לתכונות ואופי? לרצונות? לתודעה שלך?

"האישיות שלי" זה יכול להיות גם פשוט מילה נרדפת ל"אני", אז מה הכוונה?

יש לך מן הסתם הרבה תכונות שבאות לידי ביטוי, ושוב- "אני" לא יכול להיות מורכב מכמה פרטים

במיוחד שלפעמים יש בנו כמה תכונות שסותרות זו את זו, וזה לא אומר שאנחנו סובלים מפיצול אישיות אלא ש"אני" מחליט איזה תכונה להוציא לפועל ואיך, והתכונות הם כמו "כלים" שה"אני" הזה קיבל לשימושו

אז מי זה האני המדובר זה? 

השאלה הזו מחרפנת  בסוף השתכנעתי שאין באמת "אני" וזה רק ביטוי מושאל... אין לנו שום "ישות" משל עצמנו

זה לא משנה, זה עדיין כלי. וכלי תמיד יהיה "נפרד" במידה מסיומת ממי שמשתמש בו

ההשוואה לציור יפה, אבל בציור אין סתירה פנימית בין חלקיו השנים שצריך אישהו מהות שהיא ה"אני" שתכריע ביניהם. ובכל מקרה, גם לציור- אין שום "ישות" ואגואיזם משל עצמו. אין לו שום "אני". היה אישהו צייר שיצר מהצבעים ציור יפה לעין ומכלול הצבעים הזה מכונה תמונה, אבל כולם (חוץ מעובדי ע"ז אולי) מבינים שזה פשוט צירוף של חומרים ואין כאן שום ישות מהותית או כוח פרטי כלשהו. פשוט חיבור של פרטים- הצבעים שהחליטו לקרוא לזה "תמונה"

גם האדם ככלל מורכב ממכלול של רגשות, רצונות, תכונות, תודעה וכו' והחיבור הזה מכונה "אדם" אבל אנחנו מחפשים את ה"אני" של האדם, את הגרעין הפנימי והיחידני שמפעיל ומשתמש בכל הכלים האלו ומיישב את הסתירות בין החלקים השונים שבו, והוא המהות של עצמיות האדם והוא התירוץ לאגואיזם שלו ותחושת ה"ישות". אם לאדם אין רגל הוא שהוא החליט לוותר על תכונה כלשהי ולרכוש תכונה אחרת צורת מכלול האדם שלו השתנתה, אבל הוא לא פחות "אני". מה זה האני הזה?. האדם מורכב ממכלול, שמשתנה, אבל לא נק' ה"אני" שלו, 

והאני הזה לא יכול להיות מכלול, גם  לא של נפש רוח נשמה ומה שהזכרת.. "אני" זה המושג הכי פרטי ויחידאי שיש... ברגע שיש כמה פרטים נבדלים שמהווים "אני" אוטומטית זה הופך ל"אנחנו".

לפי התניא יש בנו נפש בהמית ונשמה אלוקית שה"אני" קיבל מה' ("שנתת בי"), ואני צריכה לבחור למי להקשיב ולמי לתת מקום. כלומר-  יש "אני" כלשהו שצריך לבחור ביניהם אז כל המושגים שהזכרת הם גם לא אותו גרעין של ה"אני"

--- - צעירים מעל עשרים

אם "אין עוד מלבדו" ואין כלום חוץ מה' - "לית אתר פנוי מינה" ו"הכל צפוי" ומתוכנן כרצון הבורא, גם אם נעזוב את ההסתעפות של זה לשאלה "אז מי אני בכלל בתוך זה" עדיין נותרת לנו השאלה איך זה מסתדר עם זה ש"הרשות נתונה" ויש לנו אחריות על הבחירות שלנו ויש שכר ועונש

יש את המכלול של ה"אדם" שה' נתן לו בחירה חופשית ולכן האדם נענש, שוב- נענש כמכלול, אבל זה לא סותר שאין לאדם "אני" פרטי מבחינת ישות נפרדת או כוח נפרד משל עצמו, שהרי ה' הוא סיבות כל הסיבות כולל הסיבות לחטאים ומקור כל הכוחות כולם  

זה באמת כבר שאלה נפרדת שנשארת בכל מקרה וההנחה שיש "אני" לא תפתור אותה ולכן היא לא מפריכה את זה שאין "אני"

ואם מתפלספים ממש, גם אם הטענה מעוררת שאלה צדדית נוספת שלא קשורה לעצם העניין עדיין השאלה הזו לא בהכרח מפריכה אותה 

שווה לפתוח דיון נפרד עליה, מתלבטת אם לתייג ניקים שיענו

מה הבעיה?

יש עולם שהשתלשל מאת הבורא ברוך הוא ויש לו קישור אליו, ולאדם יש בחירה חופשית לבחור בטוב או ברע. יש דעות מסויימות שאומרות שבאמת מה שהאדם נענש עליו זה לא על הבחירה אלא על הרצון, האם הוא שמח או היה עצוב בזה, ובזה הוא נבחן, אבל לא צריך להגיע לשם....

משמע עכשיו הם דברים נפרדים אבל קשורים

זה נכון ביצירת "יש מיש", שהיוצר יוצר כלי הוא רק משנה צורת חומר קיים ולא יוצר מהות חדשה ולכן אח"כ היוצר והיצירה נשארים נפרדים

אבל הקב"ה יצר את העולם "יש מאין"- יצר משהו חדש שלגמרי לא היה קיים

כמו שאחד אדמור"י חב"ד (הרש"ב נראלי) המשיל את משל האבן- כמו שכדי שאבן תהיה באוויר צריך להחזיק אותה תמיד, ה' מחיה ובורא את העולם כל הזמן מחדש וברגע שיפסיק- כל קיום העולם פשוט לא יהיה

כל העולם מורכב מאלוקות שמחיה אותו תמיד, והכל זה אלוקות 

לא הבנתי, מניין לך שכך המערכת עובדת ביצירת יש מאין? הרי את לא משיגה מה זה אומר יש מאין באמת....

אני לא יודע מה את אומרת בשם אחד מאדמור"י חב"ד, אבל כנראה כוונתו היא לא שה' הוא האבן ח"ו, ה' יוצר ובורא מערכת חוקים משוכללת בשם הטבע, וברא אותה בצורה עצמאית, אלא שהוא יכול למחות אותה בכל רגע, וצריך שיהיה שפע של חיים שכל הזמן יושפע ויחיה את החול, אך אין זה אומר שה' הוא החול, אלא שהוא בוחר לחיות אותו כל רגע ורגע.

כנראה לא הסתכלת בתגובותיי כאן, תעייני בהכל, יש את ה' שהוא גבוה מעל גבוה ויש את העולם שהוא מתחיי ואפילו כל רגע מקבל חיות א-לוקית, אבל אין זה אומר שהוא א-לוקים בעצמו ח"ו.

מניין הבאת את כל הדברים האלו? כמו שאמרו פה, להגיד את הדברים שאמרת זה בעקרון נגד יסודי האמונה. חשוב מאוד לא להתבלבל ולשכוח את העיקרים אחרי שראינו דברים עמוקים.

אני לא משיגה את המהות של זה ולא מבינה אפילו בקצת מה זה אומר. זה בשם האדמו"ר הרש"ב (ביררתי וזה הוא), וכמובן שלא הייתי מתיימרת לומר את זה מעצמי

כמובן כמובן שאני לא חושבת שאבן היא אלוקים ח"ו. לכן בדיוק שאלתי את השאלה לעיל

זכור לי מפעם ששמעתי שהתשובה של החסידות לזה היא שנכון שיש חומריות וכו' רק שכל העולם הזה כולו הוא בטל באינסוף לפני הבורא לכן הוא נחשב כלא קיים כלל ואז שוב - "אין עוד מלבדו"

קראתי ברפרוף את התגובות שלך, ושכוייח! כל הכבוד על ההשקעה וכל הידע!

אין לי זמן כ"כ ב"ה בתקופה האחרונה אז לא הספקתי להעמיק בצורה רצינית במה שכתבת ואני מתכננת לעזוב את הפורומים (טוב, לפחות לתקופה מסיומת בתקווה שאצליח...) עוד מעט, 

אבל זה ספציפית כן חשוב לי כי זה שאלה שחשוב לי לברר אז ממש מקווה שבזמן הקרוב אצליח להתפנות לזה, להשיב למה שכתבת בשרשור ולנסות לחדד את השאלה שעלתה לי

בכל מקרה מצאתי קישור למאמר טוב שמסביר את הנושא (רק המאמר הראשון שבהתחלה, לא כל הדפים) https://www.yeshiva.org.il/midrash/pdf/pdf129/mayan1.pdf 

מרפרוף נראה שזה עונה על השאלה הזו והנקודות שעלו כאן רק שלא היה לי זמן ממש לקרוא את זה...

ומחילה מכל הנוספים שהגיבו ולא הגבתי להם

תודה רבה, הכל מה' יתברך.

בעז"ה, אשמח מאוד.

ושכוייח על העזיבה, בעז"ה שתקבלי שכר על הפרישה....

 אשרייך ותודה רבה! נהנתי לקרוא והחכמתי

ו.. באמת שקטונתי...אני יודעת להשיב רק לפי מה שקראתי בספר, אני לא יודעת להשיב על כל המקורות שהבאת במקורות אחרים נוספים ולפתח שקלא וטריא ביינישי חחח 

רק אומר-זה נראה ממה שכתבת שאתה מגדיר אני כמהות כלשהי, כמשמעות והנקודה המהותית ביותר באדם וסיבת היותו והנשמה וכו' . לפי זה אפשר לומר שיש "אני", אבל גם האני הזה מהותו עבודת ה' ואלוקות והוא לא "כוח נפרד"

אבל למיטב הבנתי (מקווה שהבנתי את הרב נכון) אין שום סתירה, רק שימוש באותה מילה להגדרת מושגים שונים.

הרב בספר השתמש במושג "אני" כדי להגדיר מושג קצת אחר- במשמעות של של ישות וכוח עצמי ונפרד לחלוטין מה' ובעל מהות עצמית שמנותקת ממנו, וכפי שאנחנו מאמינים כל הכוחות כולם נובעים ממנו ותלויים בו והוא מחיה אותם כל רגע ואין לנו שום כוח וישות משל עצמינו. כמו שהרבי מברדיצ'ב אמר- "אפשר להיות בעד ה', אפשר להיות נגד ה', אבל אי אפשר להיות בלעדי ה'" ואפילו כוח הבחירה שהוא עצמו נתן לנו תלוי בו (יש מקרים בהם ה' לוקח את כח הבחירה. ע"ע פרעה) ולפי זה אין "אני".

חח תודה   אמן, ואמן שאצליח לפחות לתקופה משמעותית בלנ"ד 

ביי ביי בינתיים! 

בשמחה, תודה לך על כל הדברים....

אני הבנתי את דברי הרב שהוא בא להגדיר את המושג אני במשמעות של אורו המיוחד של האדם.

כנסת ישראל נמשלה ללבנה, נשמת כנסת ישראל (=נשמת כלל האומה הישראלית) הייתה קיימת קודם לעולם, שכן כתוב: "מחשבתן של ישראל (המחשבה פה במובן של משהו רוחני מופשט, דהיינו נשמה.) קדמה לכל דבר", וכן במשפט דומה: "ישראל קדמו לעולם", אך אורה לא יצא אל הפועל ולא התגלה, כיוון שלעומת אור 'השמש' האדיר של ה' יתברך גדול עד למאוד, שהכל מתבטל כלפיו, כמו שכשהלבנה מאירה ביום לא רואים את אורה ואת יופיה כמו שצריך, כי אורה מתגמד לעומת אור ה', אך כאשר יורדים אל העולם, עם ישראל יכול להוביל את העולם ולהאיר את העולם, ואחרי כל זה נועדנו להתבטל אל ה', אך אז הביטול יהיה אחרי הגילוי של אורינו המיוחד, והאור שיאיר עלינו לא ימחק את זהותינו המיוחדת אלא אדרבה, יגדיל ויאדיר אותה, וזה מה שה' ברא את העולם שלא יהיה נהמא דכיסופא, אחרי שהאדם יגלה את העצמיות שלו באמת ולא יהיה רק מידת החסד שה' ישפיע עלינו אור, אלא נעמוד במידת הדין, אז נוכל הרבה יותר לקבל את האור מה' יתברך. (והכלל יהיה הרבה יותר גדול כשהפרטים גם כן מאירים....), "והיה אור הלבנה כאור החמה וכאור שבעת ימי בראשית כמו שהייתה קודם מיעוטה". (אור שבעת ימי בראשית כנראה רומז לאור הגנוז, ואכמ"ל....).

אני חושב שזה לא סותר. אני מבין מדוע זה קשה לך לקבל את זה, כי את רוצה שאף דבר לא יהיה מנותק מהא-לוקות, אבל יכול להיות שאמנם המהות העצמית של האדם תהיה להיות חלק מהכלל, להתבטל לה', אך בתוך זה יש לו תפקיד מיוחד ומהות עצמית מיוחדת, וכל זה המשך של הופעת אור ה'. (זאת אומרת, אמנם לאדם יש תפקיד, אך גם ההשלמה של מעשי בראשית ע"י האדם, הכל זה מה'. אז בעצם באופן עקיף הכל מאת ה' והכל מכוחו, ובלעדיו לא היה כלום, אך בפועל יש פה שני דברים, ה' וברואיו- אנחנו.

לגבי הבחירה, ה' נותן לנו את הבחירה, אך אנחנו בוחרים. נכון שבאופן עקיף ה' הוא המקור להכל, אך הוא המקור להכל, אך הוא לא הכל. האבחנה הזאת חשובה מאוד לדעתי.

חזק וברוך על כל הדיון!

באמת ברובד הנפש נראה שיש תכונות רבות מפוצלות, אך אותן תכונות של הנפש הן רק גילוי בפועל של אותה נשמה א-לוקית, נקודת הנצח שלו, שהיא ה"אני" שלו, החלק המהותי שבו.

יש לנו דואליות- "אתה" וה"אני" שלך שאתה לוקח עליו אחריות, וזה סתירה פנימית- מי מהם האני שלך?

ו"אני" לא יכול להיות מורכב מכמה פרטים

אז מי לוקח "עליך" (החלק שלוקח אחריות על היישות שהיא האני שלך) אחריות, גם אתה? 

חח כמובן בהומור ולא בציניות או זלזול חלילה, רק כדי להמחיש את הסתירה הלוגית שצצה- כי "אני" לא יכול להיות מורכב מכמה פרטים

אני חושבת שיש סיכוי שלא ירדתי לסוף דעתך, אם תוכל בכ"ז לנסות לפרט למה את מתכוון ב"יישות שאני לוקח עליה אחריות" אשמח 

אתה מתכוון ללקיחת אחריות על הבחירות והמעשים שלך?

מתכוונים לבטא בד"כ שהאדם לוקח אחריות על המעשים והפעולות שלו, ואין כאן דואליות

לכן גם שאלתי מקודם "אתה מתכוון ללקיחת אחריות על הבחירות והמעשים שלך?"

חשבתי שאולי התכוונת שהחלק בך שבוחר ומחליט ולוקח אחריות על הבחירות האלה וההשלכות שלהם אותו אתה מגדיר כ"אני" שלך

אבל אם אתה לוקח את הביטוי הזה ומשתמש בו בשביל להגדיר את ה"אני" שלך,

זה יוצא שיש את היישות שאתה לוקח עליך אחריות אותה אתה מכנה ה"אני" שלך- 

כלומר בהכרח שהאתה צריך להיות נפרד ויש דואליות

שים לב במשפט, יש שתי אני- היישות שאני לוקח עליה אחריות, מוגדרת כאני שלי.

יש "אני" שהוא היישות שאתה גם מדבר עליה בגוף נסתר ועוד "אני" שאתה מדבר עליו בגוף ראשון 

וגם אם שתיהם אותו אני, בכל מקרה עדיין זה לא עונה על מי זה ה"אני" הזה

מקווה שהצלחתי להעביר טוב את החילוק... קשה לי להסביר למה התכוונתי

זה לא נכון בדיוק מה שכתבת. הרמב"ם אומר שהקב"ה הוא תודעה שיודעת את עצמה. תשאלי, והרי אם הוא יודע את עצמו, אז יש פה מישהו שיודע מישהו אחר? התשובה היא שאין לנו השגה במהות ה' יתברך ולכן גם אין לנו השגה במהות הנשמה, אבל אין פה סתירה אמיתית (כי סתירה יכולה להיות רק בין שני דברים מוגדרים, על אותו "לבל", אך פה יש התנגשות מדומה בין משהו נשגב מבינתינו לבין משהו אנושי מוגדר, ולכן אין זה באמת סתירה אמיתית, אלא רק איננו משיגים את המהות של הנשמה, ואם היינו משיגים לא הייתה לנו סתירה....), ואפשר לומר שאני זו הנשמה ואותו "אני" לוקח אחריות על עצמו.

ב13 עיקרי האמונה יש את עיקר "אחדות הבורא"- ה' הוא אחדות מוחלטת ומושלמת.

אז יש אחדות בין התודעה של ה', לה' עצמו, רק שאנחנו לא יכולים לתפוס בשכל ובהיגיון את האחדות הזו

וחוץ מזה עיקר הבעייתיות היה הניסיון "להגדיר" באמצעות זה את ה"אני"....אוףף קשה לי להסביר

ונכון שגם את הנשמה אי אפשר לתפוס, אבל מה זה הנשמה? "חלק אלוק ממעל ממש"...

ורשמתי למטה למה בעיה לומר שהנשמה היא "אני", וראית שענית על זה אבל עוד לא קראתי

תכף אקרא בלנ"ד

אין בעיה, נגדיר "אני" ונבין שאנחנו לא מבינים את ההגדרה הזאת. אך כמו שאנחנו מגדירים את ה' וקוראים לו בשמות, כך גם נתייחס לעצמינו בצורה מוגדרת ולא אוורירית ונעלמת.

חלק א-לוה ממעל ממש. אין זה אומר שזה ה' ממש. הרמב"ן על התורה בפרשתינו פרשת בראשית על הפסוק: "וייצר ה' א-לוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" מצטט זוהר שרוח האדם זה כמו אדם שנופח רוח, לא זוכר את הלשון אבל רגילים לומר את זה כך: "מאן דנפח מתוכיה נפח", דהיינו, שיש לנו קשר לה' יתברך כי רוחינו היא כמו אוויר שהיה בתוך אדם ויצא החוצה, אך בוודאי שכמו שהאוויר הוא נפרד מהאדם ואינו הוא עצמו, כך גם רוחינו איננה ה' עצמו ח"ו, אלא בריאה שיש לה קשר וייחוד עם ה' יתברך. (ואגב, אם תרצי להקשות עוד מהזוהר שרגילים לצטט אותה בלשון הזאת: "ישראל, קודשא בריך הוא ואורייתא (כולה) חד (הוא)" (כל מיני גרסאות לציטוט, אין זו קושיה, כי אין באמת זוהר כזה, ולשון הזוהר האמיתי שעליו מבוסס המשפט הזה הוא: "ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא קודשא בריך הוא אורייתא וישראל", דהיינו, שיש שלוש מדרגות שונות ונבדלות אחת מהשנייה, שיש קשר וחיבור ביניהן, כמו שהתורה איננה עם ישראל ובכל המקורות כמעט שאפשר למצוא רואים הבדל בין התורה לבין ישראל וכל הזמן מדברים על זה שהם שני דברים שונים, אם את רוצה אביא מקורות לדוגמא, כך גם הקב"ה וישראל הם לא אחד ממש אלא דברים שונים שיש ביניהם קשר....וכן נקרינו בנים, דהיינו, יש אבא ויש בן, אין פה דבר אחד....)
(וכמו שיש לנו וודאות בה', כך הוודאות באני שנובעת ממנה קיימת....)

עצוב שהוא איננו, יהי  זכרו ברוך  

(רק רגע, הייתי אמורה לרשום את ההודעה בגוף שלישי או שני? )

אבל צריך "גוף" בשביל זה? זה לא פשוט גוף רביעי ברבים?

באמת דילמה...

אז אולי בשביל גוף רביעי נעשה תוספת "ף" במקום "ך" או משהו כזה

עצוב שהוא/יא/ן איננו, יהי זכרו/ה/ם/ן ברוך

אבל נראלי שצריך כאן ריבוי גופי

עצוב שהוא/אתה איננו/ך, יהי זכרו/ך ברוך

סליחה אדוני

אם צריך שוויון בין כל המגדרים צריך שיוויון בין כל הגופים, מה זה צריך להיות?

"אתה" יותר שווה מ"אני" או "הוא"? 

תוסיפו גם שיוויון בין כל הזמנים, וזו סגולה בדוקה להנצל מדיבורים אסורים ומיותרים

חוץ מזה שזה שיש שוני בין גברים לנשים אז לכן יש פניה שונה אליהם לא אומר שאחד מהם פחות שווה אלא דווקא מדגיש את הייחודיות של כל אחד מהם וכל הויכוח הרעיוני שמאחורי הנושא,

זה פשוט מתיש! באמת נראה לכן.ם שזה הגיוני להשתמש בשפה הלא נוחה הזו?

תעשו טובה ותעברו לאנגלית וזהו, אל תהרסו את העברית בבקשה 

"החונן לאדם דעת"...(ידפרצוף)

אבל בסיידר, מה אכפת לנו מהאנגלית?

היא הייתה שפה חסרת הגיון מאז ומתמיד, לא מפריע לי שיהרסו אותה

רק אל תגעו בעברית!

אני לא יכול להיות מכלול או כמה בחינות-  מי מהם אתה?

וגם, אז מי זה החלק הזה? זה לא קצת מעורפל?

ווורט יפה! האמת שהרב באמת מזכיר אותו בספר לדעת להאמין

שים לב שב"אין" האותיות מסודרות לפי סדר הא"ב הכרונולוגי, וב"אני" הסדר מבולבל- רק בעולם המבולבל שלנו ההגדרה מתבלבלת ויש תחושה שיש "אני"

לא התכוונתי שכל מילה לפי הסדר זה הסדר הטבעי של העולם,

הכוונה כאן בסדר היא ביחס רק לאופציה השניה- ה"אני"

גם אם זה מהותי ופנימי יותר ביחס לגוף לדוגמא - צעירים מעל עשרים

למכונית אין "אני". אין לה שום ישות או מהות בפני עצמה, היא רק מכלול של כמה פרטים שהחליטו לחבר ולקרוא לזה "מכונית"

והאדם מורכב ממכלול של הרבה דברים שמשרתים את ה"אני" שלו אבל הם רק כלים ולא המהות העצמית, הגרעין הפנימי והפרטי של האדם הכללי שנקרא ה"אני" ומממנו נובעת תחושת האגואיזם וה"ישות" שלו

"אני" לא יכול להיות מורכב מכמה פרטים נבדלים כי אז אוטומטית כל פרט הופך להיות "הוא" ביחס לשני והם ביחד הופכים להיות "אנחנו"

(תסתכל בכל זאת בקישור ששלחתי, עניתי פה ממש בקצרה)

אגב, רציתי להגיד לגבי הוורט שמופיע בספר שקראת. נראה לומר שהכוונה היא שהאדם יכול לחשוב שיש לו "אני" משלו, גוף ממשי, שהוא מתנגד לא-לוקות, והוא נפרד מהא-לוקות, וכך האדם עלול להגיע לגאווה ולחשוב שיש לו חשיבות עצמית ו"ממשות" עצמית וקיום משלו, וממילא הוא נפרד מהבורא ולא קשור אל הבורא. אך באמת אין "אני" במובן הזה שהאדם כל מהותו היא להיות קשור לא-לוקות ולהופיע את הא-לוקות, וחיותו וקדושת גופו נובעות מן הא-לוה, וזה מוביל את האדם מתפיסה אגואיסטית לתפיסה כללית שבה הוא קשור לכל מערכת החיים בעולם ולכל היצורים והעולמות, כי כולם בעצם קשורים לא-לוקות, אלא שיש דרגות. ואוסיף גם בהקשר למה שכתבתי שיש הבדלים ב"כמות הא-לוקות" בין האדם לבין הבורא, אנחנו כבר יודעים שיש כמה מדרגות בבריאה, דומם, צומח, חי, מדבר וישראל. בוודאי שאי אפשר להגיד שהנשמה והחיות הא-לוקית שבגוי יותר גבוהה משל ישראל, וחז"ל ובעקבותיהם הרמב"ם והרב זצ"ל אומרים שיש חיות א-לוקית אפילו בדומם, בכוכבים, ועל זה נאמר: "הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ", ועוד פסוקים דומים, אך בוודאי שהחיות הא-לוקית הטמונה בטבע הדומם, אינה דומה לקדושה ולחיות הא-לוקית המופיעה בצומח, חי, מדבר או ישראל.

והרב זצ"ל אומר באורות התורה פרק ט' פסקה ז': "אע"פ שכל העולם כולו, וכל המחשבות וההרגשות כולן, מלאים הם אור ד' וקודש של החיים העליונים, אצל ישרי לב המתענגים על נועם ד' ומבקרים בהיכלו תמיד, מכל מקום מעין האורה היסודית הרי הוא גנוז בתורה, וכשהולך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו, ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, אף על פי שאינו ממש מתחייב בנפשו, אם כבר עלה למדרגת ההסתכלות האלהית, מכל מקום מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. כי סוף כל סוף מכל העולם אור חיים זורח הוא, אבל מן התורה שופע אור חיים דחיים, ואין עוזבים קדושה חמורה מקורית ותופסים במקומה קדושה קלה מעותקת", רואים בפירוש שיש הבדל בין מדרגות הקדושה, ואם יש הבדל בין התורה לבין הטבע, ק"ו בן בנו של ק"ו בינינו לבין הקב"ה, שיש הבדל של הופעת אור א-לוקי, ובוודאי שאורינו קטן לעין ערוך מאור ה', וכל אורינו הוא רק שאריות, "רשימו", וקבלה והחזרה של האור הא-לוקי העצום שאין לנו תפיסה בו, כעין הלבנה שכל אורה הוא מהחמה. ודו"ק ואכמ"ל.

חיפשתי, המילים של משה סחר

אני זוכרת שכשקראתי את המשפט הזה בפעם הראשונה חזרתי עליו כמה פעמים כדי להבין

נהיה לי כאב ראש

לדעתי בנוסף הוא צריך גם לקבל פרס נובל לפילוסופיה

פשוט זה אוטומטית מזכיר את המשפט

המשפט הזה עלה גם לי לראש כשחשבתי על השאלה הזו 

מבחינה פילוסופית יכול להיות שאין אני

מבחינה פסיכולוגית/סוציולוגית יש אני

התרבות המערבית שמה דגש על ה'אני' יש תרבויות שזה פחות מעסיק אותם..

מה זה אומר אישיות? 

לתכונות ואופי? לרצונות? לתודעה שלך?

"האישיות שלי" זה יכול להיות גם פשוט מילה נרדפת ל"אני", אז מה הכוונה?

וכתבת יפה! אגב זו גם המסקנה של הרב בספר

הוא אומר שכל תחושת הישות העצמית היא רק "תחושה" שלנו שה' טבע בנו בכוונה אבל אם מתפלספים ומתבוננים כל אשליית ה"אני" מתפוגגת

והוא בספר מפרט גם על איך תרבויות שונות ותנועות שונות ניסו לפתור את בעיית "האני", וכולם נכשלו חוץ מהיהדות

אכן המהות, התוכן והמשמעות של חיי האדם על פני האדמה אינם יכולים לבוא אלא ע"י מילוי תוכן רוחני-נצחי, כמו שאמר קהלת, "הבל הבלים...הבל הבלים הכל הבל", אך בסופו כתב: "סוף דבר הכל נשמע את הא-לוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם", מה שמביא לאדם את הקדושה ואת המשמעות ובעצם מחיה את המתים, כי "רשעים בחייהם קרויים מתים", כי הם כרותים מהאור הא-לוקי והמשמעות הנצחית, ובעצם הם ברי-חלוף, אך צדיקים עומדים לעולם, מחוברים לנצח, ולכן התשובה לשאלה: "אייכהּ" היא לא איזה ערך אנושי כזה או אחר כי בסופו של דבר הוא לא מחזיק מעמד והוא לא נצחי, כי אם הוא מתחיל מהאנושיות בסופו של דבר הוא בר-חלוף כי הגוף הוא זמני, ורעיונות וערכים נצחיים הם רק כאלו שמחוברים לא-לוקות, וכן עם הנצח הוא רק עם ה', המחובר לריבונו של עולם. זו המשמעות והכוונה של דברי הרב בספר לענ"ד.

@אני הנני כאינני

אני זה אני - מי שאני מרגיש שזה אני

אתה מרגיש

ה' טבע בנו תחושה של ישות ועצמיות 

אבל האני הזה הוא רק תחושה פסיכולוגית, אם נתפלסף ונעמיק בדברים בשכל נגלה שהאני הוא רק אשליה ותחושה שלנו ולא באמת קיים

אדרבא- אם אתה מרגיש "אותו", אז מיהו?

ההשוואה ממש ממש ממש לא דומה חלילה, להבדיל אלפי הבדלות ורק  כדי להסביר את העיקרון- אפשר גם לחוש שעץ או פסל הוא כוח אלוקי וישות בפני עצמו. זה אומר שבאמת יש לו "אני" וישות בפני עצמו? 

אני לא מסתכל על עצמי מהצד ומייחס לעצמי יישות כי החלטתי

אני מרגיש, נעלב, שמח, יש לי רצונות, רגשות, משאלות, בחירה מה לעשות, רצון להשתפר וכו' 

כשאני אומר "אני" - זה אני!

במחשבה נוספת, באמת יש עוד אפשרות, שהיא - היצרים והתאוות נטו שמתנגדים לטוב

אז לא.. זה לא אני באמת

זה לא כי בחרת והחלטת, ה' טבע לנו את התחושה הזו בכוונה והיא מובנית בנו באופן אוטומטי

אבל מבחינת האמת שחוקרים בשכל, אין שום אני...יש רק "וידעתם כי אני-ה'" ואין עוד מלבדו

ואם כבר העלית את נקודת הרצונות, יש בנו כ"כ הרבה רצונות ורגשות סותרים שעולים בו זמנית ואז "אני" בוחר איזה רצון יגבר 

כלומר, גם הרצון והרגשות שלנו זה לא "אני"

והבחירה היא תוצר הפעולה של ה"אני", אז זה גם לא יכול להיות אני כי לא יכול להיות שהפעולה והפועל שעושה אותה יהיו אותו דבר

כשאנחנו נהיה בעולם הבא - גם שהכל יהיה גילוי הקב"ה - עדיין אנחנו נהיה.. לא ניעלם.

זה ה"אני" שלנו

הקב"ה לא הולך לשלם שכר לעצמו. 

מה שהקב"ה עשה שם בתוכי שירגיש, זה אני - אליו אני מתכוון.

שימי לב אל הנשמה 

לא הצלחתי להבין אם אתה מסכים עם ההסבר שרשמתי ללמה הרגשות והרצון לא יכולים להיות אני או לא, ואם לא- אז למה?

האמונה שלנו אומרת ש"אין עוד מלבדו"- הכללללל בעולם כולל הכל זה אלוקות.

שום דבר לא היה קיים בלי האלוקות שבו, ואין שום דואליות בין הבורא לנברא, אין עוד מלבדו ו"לית אתר פנוי מינה". רק שכל האלוקות הזו בהסתרה ובמוח המוגבל שלנו אי אפשר לקלוט איך הכל אלוקות 

 בכל מקרה מכאן נובע שהשאלה אז למי ה' משלם שכר ולמי הוא נותן עונש ואיך זה מסתדר בראש בכלל זו שאלה נפרדת שקיימת בלי קשר לשאלת ה"אני", ויש לי גרעין של תשובה עליה אבל היא עוד לא מבוררת לי מספיק אבל אני יודעת שהחסידות עונה על זה והרב קוק מתייחס לשאלה הזו המון ועונה עליה. לצערי לא יצא לי להעמיק בזה עדיין

ושוב, עדיין- זה רק ברגש. אין לזה ביסוס שכלי. ואם יש לך, מוזמן להביא

חח טוב שלך

תקראה במה שעניתי לחסדי הים גם אם זה מהותי ופנימי יותר ביחס לגוף לדוגמא - צעירים מעל עשרים

הנשמה היא "חלק אלוק ממעל" שה' נתן לנו ונתן לנו גם נפש בהמית שיש ביניהם מלחמה תמידית ואני צריכה לבחור בין שניהם- למי להקשיב ולמי לתת מקום, אז מובן שהנשמה גם לא יכולה להיות "אני"... אז מי זה ה"אני" הזה, שצריך לבחור בין שניהם?...

כי ראיתי ששאלת "למי אנחנו מתכוונים"

אז כשאני אומר אני לא עובר לי בראש כל הקושיות מי זה אני, ואיך זה מסתדר עם "אין עוד מלבדו"

את רוצה שיתפוצץ לי המוח? חחח

רק אני יודע שאני זה ההוא בפנים - ששמח, שעצוב, שרוצה להשתפר, שרוצה אהבה ולהיות אהוב וכו' וכו' 

אליו אני מתכוון. לא יודע איך זה מסתדר אבל אני יודע שזה אני 

תשובה בהמשך הספר לדעת להאמין ומצאתי, תשובה באמת טובה ותיכננתי לנסות לרשום אותה

אבל היא ארוכה ופילוסופית מאודדד ואני לא יודעת איך לנסח אותה חח

ח"ו! מעדיפה את הראש שלך שלם 

שלי בהחלט כואב מכל הפלספנות הזו, אבל בו זמנית אני נהנית ממנה אוי, המזוכיזם 

מעניין אם אפשר להסביר את זה בכלל, או שכן אבל צריך דרגה גבוהה.

אני נזכר שר' נתן כתב שפעם הוא שאל את ר' נחמן איך מתפללים על יראת שמים אם הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים..

והוא אמר שר' נחמן לא ענה לו רק רמז לו שאף על פי כן צריך להתפלל. 

אבל פעם שמעתי (מהרב מאיר שלמה זצ"ל. חסיד ברסלב) 

שבאמת הכל זה הקב"ה אבל יש נקודה של רצון ששייכת לנו..

בגלל שהעניינים האלה כל כך קשים לתפיסה קשה לדון עליהם ככה בפורום 

אם פותחים את זה חייב לומר הכל באריכות, בצורה מדוייקת ועד הסוף כדי שלא יצאו תקלות סתם חלילה... לכן התלבטתי אם להביא לכאן תשובה לפחות חלקית או שזה רק יגרום יותר נזק מתועלת

ותודה על המקורות

אם אתה רוצה לדון בנקודה הזאת בפרטי מוזמן....(בנקודה האחרונה שכתבת....)

מה שבא לך, אחי....

כשאני צריך לקרוא דברים ארוכים ועוד לכתוב חזרה המוח שלי מאבד את זה 😅

מעדיף מנוסחת טוב....;)

או שפשוט תפני למקור וזהו.....

הבעיה שהמקור הוא ספר. והתשובה שם היא בערך פרק שלם של עשרים ומשהו עמודים

וואי וואי....😅

אשמח בכל זאת....

אפשר להעתיק לוורד ולשלוח את הקובץ פה, אם את יכולה...

תודה רבה.

זה בספר מודפס... קצת בעייתי לצלם בגלל זכויות יוצרים. 

מקווה שהקובץ ששלחתי למעלה יעזור 

קודם כל, להדגיש, הפסוק "אין עוד מלבדו" כפשוטו מדבר על כך שאין א-לוה מבלעדי ה', שאין שניוּת ח"ו. (וכמדומני שכך הרמב"ם מפרש את הפסוק, אבל לא זוכר, אך בטוח יש מפרשים כך....). השאלה היא איך זה מסתדר עם תפיסת החסידות שמפרשת את הפסוק הזה לשיטתה ואומרת שהכוונה היא שאין דבר שהוא לא א-לוקות. אך גם אז, אין החסידות אומרת (כפי שאמרתי שהרב זצ"ל מסביר את ההבדל בין הגישה הפנטאיסטית לבין עוד שם מוזר, שהכוונה לחסידות....) שהאבן שווה לקב"ה בא-לוקותה ח"ו. אלא היא אומרת שאין דבר בעולם שהוא סותר את הקב"ה, שהוא נגד כביכול הקב"ה, אלא הכל חלק ממהלך א-לוקי, ו"הכל לטובה", ולא רק שהכל לטובה, שיש דברים רעים שאם "נגזור" אותם מהתמונה הכללית הם באמת נגד הא-לוקות, אלא שבסוף הם היוו קונטרה לדחיפה למהלך הכללי הטוב, אלא הכל טוב, באמת יתברר לעתיד לבוא ש"ה' אחד ושמו אחד" וגם הדברים הרעים כביכול היו טובים, ואין דבר בעולם שיכול לחיות בלי נקודת האמת הא-לוקית שמחיה אותו ונותנת לו מקום, הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. אך בוודאי שיש הבדל בין "כמות הא-לוקות" שבעולם הזה, דהיינו, האור הא-לוקי המופיע בנו הוא אור מצומצם וגבולי, לעומת "כמות הא-לוקות" שיש בקב"ה, שהוא אינסוף ברוך הוא.

ועל זה נאמר: "אבל אני תמיד נשאר אני תמיד נשאר אני תמיד נשאר אני ". (טוב, בסוף אחרי כל הרצינות הזאת השעה עושה את שלה....😎)

חייבת רק להגיב לסוף-

אשיב גם אני בקטע מפיוט תימני- "לפניך אני נחשב כאין, יתוש קטן קדמני תחילה"

טוב, גם אצלי- השעה עושה את שלה 

לא עיינתי בכל הדיון, אבל לגבי הנפש, יש הבדל בין נפש לבין נשמה, ובמדרגת הנשמה נמצא שבאמת גם הנפש הא-לוקית וגם הנפש הבהמית, הכל הכל כלול בתוך הנשמה, מקור אחד להן, ורק בעולם הזה יש פיצול והפרדה בין שני הכוחות האלו, ולכן גם יש מקום לניתוק של הנפש הבהמית שבאמת היא אף פעם לא מתנתקת מהחיות הא-לוקית, אלא שבעולם הזה נראה שיש ניתוק בין החומר לרוח. (אגב, לא רק בנפש הבהמית יכול להיראות שיש ניתוק אלא גם בנפש הא-לוקית, אך אכמ"ל....). ולכן, באמת בסוף יתברר שאין מאבק, אלא כל הכוחות כולם נובעים מאותו שורש והולכים לאותו ענף, ורק באים משני צדדים שונים, זה מסטרא דא וזה מסטרא דא, הופעות שונות, זוויות שונות, אורות בגוונים שונים שכולם ביחד מופיעים את אור ה' המלא והשלם. אז אכן אפשר להגדיר ש"אני" זה הנשמה שלי.

ועיינו מה שכתבתי פה: .... - צעירים מעל עשרים

ולגבי ההבדל בין ה' לבינינו, זה נכון שתפיסת החסידות היא כפי שהצגת, אך החסידות לא אומרת שכל ה' (כביכול) הוא העולם, אלא שגם העולם הוא א-לוקות. לרב זצ"ל יש פסקה על זה (באורות הקודש, נראה לי ג' איפשהו, אבל לא זוכר....), שזה ההבדל בין הגישה החסידית לגישה הפנטאיסטית, הגישה הפנוכו'....אומרת שכל מה שאנחנו רואים, זה ה'. בעצם, הם מורידים את ה' ומגדירים אותנו ומצמצמים אותנו בטבע הנראה לעין שלנו. לעומת זאת, הגישה החסידית אומרת, מה שאתה רואה את העולם הזה כמשהו חומרי ותו לא, זה לא נכון, באמת יש עומק אינסופי שטמון במציאות, שזו החיוּת הא-לוקית הטמונה בו שמאירה אותו, הנשמה. לכן, ההבדל בינינו לבין הקב"ה, שאנחנו יותר מצומצמים, אנחנו מופיעים רק את חלק מסויים שכבר היה כלול בכוח עוד בעליונים , ב"היולי", בתכנון ובמחשבה שקדמו לעולם, אך ה' הוא הרבה יותר ממה שאנחנו מצייגים ומופיעים, הוא באמת כולל כל השלימויות, חסדו האינסופי הוא זה שברא את כולנו ובעצם כל שלימותינו וכוחינו לא מאיתנו אלא מוציאים אל הפועל כביכול את שלימותו יתברך, "וזכרת את ה' א-לוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל....", "אין מלך בלא עם". ובאמת ה' הוא מעל כל הגדרה ותפיסה שלנו, לעומתינו שאנו באים להוציא אל הפועל משהו מסויים, והמלאכים הם בחינה אחרת, כל אחד יש לו את ההופעה שלו, הבחינה שלו, המידה שלו, לעומת ה' שהוא גבוה מעל גבוה.

אסיים במילתא דבדיחותא במקצת: הרב שרקי אמר על ההוכחה של רנה דקארט הידועה שהיא בקיצור: "אני חושב משמע אני קיים", "זו לא הוכחה, שהרי מי אמר שיש אני בכלל?" (לא לשון מדוייקת). נראה לי הרב שרקי רצה לומר בזה, שאם הולכים עד הסוף עם הפלסופים של הפילוסופיה, אין וודאות לאף דבר, וחייבים להודות בכך שיש וודאות ב"אני", ומשם המפתח להבין שלא צריך הוכחה שכלית חושית לכל דבר, וכמו שיש נשמה- אני, כך יש את יוצרה, כמו שהגמרא מקבילה בין הנשמה לבין ה' בחמישה דברים.

שוב מגיבה בינתיים רק לסוף- מסכימה שגם לפלספה והטלת ספיקות יש גבול

אבל לא סתם השאלה עלתה

אוף חייבת לישון ואין לי זמן לפרט, רק מוסיפה את הפיוט של אבן גבירול שמדבר בדיוק על ההקבלה הזו:

שחי לאל | ר' שלמה אבן גבירול | פיוט: מילים, ביצועים ופירושים | הספרייה הלאומית – אתר הפיוט והתפילה

אמנם יש רצונות שמתפצלים, אך באמת יש נקודת רצון בסיסית שהיא הבסיס לחיים והיא ה"אני". גם כשאדם בוחר ברע, היה לבחירה הזאת איזה שורש של אמת, של קדושה, של רצון לדעת ה' ולנועם ה', שרק הופיע בצורה לא טובה, אך באמת תמיד שורש הרצון הוא דבר טהור, ולכן גם יש אפשרות לחזור בתשובה ו"עקירת הרצון כעקירת המעשה", כשהאדם מגלה את נקודת הטוב ברצון שהיה לו ואחרי שהעמיק הופיע את אותה נקודה עמומה וגילה אותה בפועל, נמצא שהחטא הוא היה ההתנוצצות של אותה נקודת רצון שהלכה והתפתחה, ו"שברה את המסגרות" כדי להגיע למצב חדש בעבודת ה'. כמובן, איננו רוצים להגיע לידי נסיון ולידי חטא, אפשר גם בעצמינו למצוא את אותו רצון ולפתח אותו, ואין חובה שזה יבוא בצורה נפולה ולא טובה.

חלק מהדמיון כביכול בינינו לבין הקב"ה זו נקודת הרצון, משום שבאמת הרצון הכי פנימי שלנו הוא להיות מקושרים לא-לוקות, וזה הרצון לטוב, להיות דבוק בטוב ולהידמות לטוב המוחלט האינסופי, זה שורש החיים, ואכמ"ל.

לגבי הדבר הראשון, את אכן צודקת שהחומר הוא מאוד ממשי ומורגש, אך הוא אינו אלא הבל ושווא נתעה. (עיינו מסל"ש בתחילתו...). אך הנשמה שזו החיות הא-לוקית שמחיה את האדם, היא אכן אמיתית, ואחרי שמבינים שיש נשמה, חיות א-לוקית המחיה את הגוף, אז גם מבינים שהתחושה הממשית של הגוף היא נכונה, אכן הכוחות של העולם הזה הם אמיתיים ונכונים, אלא שצריך שיבואו ממקום נכון והבנה עמוקה של מה שהם באמת, ולכן האדם קודם כל צריך להבין את הפער בין הנשמה-הרוחניות, לגוף, ולאחר מכן גם יכול לחיות את הקדושה בעולם החומר ולהופיע אותה שם, ולהבין שהתחושות שלו, והדוגמא הכי קיצונית לזה זו תחושת העונג, בעצם כל מקורה היא בכך שהאדם נועד להתענג על זיו שכינתו של ה' (עיין מסל"ש בתחילתו ממש.....), וכל התחושות של האדם, הכל יש לו הופעה ושורש רוחני עליון, ולכן יש אני, אלא שלפעמים הרגשת ה"אני" הזה מאוד מבלבלת ויכולה להוביל לאגואיזם ולנפילה לפרטיות ולקטנות ולשפלות, אך באמת התחושה הזאת אמיתית ונכונה.

וכן כוחות רוחניים של ע"ז. אמנם הע"ז היא עיוות ויצרה דברים נוראיים רבים באנושות (בעצם לא בטוח שנכון להגיד שהיא יצרה, אלא רק הופיעה ונתנה מקום להופעת דברים שהיו קיימים בבני האדם), אך בסופו של דבר יש לזה שורש נכון. המצרים אכן יכלו לכשף ולעשות מופתים ע"י כוחות הטומאה שידעו לשלוט בהם, ובלעם היה בעל כוחות כישוף גדולים מאוד (ויש איסור: "מכשפה לא תחיה", ועוד מוזכר על אובות וידעונים, ושמואל שהועלה מהאוב, הדברים האלו מוזכרים קצת בתנ"ך ועוד יותר בזוהר, מדרשים וגמרות....). המהר"ל כותב שאין מקום לתנועה כללית בעולם אם אין לה גרעין של אמת, לכן כל ע"ז בוודאי שיש לה נקודת אמת ושורש אמיתי שרק הגיע לעיוותים רבים, אך בסופו של דבר יש לו מקור בקדושה. (זה שיש לו מקור לא אומר שבפועל צריך להתייחס לזה ולא להכרית ולנתץ וכו'...את הע"ז, אך חשוב מאוד לדעת גם את זה....). לכן, זה שהיו אנשים עם יצר ע"ז והרגישו כוחות רוחניים זה לא אומר שהם לא קיימים והכל היה דמיונות, אלא אכן היה בזה מן האמת, אלא שבדברים רוחניים כאלו ההבדל בין משהו קדוש וטוב למשהו פסול ורע הוא מאוד קטן, וההבדל הוא רצון ה', כמו שרואים אצל נדב ואביהוא שהקטירו אש שה' לא ציווה אותם, והתורה קוראת לזה: "אש זרה", דהיינו, ברגע שזה לא רצון ה', זו עבודה זרה, וכן מעשה העגל זה ע"ז, לעומת הכרובים שזה לא ע"ז, וכל ההבדל הוא ברצון ה', לכן הכוחות הרוחניים שאנשים תעו אחריהם יכול להיות שהיו מבחינה מסויימת אמיתיים, אלא שהם פספסו את הנקודה והחטיאו את המטרה....

לא ראיתי תגובות אחרות. אני זה הנשמה שלי, שהיא למעלה מכל הגדרה גשמית מצומצמת, וממילא מעל כל ריבוי ופירוד, כמו שאומר המהר"ל בנצח ישראל בפרק ג': "מהאחד יוצא אחד", ולכן ממילא יש כזה דבר "אני" וזו הנשמה.

ראה מה שעניתי כאן גם אם זה מהותי ופנימי יותר ביחס לגוף לדוגמא - צעירים מעל עשרים

וכאן --- - צעירים מעל עשרים

(אם אני מדייק נכון במושגים)  הרי גם גוי חי ומרגיש ואין לו את הנשמה הזאת. 

אני חושב שבגדול זה ה"אני" שאנחנו מתכוונים אליו

יכול להיות שבעל התניא איתך, אבל אני אציג פה שיטות אחרות שיותר התחברתי אליהן:

רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן תניינא תורה פ"ה אומר כך: "אֱגוֹזִים הַנִּקְרָאִים לוּזִים הֵם רוֹמְזִים לִבְחִינַת לֵאָה שֶׁהִיא בָּערֶף שֶׁהִיא נֻקְבָּא רִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּך נִכְנָסִין לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהוּא בְּחִינַת: יַעֲקב קְרָאוֹ בֵּית אֵ-ל (פְּסָחִים פח) וְזֶהוּ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י (שׁוֹפְטִים א), שֶׁדֶּרֶך לוּז, נִכְנָסִין לְבֵית אֵ-ל וְזֶהוּ (יְשַׁעְיָה מ) :"נַחֲמוּ נַחֲמוּ" נַחֲמוּ גִּימַטְרִיָּא קָדְקד שֶׁהוּא בְּחִינַת ערֶף, שֶׁעַל יָדָהּ נִכְנָסִין לְבֵית אֵ-ל וְזֶהוּ שְׁלשָׁה שָׁבוּעוֹת שֶׁהֵם עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם שֶׁבֵּין הַמְּצָרִים וּכְנֶגְדּוֹ בְּאִילַן לוּז בִּשְׁבִיל זֶה נוֹהֲגִין לֶאֱכל בֵּיצָה בַּסְּעֻדָּה הַמַּפֶסֶקֶת בְּתִשְׁעָה בְּאָב כִּי הַבֵּיצָה נִגְמֶרֶת בְּעֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּכוֹרוֹת ח) (עין תוספות שם). תַּרְנְגלֶת מוֹלֶדֶת לְעֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם וְכוּ, וּכְנֶגְדּוֹ בְּאִילַן לוּז וְזֶהוּ הָעֶצֶם לוּז שֶׁיֵּשׁ בְּערֶף אָדָם, שֶׁיִּשָּׁאֵר אַחַר כִּלְיוֹן הַגּוּף וּמִמֶּנּוּ יִתְחַדֵּשׁ בִּנְיַן הַגּוּף בִּשְׁעַת תְּחִיַּת הַמֵּתִים וְזֶהוּ עִקָּר נֶחָמוֹתֵינוּ בְּחִינַת נַחֲמוּ נַחֲמוּ כַּנַּ"ל כִּי עַל הַגּוּף נֶאֱמַר (רוּת ג) : "שִׁכְבִי עַד הַבּקֶר", שֶׁהוּא עֵת הַתְּחִיָּה וְהִנֵּה בַבּקֶר וְהִנֵּה הִיא לֵאָה (בְּרֵאשִׁית כ"ט) הַיְנוּ עֶצֶם לוּז הַנַּ"ל, שֶׁעַל יָדָהּ נִתְבַּנֶּה הַגּוּף וּבִשְׁבִיל שֶׁכָּל כַּוָּנָתוֹ שֶׁל יַעֲקב הָיָה בִּשְׁבִיל רָחֵל נֶאֱמַר בִּבְנֵי רָחֵל, דְּהַיְנוּ יוֹסֵף "וּלְקָדְקד נְזִיר אֶחָיו" (בְּרֵאשִׁית מ"ט) וּבְבִנְיָמִין כְּתִיב (דְּבָרִים ל"ג) "וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן" רֶמֶז, שֶׁעַל יְדֵי בְּחִינַת לֵאָה שֶׁהִיא רִאשׁוֹנָה יָכוֹל לָבוֹא לִבְחִינַת רָחֵל קָדְקד וּכְתֵפָיו זֶה בְּחִינַת לוּז הַנַּ"ל ערֶף גִּימַטְרִיָּא ש"נ רָאשֵׁי תֵבוֹת: שַׁבַּת נַחֲמוּ רֶמֶז לְהַנַּ"ל".

(לא אאריך וגם לא אחפש את המקור, אבל כתוב שפרחה נשמתן של עם ישראל במעמד הר סיני, וחשבו שאם ישמעו עוד פעם את הדיברות מאת הגבורה ימותו עוד פעם, אך לא ידעו שהיה צורך רק להמית את הגוף פעם אחת, אך לאחר מכן לא צריך עוד פעם, וגופם היה יכול לשרוד את הנבואה, ונראה לענ"ד להסביר שזה משום שגופם היה מסואב מקלקול וטומאת מצרים, ולכן הגוף לא היה מתוקן ומספיק טהור כדי שה' ישכון בו, ולכן הגוף מת, אך לאחר מכן הגוף החדש שה' חידש הוא טהור ללא חטאים, וזה עניין שאדם צריך להמית עצמו באוהלה של תורה, כדי שיוכל לקלוט את אור ה', וכן זה עניין מה שמופיע בתניא אגרת התשובה שכשהאדם מביא ייסורים על עצמו על ידי צומות זה יכול להיות במקום מירוק העוונות שצריך להגיע לו מן השמים, כי מלבד התשובה שהאדם צריך לעשות, הגוף בסופו של דבר יש בו פגם, וצריך הוא להתחדש ו"למות", ורק אז יוכל אור ה' לשכון עליו, וזה מה שהייסורים עושים....בקיצור, מה שרציתי להראות מכך שהבשר הוא אמנם איננו עצמי, אך עצם האדם יכולה להיות עצמית לאדם....).

מה זו אותה עצם? יש תפיסה שהנשמה היא תופסת מקום, והיא מן רוח כזאת שנאחזת באדם, ואז פורחת באוויר. אך כבר כתוב בחז"ל וידוע וברור שהנשמה היא בלי מקום. אז מהי? החיוּת הא-לוקית הנאחזת באדם שבעצם מראות שהגוף הוא קשור ומחובר לה' ולכן יש בו רוח א-לוקים שמפעמת בו. אמנם, החיוּת הזאת תלויה בה', כי הקדושה של הגוף איננה משום גדלוּת הגוף בעצמו, אלא רק בגלל הבחירה הא-לוקית לקדש אותו ולקשר אותו אליו, כמו סגולת ישראל, זו חביבות האדם. לכן, העצם של האדם מראה שהאדם אחרי בריאת העולם והבחירה הא-לוקית בו, הוא בעצם גם נצחי וגם קדוש, וגם הגוף איננו מנותק וכרות מן המקור הא-לוקי ועומד לעצמו, אלא באמת הוא משתקף מן אור התורה, מן אור ה', ואמור בסופו של דבר לגלות את אור ה' ולהופיע את השלימות הא-לוקית בפועל. וזה מה שאנחנו אומרים בכל יום: "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", אחד זה אומר שכל העולמות, כולל העולם שלנו, הכל הכל בעצם אחד, שרק התפצל ונפרד, אך בסופו של דבר עתיד להתחבר, כמו סוד הנסירה, ואכמ"ל.

וזה רמוז במילה: "עצם" שהיא העצמיות של האדם.

תודה רבה....!

שיעור ב'....

ב"ה, שה' ייתן לנו כוח להגדיל (עוד) תורה ולהאדירה....

לא שהשאלה לא יפה, פשוט אני רוצה שתראה גם את התשובה....

ויותר מזה,

אפילו האתון של בלעם שקיבלה קצת שכל לדבר אמרה "הלא אנכי אתונך וכו'"...

בטח לא היה לה נשמה 

כבר הארכתי בשרשור שמה שאני אומר נשמה זה לאו דווקא לנשמה במובן הקבלי, אלא לכל חיוּת א-לוקית שמצביעה על קשר בין הבריאה לבין הקב"ה, ואכן גם לגוי וגם לבעלי חיים יש את אותה חיות א-לוקית, שהרי: "אסתכל באורייתא וברא עלמא", כל העולם הוא העתק של עולמות רוחניים עליונים והקדושה טמונה בו, וזה האור הגנוז (ואכמ"ל), כמו שכתבתי שיש אפילו לדומם את החיות הא-לוקית הזאת הטמונה בהם. ולבסוף נגיע למצב של: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַי-ה-וָ-ה וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית יְ-ה-וָ-ה כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ" (זכריה י"ד כ'), כל המציאות החומרית תתקדש ותתעלה ו
הכל יופיע את מלכותו יתברך בפועל.

רק שההסבר שלך ארוך יותר 

אין מה לעשות, אני אדם ארוך....

האמת שמעניין שה' אמר לאדם הראשון: "אייכה?", והרב זצ"ל אומר: "איפה העצמיות שלך? וכו'....", דהיינו, העצמיות של אדם הראשון הייתה להקשיב בקול ה' ולא לחטוא, ומכיוון שבחר ברע ועשה חטא שעשה מחיצה בינו ובין קונו וגרם לניתוק בין הגשם והרוח, אך השבת העצמיות היא כשיש אחדות בין החול לרוח, בין העור לאור, בין החומר לקודש, בין החיצוניות לפנימיות, ואז האדם מגלה את עצמו באופן שלם, ועצמיותו היא באמת חיבורו אל הקודש והופעת מדרגת הקודש. (אך שוב, כמו שהארכתי, לא שהאדם וה' זה אותו דבר, אלא כמו שהנחש אמר: "והייתם כא-לוקים יודעי טוב ורע", הדמיון לה' תמיד יהיה חלקי ולא שלם, האדם הוא במהותו חסר וה' הוא במהותו אינסופי....).

ורציתי להוסיף עוד משהו ששכחתי לכתוב, הרמב"ם מאריך בהרחקת ההגשמה מה' והוא שולל גם מהמלאכים, ואז הוא שואל, אם המלאכים הם אינם תופסים מקום ואינם בעלי גשם, מה ההבדל בין ה' למלאכים? הרמב"ם עונה שבישויות רוחניות ההבדל ביניהם הוא עילה ועלול. ולכן, האדם עלול מאת הקב"ה, ובוודאי שיש הבדל בינו לבין קונו, לא כמו שרצו לטעון פה שחלילה אין הבדל כלל בינינו לבין הקב"ה. (ואפשר גם להסביר שעילה ועלול הכוונה שעלול נוצר לאחר זמן, או יותר נכון שכשנוצרו עלולים, נוצר הזמן בכלל, לעומת קודם שלא היה אף זמן בכלל....)

(כמדומני מובא גם בדברי הגר"ח מוולאז'ין). אני זה לא הגוף שלי. אני זו לא הנשמה שלי. אני זה "התגובה הכימית" שנוצרת כשמחברים נשמה בגוף - הרוח.

ומה שכתבתי שכמדומני כת' גם בגר"ח, אין הכוונה בס' נפש החיים אלא במק"א.

אפשר לדון בזה, וצריך מאוד להזהר מדיוקים לא נכונים, שכן הרבה פעמים המילים "רוח, נפש, נשמה" מתחלפות.

לכאורה היה אפשר לומר שהרוח היא הנשמה, שהרי כתוב "ויפח באפיו נשמת חיים" - וכל נפיחה היא של רוח. וכמו כן כת' (קהלת יב, ז) "וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ". אולם נראה לי לחלק ולומר שהדבר שמאחיז ומאפשר את מציאות הנשמה בגוף היא הנפיחה, הרוח.

אכן, נגיד לפי הרמב"ם הנשמה זה דווקא שם לרוח החיונית- הנפש. למהר"ל גם יש הגדרות משלו, וקורא הרבה פעמים לנשמה: "שכל" בכל מיני וריאציות....

מה שאמרת לגבי הרוח, לא צריך להגיע להסבר שלך, כי הרי מה שכתוב "ויפח באפיו נשמת חיים" לפי הסבר הרמב"ן על הפסוק הזה שכבר הזכרתי אותו בשרשור הזה, הכוונה היא כמו שאומרים: "מאן דנפח, מתוכיה נפח" (לא בלשון הזאת, אבל זה העקרון...), דהיינו, שיש קשר בין נשמת האדם לבין ה', ורק בהקשר הזה הפסוק קורא לזה רוח, אך בוודאי שההגדרות הקבליות של: "נפש, רוח נשמה", אינן בכלל בשפת התורה והתורה לא עושה את חילוקי הלשונות האלו, וכל מה שהיא משתמשת בלשון רוח זה כמו שאמרתי. (ועובדה גם שבסוף הפסוק כתוב: "ויהי האדם לנפש חיה", ולא רוח או נשמה....אגב, מעניין שהתרגום מתרגם: "רוח ממללא" כידוע, והדיבור הוא האמצעי בין שלושת העולמות: מחשבה, דיבור, מעשה, והמהר"ל בנתיב הלשון מרחיב על הדבר הזה, וכן לאדם לעומת שאר החיות יש שני שמות, מצד אחד: "אדם" ו"חוה" שהמהר"ל כותב בתפארת ישראל שאלו שמות שמבטאים את המהות הטבעית של האדם, אדם לשון אדמה, ומופיע בפרשנים על לשון "חוה" שהכוונה היא לשון חיה, דהיינו שהיא יצור חי, כמו החיות, והאות ו' רק כדי להבדיל בינה לבין החיות, אך מהות השם עדיין המהות הטבעית של האדם, החלק הטבעי שבו הוא משותף לבעלי-חיים....ומצד שני: "איש" ו"אשה", שזה מעל הטבע, כמדומני המהר"ל בבאר הגולה כותב שזיווג איש ואשה הוא לא מן הטבע, דהיינו ששמות אלו מבטאים את המדרגה מעל הטבע, שהאדם יכול לצאת ממזלו ומטבעו ולשנות את טבעו, להתעלות ולהתחדש, וזה רמוז בשם איש ואשה, שאש היא דקה ורוחנית יותר מכל היסודות לפי התפיסה של ארבעת היסודות, ולכן גם מופיע הרבה פעמים בחז"ל שהתורה ניתנה באש, נמשלה לפטיש שמוציא שבעים ניצוצות, "הלוא דבריי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע", וכן מופיע על אחר שבזמן הברית שלו כמדומני אביו ראה ת"ח ומסביבם אש, כי מלאכי השרת התאספו, וזה היה כמתן תורה, והסיפורים על רשב"י שאש אפפה את ביתו כשגילה סודות התורה ביומו האחרון, ועוד המון סיפורים כאלו, כי האש עולה למעלה, זה טבעה, תמיד לשאוף למעלה, מעל הטבע, ובאמת מכיוון שהאדם מורכב משמים וארץ, מחול-גוף ונשמה, מטבע חומרי וטבע רוחני, תפקידו הוא לחבר בין שני העולמות ולהביא לשלום- לאחדות המליאה שתביא להרמוניה בכל הבריאה, בין בעולמות הגשמיים ובין העולמות הרוחניים- המלאכים וכדו'....)

בהשאלה - כל מה ששייך אלי, לרבות צדדים חיצוניים

רציתי לכתוב עוד משהו שחשבתי עליו.

אנחנו אומרים בכל שבת ב"נשמת כל חי": "ואילו פינו מלא שירה כים ולשונינו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע ועינינו מאירות כשמש וכירח וידינו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאיילות אין אנחנו מספיקים להודות לך....". זאת אומרת, רואים שאיברינו הגשמיים שהם ברי-חלוף הם אינם עצמינו, אלא דווקא חלקינו הנצחי הוא מגדיר את עצמיותינו האמיתית.

או בלי סודות..?

הר ב זצ"ל אומר בעולת ראי"ה על המילה "אני" שאנחנו אומרים במודה אני (ח"א עמ' א'): "האדם מוצא את עצמו בעצמו, ע"י אור החיים הא-להיים המופיעים בקרבו, הממלאים אותו ברוח הטוב של רגש התודה של הכרת הטובה הא-להית והבטאתה. כי במה נחשב האדם בחלישות כחו, באפסיותו וזעירותו ,נגד כל היקום הגדול והעצום, וכחות הבריאה האדירים והנפלאים העוטרים אותו, מרוב שממון לעומתם אובד האדם את תוכן האני שלו. אמנם בהאיר עליו אותו האור של הכרת הטובה הא-להית, וכל הסעיפים הקדושים כבירי עז הקודש שהיא מעירה בקרבו, אז בא האדם להכיר את גדולת ערכו, את אניותו והעדר בטולו בכללות ההויה, ומוצא את עצמו מאושר לומר בפה מלא: אני".

כמו שאמרתי, העצמיות של האדם היא דווקא לא בנטייתו אל הגוף ואל: "כוחי ועוצם ידי", אלא דווקא בהבנה העמוקה שכל מה שיש לו זה מאת הבורא, וכשהוא מתחבר אל ה' יתברך, מתבטל אל הכלל הגדול של נשמת האומה שהיא מקבלת את אורה מאת ה', שם עצמיותו באמת. וזה מה שכתוב: "אין לך בן חורין אלא מי שיושב ועוסק בתלמוד תורה" (מסכת אבות).

זהו, נראה לי סיימתי את דבריי בשרשור זה...

מצאתי את זה במקרה...(רק מה', סייעתא דשמיא גדולה).

קראתי ספר של הרב שרקי ופתאום באחת מההערות הוא ציטט את זה בהקשר מסויים....

בעבר הייתי עונה בוודאי

היום אני מסתכלת אחרת

קשיי העבר (וגם ההווה) עזרו (ועוזרים) לי לבנות דברים שאני מאד מרוצה מהם

וכנראה לא הייתי מגיעה אליהם לולא הקשיים

זה מצד אחד

מהצד השני הייתי שמחה לחיים נטולי קשיים או מופחתי קשיים מורכבות החיים..

כלומר, זה משהו שמתנגד לנו כדי שנשים לב אליו, קצת כמו "כאב" במובן הפיזי.

כמה התנגדות צריך בדרך כדי להתפתח

לא שמישהו שאל אותי קודם

אבל אולי יום אחד אני אבין שזה היה נצרך כמו שהבנתי על קשיים מהעבר

אני חושב שבשלב מסויים לומדים שצריך ללמוד יותר "להכיל" ופחות להתנגד.

זה עוזר לשנות את המציאות בטווח הרחוק, בעיקר. אבל בטווח הקצר עוזר לי לחיות טוב ולישון טוב ולא להיות במקום שבו "קשה" לי במובן של להרגיש שקשה.

הגדרה טובה

כשההתנגדות יורדת

גם הציפייה יותר מותאמת

קושי צפוי הוא יותר קל

איך את מגדירה את זה?

זה קושי שחוזר על עצמו

אז אני יודעת (או לומדת לדעת) מראש מה או מי הגורם/ים

ויודעת (או לומדת לדעת) להתייחס בהתאם

אם זה קושי חדש

זה הזמן לניסוי וטעייה עד להגדרת הגורמים ולהתוויית הדרך המתאימה ביותר 

אי אז בגיל 30 וקצת.

זה את היכולת "להגדיר" (הנה יצא ממני המתכנת) קשיים כדי להתחיל לעבוד איתם.

זה אומר שקורה לך משהו שאתה לא נהנה ממנו אבל אתה לא חסר אונים כלפיו וגם יודע לדחות אותו למחר או לשים לב להתקדמות.

Stand a little taller

Doesn't mean I'm lonely when I'm alone

What doesn't kill you makes a fighter

Footsteps even lighter

Doesn't mean I'm over cause you're gone

יש כאלה שהייתי מוותרת

ומאמינה שהייתי נבנית גם בלעדיהם

עברתי כל מיני דברים בחיים. והייתי במקומות שלא ברור לי כיום איך יצאתי מהם…

כשאני מסתכלת אחורה, אני רואה איך זה חלק ממה שגרם לי להיות מי שאני כיום. אבל לא הייתי מזמינה שום דבר כזה, גם אם הייתי יודעת איך אצא מזה. משתדלים לראות את הטוב מהמצב הנתון, אבל זה לא אומר שהייתי בוחרת בזה. ואני עדיין מצולקת מדברים שעברתי. אבל משתדלת כל יום לגדול מזה ולהתקדם הלאה.

כל קושי שעוברים, עלול להשאיר משקעים. ויש את הפחד להתעורר יום אחד ולחזור אחורה, להרגיש שוב שם בקושי הזה ולא להיות עם כוחות להתמודד. 

לכתחילא כן

כיון שאם חלק מהקשיים לא היו קיימים בחיי

הייתי חוסכת הרבה סבל (וזבל)

בדיעבד חלקם לא

כיון שזה  חשף אותי להבנות עמוקות כלפי עצמי

והביא אותי למי שאני כיום

על החלקים ה"עצובים" או המורכבים בחיים (שגרמו לי בדיעבד לבזבוז כוחות והרבה עצב)

הייתי מוותרת

בבחינת "לא הם ולא שכרם"

אבל

בדיעבד, בגלל שהמורכבויות לימדו אותי הרבה

ובזכותם אני מי שאני

אז הם 'עזרו' לי ללמוד מהם איך להמשיך הלאה.

ואפשר להעמיק ב"תורת מנחם", תשמ"ד חלק ד', שבת מסעי סעיף י"ב-

בקצרה הרבי מילובביץ' מסביר על עניין המסעות ממדרגה למדרגה [כפי שידוע שהבעש"ט עסק במסעות שיש בנפש האדם].

בדיעבד אני באמונה שלמה בהקב"ה ובראייה של הטוב של מה זה בנה בתוכי.

אני? לכתחילה? הייתי מוותר.

אבל איזה מזל שהקב"ה מנהל את המציאות...!

אפשר להגיב שם אנונימי. כאילו, מה? תהיו טבעונים, תמהונים,  מתנגדי חיסונים, זה לא משנה, יש לך אמת? לך איתה. אבל למה להבנות שרפואה טבעית זה דבר להתבייש בו חחח

(כן מבין זה לא למעיישה ופורום מת וכו' והכל כאן בדיחה שאני בכוונה לא מתייחס אליה. תהיות לאור ההצפה של הנושא והדיון)

עם כמויות הספאם שם באמת צריך ניהול 

ויסיר מהם כל מחלה, וירפא לכל גופם, ויסלח לכל עוונם,

וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם עם כל ישראל אחיהם, ונאמר אמן

ונהנה לריב עם עצמו בפינה שכוחת "אל" כדי לפרוק עצבים 😂😂😂

אבל בטח זה דוגמא קלאסית למה שנקרא להאכיל את הטרולים

משתעממים מספרים סיפורים זה לא דוקטורט אבל אם כבר מעניין אם כך למה הוא מגיב מאנונימיי? או שהוא מגיב מאנונימי רק בקללות חח ואז אני מבין אותו

אולי הכוונה שלך לפורומים אחרים? 

אין כאן בערוץ 7 כאלו ניקים.

- הנני כאינני

- הים נסוג

תשאל את משה

כי למשל @בין הבור למים פעיל בפורום מסויים מאוד ולא מוכר בכלל כאן.  

כל פורום הוא עולם ומלואו ואין קשר בין רבים מהפורומים במרחב העצום של הפורומים בערוץ 7.  

ויש את @אני הנני כאינני, אולי הוא מדבר עליו

וזו היא, @נחלת, לא הוא, שהזכירה ניקים פופולריים

התכוונתי למגיבה שכתבה שירים מאוד יפים שאחד מהמגיבים (צדיק יסוד עולם (?) ניתח אותם).

נכון. נזכרתי שלא קוראים לה כך, השורה האחרונה שחזרה בתגובה שלה היתה: והים נסוג...

אני הנני כאינני  - הכל בסדר איתו.

העיקר שהכל בסדר

צדיק יסוד עלום אמר שיש כזה אחד.

היא התכוונה ל@בין הבור למים - צעירים מעל עשרים

לפורום של טבת והלאה...

בס"ד

לא תמיד כשפותחים, הפורום הוא מחודש טבת. חיפשתי מקום בו אפשר לכתוב

את התאריך (טבת, למשל) ולא מצאתי. אז  לפעמים מופיע פורום עתיק

איזשהו. לא מבינה למה ומדוע...

איך מגיעים לפורום העכשווי (מאתמול, שלשום) - ניסיתי בכותרות המציינות

מספרים גבוהים (2000+) למשל, אבל זה לא מעיד על אקטואליות הפורום.

ועוד משהו: הזמן המופיע ממול לתגובות לא הזמן הנכון. למשל 11.00

במקום 13.00 וכד'.

יש לי, כלומר, אין לי, שום כשרון טכני ולבטח זה משהו פשוט

אבל לא יודעת איך.

תודה!

מה פירוש "עבר עריכה"? מצד מי, הצוות? ומדוע?

תודה רבה!

או שרשום הניק שביצע (הניק שכתב את ההודעה ועשה עריכה ושינוי)

או שעריכה בוצעה ע"י מנהל הפורום - ואז זה בד"כ להסיר תוכן שלא ראוי לפרסום פומבי.  

פרטי העריכה רשומים באותיות אדומות.

כאשר נכנסים לערוך פוסט שכתבת - בדקות הראשונות לאחר שליחת הפוסט, אפשר לערוך "בשקט"  אין אינדיקציה שהפוסט עודכן.

רק אם מעדכנים אחרי די זמן, 10 דק נניח, אז מופיעה השורה האדומה שהפוסט עודכן.  

(ויש גם מגבלות מתי ניתן לערוך.  פוסט שקיבל תגובות, ננעל/נחסם לעריכה די מהר אחרי קבלת התגובה הראשונה.) 

לא הגיוני ולא ברור איך יכול להיות שאת נכנסת לפורום כל שהוא ואת רואה הכי למעלה הודעות שאינן הכי חדשות שנכתבו בפורום.  

אולי תצלמי בפעם הבאה את המסך שאת מקבלת?

את יכולה, אם תרצי, גם להעביר לי בשיחות האישיות.

שנבין מה הבעיה אצלך.  

הזמן שמופיע - כנראה גם זו בעיה במחשב שלך.

השעון במחשב שלך נכון? 

בס"ד

תודה על שתי התשובות.

1.  השעון בסדר גמור.

2. אעקוב אם אמנם זה כך (שמופיעות ההודעות החדשות קודם)

3. לא משמעותי אבל מדוע צריך לדעת שהניק (מה זה ניק?...מאיזו מילה?) ערך את תגובתו? מה זה משנה לנו?

4.  בבקשה, מה זה פצל"ש (או משהו כזה), אני לא מהדור שלכם, ידידי הצעירים.

אבל את רוב הדברים אני מבינה.....

יישכויח!

3. ניק מלשון nickname(כינוי). הכוונה למשתמש בפורום

4. פצלש זה פיצול אישיות - אדם אחד שמשתמש בשני כינויים

בכל מקרה זו אותה הכוונה

אדם אחד, שני שמות

ואם בפיצול עסקינן, למה כשאני פותחת את האזור האישי,

שואלים: האם יש לך פיצול אישיות?......

עניתי המון פעמים: כן. כן. כן....(לא נותן ברירה אחרת)

כך שיש לי כבר פיצול אישיות לעילא ולעילא, אבל

אני לא מבינה מה העניין כאן. זה גם קשור לשם?

או שזה הפסיכולוג של האתר......

תודה!!

לפעמים כשאני מתחבר לפורום ונכנס לשיחות האישיות, במקום לראות את רשימת הניקים איתם התכתבתי, הניק שלי מופיע, משום מה, בכל השורות. במקום הניקים הנכונים שהיו אמורים להיות שם

ואז כשאני לוחץ על ניק, זה גורם שאני כאילו רוצה להתכתב עם עצמי.

ואז מופיעה השורה ההזויה "האם יש לך פיצול אישיות"

הפתרון לצאת מזה הוא רענון הקישור וזה מסתדר. 

ולמה אדם אחד משתמש בשני כינויים ועוד מצהיר על זה?!

ברכה והצלחה!

הרבה פעמים, וזה קרה כאן בפורומים בגלים ובתקופות, היו טרולים שעשו צחוק ושיגועים וגם הטרדות. אותו אחד פתח והשתמש בניקים שונים כדי להטריל..

ויש גם שימושים לגיטימיים.

מישהו/מישהי עם ניק ותיק ומוכר, רוצים לשאול שאלה שלא תסגיר מי הוא השואל או השואלת.

דברים רגישים שלא רוצים לחשוף מבחינת הזיהוי של הניק הותיק.

לחסוך מבוכה, להסתיר משהו, להיות אנונימי בשאלה ספציפית. 

וזה א ח ר י  עריכה?

אז התת פורום הזה צריך להיות חסום איכשהו ולא כך פרוש לעיני כל

בכלל, כל כך מהר עלולים לגלוש בפורום , לדברים כאלה, ללשון

הרע, לפגיעה במישהו על ידי התלוצצות עליו (גם בתכתובת על

החצאיות ראיתי כזה דבר; אפשר לענות יפה או להתעלם על ידי

מעבר טבעי לנושא אחר אבל לא להוציא לבן אדם את הנשמה

ולעשות אותו כלעג וקלס לעיני כולם....זה לא יפה.

הכי מרגיז שזה  משעשע (אללי) ומושך להמשיך לקרוא -

כעין בידור - זה לא מתאים לפורום רציני כמו שהפורום

הזה נועד להיות, לפי הבנתי, וכך הוא רוב הפעמים.

 מאד קל בפורום לכתוב כל העולה

על רוחנו; האם פנים מול פנים גם היינו מעזים

להתבטא כך?

ועוד - חושבת שנושא שעלול להיגרר לתגובות

מזלזלות, או שעוסק בעניניים שהצניעות די

יפה להם - צריך לעבור מהר ובנימוס

(כלפי זה המתחיל בנושא כזה, אפילו

ברצינות כי משהו מטריד אותו) לנושא אחר

ואפשר לאמר שבפורום הזה לא מרחיבים

בדברים כאלה, כי...כי....יש כאן ילדים קטנים!.....

וגם אם מישהו רוצה לשפוך את הלב

והנושא חריג, לא צריך לפרט יותר מדי -

זה לא בריא, זה לא נאות ויש דברים

שהשתיקה יפה להם. כלומר, מבינה

שזה מקום שאפשר לחשוף הכל

כי אף אחד לא מכיר, אבל בכל

זאת, קצת להתאפק. למרות שנורא

מושך לפרוק הכל. ואני מדברת גם

על עצמי. שלא אסחף מדי

בקלי קלות אפשר להיסחף.

שלא נהפוך לצהובון מרוב שיעמום

או סקרנות.  הכי יפה ומעניין זה

חילופי הדברים הרציניים, החקירות

והדיבורים בנושאים חשובים.

לא צריך לרדת למכולת!

אם ראית תגובה מסוימת שלדעתך אין מקומה בפורום, את תמיד יכולה ללחוץ על כפתור הדיווח ואז זה מגיע למנהלי הפורום לבדיקה.

בגדול תהיה מחיקה או עריכה או אף חסימת המשתמש רק במקרים חריגים, בדרך כלל בגלל פגיעה בניק אחר או שימוש בשפה לא נאותה וכיוצ''ב.

ופותחים ניק חדש.