייפחת, למטפחת עומדת בחלון. הייתי מחייכת בשנת ארבעים וארבע וצוחקת בשנת ארבעים ושבע וקונה נעליים חדשות מטפטפות, נהדרות. אני זוכרת אותם בשנת שלושים ושמונה.
לאה, לאה, לאה! אהובה יקרה שלי, עדינה מתחמקת, לאה! סורי מהחלון, אנא, הביטי בהם הקטנים, מחכים. אל תניחי לתעתועי משחקים להרחיקך החוצה, קחי אצבעותיהם בידייך, לאה, לאה, לכי לחדר, תרקדי.
לאה...
אני זוכרת אותם בשעות הקטנות של הלילה. אני מחבקת אותם על תלתלים וכתף ומטפחת. על מרבד ושביל ובין חנויות אני לוקחת רכבת אחרונה. השמיכה כבדה עליי אבל תוכי קל, קל, קל. אני זוכרת אותם כשעוד אפשר לזכור, אני אוהבת אותם בחיצים נשלחים, בשעות האלה הכול אפשרי.



אני מעדיפה לא לחשוב על זה עכשיו, אולי ביום אחר

ערפל מתבהר לסלוח
אין זיכרון, רק הבהוב אחרון
שמנסה להחזיק אותך בכוח
אין אהבה, רק הרגל שכבה
אז אל תיתני לו את ליבך לבטוח
אין אשמה, יש רק חומה
לנפץ לשבור לפרוץ לסדוק, בכוח

ולא יישאר בינינו שום סימן
וכשתלך מפה העצב לא יוכל להתקרב לכאן
ולא יכאב לי לעולם

ובקרוב סדקים במדרכה יהפכו לים רטוב
כשצעדייך יספגו את הטיפות
העננים הם הראשונים לבכות

אפילו שבינתיים הזמן בועט קדימה
זה בסדר, רק תזכור לשמור לך עוד שביל לחזור

* שיכניסו אותי לחנות מלאה ספרים ויגידו לי קחי תבחרי 1,000 ספרים, הם שלך
* לנסוע אחרי bleachers בסיבוב הופעות
* שמישהו יתרגש איתי מזה שאני קרובת משפחה של אחלי ויזל
* לקרוא לבת שלי זוהרה
* לקנות מכונת כתיבה

על מדרכה מול התחנה
הרוח באה ושרקה מעל הגג
רקדנו סלואו על המושב של הנהג
כמעט שלוש, כל העיר סגורה
דופקים ת'ראש על שמשה קרה
רצות טיפות במין דיוק מתוק של סתיו
עם החבר שלך דבוק לי על הגב

העולם רועד בלילה
ואני על חבל דק
אם הייתי קצת למעלה
אז הוא הפך אותי חזק
לתפוס ת'ראש, איך התמכרתי
איך שוב מכרתי בחינם
את התמימות אני השארתי במכונית ליד הים

במסיבה מאחורי הגב
להיות איתך, להשקיף עליו
עם נמשים שמאירים לו את העור
יש אנשים שלא יודעים עם מי לגמור
ואיתך זה זז ורועד
אין מנוחה כי הלב תמיד נודד
הוא הדבק כשאתה נתלש
אם זה קרוע אז אני קונה חדש

העולם רועד בלילה...

מוניות טסות כמו סרט ומשאירות לנו עשן
זאת מין סימפוניה מאוחרת
המנצח מת מזמן
כשכולם נובחים אני נושכת
אל תתפלא אם נתהפך
כי כשאתה בוחר ללכת
שים לב על מי אתה דורך

הטקטס חשוד כמקור לנסיון פריצה. במידה ונתקלת בבעיות פנה לפורום משוב או ל. תמיכה

תדעו שזכרתי 11 מתוך 13 רצועות באלבום החדש של טיילור, במיקום הנכון

קח לך זמן לשכב על הגב ולא להיות

על מה שלא יהיה בינינו לעולם

בורח מכאן, לא משנה לאן

הרי כל רעש רק עושה אותי שקטה

לא יכולה לסבול ימים אפורים

פה ליד הירקון אשב עד שאמות
שוב ושוב לשוב על אותה הטעות
לחיות זה גם כאב, לא רק האושר
מחפשת אשמים לכל הרעש בתוכי
הרבה יותר קשה להאשים את עצמי

שנה חד סטרית

אבל אנחנו בעכשיו שבו אני לא מצליחה להירדם (צריכה לקום עוד חמש שעות ליום ארוך מאוד, ויי), ואם יש עוד אנשים ערים זה כי התינוק שלהם בוכה או שהם שתו יותר מדי אקסל היום. למה משני התנאים השני נכון לגביי, ולמה הראשון לא.