קראתי ספר. ובספר היה כתוב "בנים אתם לה' אלוקיכם". ויש מחלוקת בין רבי יהודה לרבי מאיר,
ר' יהודה אומר שרק בזמן שאנחנו נוהגים מנהג בנים אנחנו קרויים בנים. רבי מאיר אומר שבין כך ובין כך קרויים בנים.

והיו לי הרבה שאלות. אני בן או לא בן? מה זאת אומרת שאני קרוי בן, אם אני בן - אז אני בן! "בנים אתם לה' אלוקיכם", מה אכפת לי איך קוראים לי?
וגם, מי הוא זה שקורא לי?
ובכלל, אם אני בן - איך זה יכול להשתנות בגלל המעשים שלי? זה הזוי!! אני בן בגלל שאבא שלי הביא אותי לעולם, איך רבי יהודה אומר שזה תלוי באם אנחנו נוהגים מנהג בנים?! הוא לא יודע מה זה אבא ובן?

ככה ישבתי והרהרתי בדבר. לא הגעתי להבנה. אבל בספר היתה הערת שוליים שהפנתה למהר"ל בספר נצח ישראל; פרק י"א. מהר"ל מוכר, בקרב בתי המדרש של תלמידי הרב קוק - מרכזי ביותר.
אבל למדתי אותו מחדש. ואני חושב שקצת הבנתי.

המהר"ל אומר שלפי רבי יהודה - כשאנחנו לא נוהגים מנהג בנים הקשר שלנו לה' הוא לא במדרגה של בנים. זה בעצם אמירה כזאת: ככל שאנחנו יותר דומים לאבא שלנו העולם יותר יודע שאנחנו המייצגים שלו פה. אתה רוצה להיפגש עם הקב"ה? תיפגש עם הנציגים שלו פה בעולם. אבל זה כשאנחנו מתנהגים טוב.
ברגע שאנחנו לא מתנהגים טוב - אנחנו פחות קרויים "בנים", פחות רואים את זה עלינו.
ר' מאיר אומר שתמיד רואים את זה עלינו, גם כשאנחנו לא בסדר.. תיכף אחזור לזה.

אחר כך המהר"ל מחדד: גם לפי ר' יהודה - תמיד אנחנו בנים. ממש תמיד. אנחנו, ורק אנחנו הנציגים של ה'. בעצם קיומנו - ה' שמח בנו, כי יש עם בבריאה שבעצם מציאותו עושה את רצונו יתברך בבריאת העולם. אהבת עולם אהבתיך. על כן משכתיך חסד.
אז מה רבי יהודה רוצה?

זה שאנחנו בנים - זה ברור. בלתי ניתן לשינוי. זה לא תלוי במעשינו, הקב"ה בחר בנו. הוא בחר בנו לתפקיד מרכזי בעולם. רק מעצם זה שהוא בחר בנו לתפקיד - אנחנו כבר צריכים לשמוח. זה לא משתנה.
תחשוב למשל על אדם שהתמנה להיות שר חשוב או ראש ממשלה. הוא עכשיו שר האוצר או ראש הממשלה. הוא גאה בבחירה הזאת, נכון? היא משמעותית? הרבה אנשים רואים אותו עכשיו כאדם שיש לו תפקיד, פתאום יש לו שם ונוכחות והוא מפסיק להיות אנונימי.

אבל לאיזה תפקיד הוא בחר בנו? לתפקיד שבשבילו הוא ברא את העולם - כל העולם נברא בשביל ישראל, כלומר הרעיון שעם ישראל מופיע ע"י השימוש בכל הבריאה מסביב (במיוחד אומות העולם).
זה הרעיון של ה' אחד ושמו אחד. אחדות ה'.

אתה יכול להיות ראש ממשלה לא טוב, אבל יהיה לך קבר בהר הרצל והשם שלך יהיה רשום באותיות זהב במשרד ראש הממשלה, ורכב השרד שלך יהיה במוזיאון האוסף או משהו כזה, למשמרת לדורות עולם.
אתה יכול להיות אבל ראש ממשלה טוב, ואז לא סתם תהיה ראש ממשלה. אתה תהיה ראש ממשלה שנוכח בחיים של הרבה אנשים הרבה דורות קדימה. גיבור לאומי כזה.

אז ה' בחר בנו להיות בנים. אנחנו מייצגים אותו פה, וזה אומר שה' אוהב אותנו וחפץ בנו. רק בנו.
אבל האם אנחנו גם קרויים בנים? האם העולם מתגאה בנו? האם הוא רואה בנו מייצגים של כל הטוב האינסופי של הבורא ב"ה? האם הוא רואה בנו שרים על המציאות?
אחרי חטא אדם הראשון נאמר "ואדם ביקר בל ילין - נמשל כבהמות נדמו". האם אנחנו אדם? או שרואים אותנו חלילה, לא נעים להגיד, כבהמות? עדיין, נמשל כבהמות - כי באמת הוא אדם. באמת אנחנו בנים. אבל אולי הביטוי החיצוני שלנו לא מתאים למי שאנחנו?

זה רבי יהודה.
וכאן מגיע רבי מאיר ואומר דבר מאוד מיוחד:
בין כך ובין כך קרויים בנים.

לא רק שאנחנו תמיד בנים, אנחנו גם תמיד קרויים בנים! אתה יודע מה זה אומר? אם קראת עד לפה - אני מאוד ממליץ לך לא להפסיק. כי עכשיו הפאנץ' האמיתי. mind blowing.

המהר"ל מביא את דברי הושע. הושע אומר להקב"ה שעם ישראל חוטאים ויש לו פיתרון מקורי: "העבירם באומה אחרת". תחליף אותם, את עם ישראל. 
הושע, אתה רציני?! אתה לא יודע שהקב"ה בחר בעם ישראל וזה לא תלוי במעשיהם?
תקשיב. הוא אומר דבר מדהים:
"כי הושע, כאשר חטאו ישראל, אף על גב שידע הושע שאי אפשר שיהיה נפרד הדבקות מן ישראל, מכל מקום לפי שהיה שונא החטא.. ולכך אמר 'העבירם באומה אחרת', כלומר שראוי להעבירם אותם באומה אחרת - אם הוא אפשר".

בום!! אני אסביר:
הוא יודע שהקב"ה בחר בעם ישראל. אבל הוא חושב שעם ישראל זה רעיון מופשט. "כנסת ישראל" כזה. אז ה' רוצה שתהיה מהות כזאת שתופיע בתור עם שתגלה את אחדותו,
אבל מי אמר שהאנשים האלה - ראובן, שמעון, אני ואתה - בנו הוא בחר? 
המהות תישאר, עם ישראל יישאר. בנים אתם לה' אלוקיכם באופן כללי, כאמירה מופשטת. ה' אוהב את כנסת ישראל. אבל אני? אם אני חוטא אני מוכיח למפרע שבי הוא לא בחר. שאני, כלי פשוט בן פלונית פלמונית נמצא פה בטעות. זה בדיוק מה שהנוצרים טענו לאורך הדרך, אנחנו בני ישראל האמיתיים, החדשים. אנחנו לא עם אחר, ה' לא מאס בעם ישראל. אבל אנחנו עם ישראל החדש! 

ומה התשובה?
ה' אמר לו לקחת אשה אחרת בלי נישואין וללדת ממנה ילדים. ואז אמר לו לגרש את האשה, הושע סירב.

"והראה לו כי מצד שהם בנים למקום אין להעביר אותם, ואי אפשר להעביר ולהחליף ענין זה. כי אין דבר יותר מצטרף ומתקשר כמו צרוף וקישור האב אל הבן. וכאשר אמר הושע שלא ירצה לגרש את האשה בעבור הבן, אף כי אפשר שאינו בנו בוודאי כי זונה היא - ואם כן איך אפשר לסלק ישראל שהם בנים למקום?"

אתה מבין מה קורה פה?!
זה לא רק שאתה קשור למושג הזה של כנסת ישראל באיזה אופן מופשט.
כשהשם בחר בעם ישראל, הוא בחר בך!.
כשלאבא יש בן - זה לא רק שיש לו בן. בן בכור, בני בכורי ישראל. אלא שהוא קשור לבן הספציפי, עם כל הפרטים שלו. עם כל התכונות שלו. אתה מייצג תכונה של כנסת ישראל! אתה חלק מהבן הזה.

לכן יש מצד אחד פסוק "בני בכורי ישראל" - בלשון יחיד. ומצד שני "בנים אתם לה' אלוקיכם" - כי פה הוא מדבר עליך, עלי, על כל אחד מישראל. הוא רצה בך. בך! בך ולא באחר! בשבילך נברא העולם! הוא ידע שתהיה חלק מכנסת ישראל, ורק חיכה לרגע שתיוולד שתוכל לייצג אותו במה?

"בין כך ובין כך קרויים בנים". במה תייצג אותו?
קודם כל - אומר רבי מאיר - בעצם קיומך. אתה (!), ה' אוהב אותך. אתה ממלא תפקיד שכביכול - ה' לא יכול למלא בלעדיך. כביכול. כי הרצון של ה' הוא בריאה, ובריאה זה דבר מגביל וה' הוא אינסוף. אתה גם גבולי, ונשמתך היא חלק מהחסד האינסופי של ה', אתה משמעותי מאוד.

נדמה את זה לאורות וכלים. ה' ברא אור כללי שנקרא כנסת ישראל. האור הזה הוא אור אחדותי שראשיתו מעל העולם, ולכן הוא מגלה את אור ה' בעולם.
האור הזה מתחלק להרבה אורות קטנים, פרטיים. כשה' ברא את האור של כנסת ישראל הוא ברא אותו כך שיתחלק לכל האורות והגוונים האלה.
האורות האלה הן הופעות של אור ה'. כלומר - אתה מופיע את אור ה' בעולם.

באיזה מידה אתה מופיע את אורו של ה'?
במידה שאתה בונה כלי שלם וגדול, ומעצב אותו בצורה שתתאים לאור ה' הפרטי ששייך לך.
אם לא תבנה כלי בכלל? האור שלך לא יבוא לידי גילוי בכלל. פוטנציאל לא ממומש.
אם תבנה כלי קטן? או שבור? האור יופיע גם כן, קטן, או שבור.
אם תבנה כלי גדול - תהיה בן יותר טוב.
אבל אתה תמיד בן. בין כך ובין כך אתה בן. יש בן שמכבד את אביו ועושה לו נחת רוח, כך שכל מי שרואה אותו אומר "ישמח האב בבנו". ויש מי שלא מכבד את אביו, ואז אביו אוהב אותו. אבל לא מקבל ממנו נחת רוח וכל העולם מסתכל עליו באור שלילי.

כל ההשפעה שלך היא ברמת הכלי. אבל הכלי הוא לא הסיפור פה. הסיפור כאן הוא אור אלוקי שמופיע דרכך! אתה מבין שזה עצום? אין לך שום יכולת לשנות את האור הזה. הוא אינסופי ולא צריך שתרחיב אותו, והוא לא יכול להיות יותר קטן בגלל מעשיך. אתה מבין איזה שמחה זה?
השאיפה היא למצוא גם את הדרך הנכונה להאיר אותו בעולם. כי המטרה היא לא שיהיה אור ה' בעולם, האור הזה תמיד קיים. המטרה היא שיראו את האור הזה שאתה מופיע - יהודים אחרים, כל העמים, ואח"כ גם כל היצורים בעולם התחתון ובעולמות העליונים.

גם ביום כיפור אנחנו אומרים שאנחנו בנים של ה'. זה לא תלוי במעשינו. הנה, כאן אנחנו עומדים ביום כיפור כדלים וכרשים, אנחנו מתמקדים במעשינו שלא משמחים את ה'. אבל אנחנו בניך ואתה אבינו! אתה הרי תמיד אוהב אותנו, תמיד שמח בעצם קיומנו. תמיד מלא שפע ואהבה אלינו, אהבה שאין לה ביטוי עצום יותר מאהבת עולם שאהבתנו. כל העולם נברא בשבילנו.
אנחנו מצרים על כך שלא גרמנו לנחת רוח שיכולנו לגרום. שלא ביצענו את תפקידנו מספיק טוב.
ריבונו של עולם! אנא, תן לנו שפע חדש, תגזור עלינו דין חדש - הקצבה חדשה של שפע, שעם השפע הזה אנחנו מבטיחים, אנחנו נשתדל לעשות את תפקידנו בעולם!

אנחנו באים ממקום נקי, אמיתי. וה' שומע. ה' יודע שבן תמיד רוצה לשמח את האב, אבל לא תמיד יש לו את הכלים. קשה לו. אבא אף פעם לא חושב שהבן שלו שלילי. אז הוא מנסה לתת לו שפע חדש, כזה שאולי הפעם עם העזרה החדשה ממרומים הבן יצליח לעשות את תפקידו.

בעצם קיומך - מי שאתה, אינני מכירך. אבל בעצם קיומך -תדע שאתה לא פה בטעות. אתה, כן אתה. עליך בדיוק נאמר "בנים אתם לה' אלוקיכם".

הנה שיר יפה. אולי יחזק אותך אחי היקר.

אבל זה כל כך לא המנגינה שנשמעת מהתפילות של הימים הנוראים...

בכל מקרה מעריך מאוד את זה שהשקעת זמן וכתבת כזה מפורט...

אני מבין שאנחנו קרוים בנים, אבל אני לא רואה את זה במה שאנחנו מתבקשים לעשות.

גם כשאנחנו קרוים בנים, זה מין דיעבד כזה, בגלל שאנחנו בנים אנחנו אהובים, קשר שחיצוני לנו, לא יודע, אולי אני מדבר שטויות

אין לי זמן כ"כ להרחיב עכשיו. אבל כל הכשלונות שלנו נובעים גם כן מהגודל שלנו.
עם ישראל פועלים בעולם. לא משנה לאיזה כיוון, יש בנו עוצמות. יש משהו שדוחף אותנו.
תלמד מהר"ל, ספר נצח ישראל. על המושג קשה עורף. תלמד הרב קוק- יש לו הרבה על זה.
תלמד את הראייה שלהם על הכשלונות של עם ישראל.

לא בכדי המצאנו את כל הדברים הכי גרועים בעולם, וגם הכי טובים.
זה לא רק בדיעבד, כל הקיום שלנו הוא מתוך הבחירה הזאת. ולא משנה מה אנחנו נבחר - רואים את זה עלינו.

יש לנו עשייה אחרת בעולם. לא משנה מה נעשה, אנחנו אחרים. תעיין בזה. תמיד קרויים בנים.

דווקא בגלל זה זה חסר לי כל כך, אני לא שומע את זה מספיק, לא בתפילה, לא בספרי לימוד חוץ מהרב קוק, לא בציבור

תיצור לעצמך פלייליסט של גדולי ישראל עם עין טובה. תחפש אותם, אלה שמדברים אליך. הם קיימים.
לעניות דעתי, ככל שתשקע בזה יותר כן ינעם לנפשך. 
דוגמאות: בעל שם טוב. רבי נחמן. ר' לוי יצחק מברדיטשב. הרב קוק ותלמידיו. הרב קרליבך. ר' אריה לוין. הרב מרדכי אליהו. ועוד מבני דורנו רבים.

החסידות זה עולם עצום. נכתבו מאות על מאות של ספרים, עמוקים ומתוקים מדבש. ובעיקר - מרחיבים את ההסתכלות, ומרחיבים את הלב. מבוססים על ראשונים (בעש"ט מבוסס על רס"ג ועוד) ועל תורת הקבלה.
תלמד מזה עוד ועוד, ביסודיות.
הם מלאים בעין טובה על עם ישראל בכללותו ועל כל אדם פרטי.

אני מניח שבאמת אני צריך להכנס ללימודים האלה עם יותר אומץ ולהתגבר על הקול המקטין הזה...

איך עושים את זה?
תכתוב לעצמך את כל הדברים שמכבידים עליך. שמכאיבים לך ופוצעים את נשמתך כרגע.
תחפש מקורות על כל דבר כזה בנפרד, שמאירים אותו באור חיובי. 
זה חשוב. וזה קיים..
ואם צריך, תלמד חסידות, קבלה. ותנסה להבין בצורה עמוקה שתתחבר לך גם למציאות,
כי אם זה יהיה מופשט מדי הנפש שלך תסרב להאמין לזה.

וזה יבנה אותך. אתה תהיה אדם גדול מאוד ולא מובן מאליו, עם כאבים ושאלות כאלה.

ומה שלא עומד במשפט של הא-להים - אין לו זכות קיום! (מסתבר שהוא חושב אחרת כי ארך אפיים לעוברי רצונו)

אם לא עשיתי פספס מרצונו יתברך אז עלי לחיות אכול רגשות אשם כי לא ממשתי את תפקידי וממילא אין לי זכות קיום.

מסתבר שאתה אומר את הדברים שאתה אומר מתוך תהליך מסויים שעברת ולכן אני לא חושב שתשובה שיכלית לשאלה "למה הקב"ה הוא גומל חסד" תעזור לך. זה תהליך שעוברים. וכמו בכל קשר יש משברים. הקב"ה הוא קצה חוט אחד של הקשר הזה, והוא באמת אין סופי, אבל הקצה חוט השני של הקשר הזה נמצא אצל בנאדם, בשר ודם, והקב"ה מודע לזה שאדם מחזיק בקצה הזה של החוט והוא מתאים את הקשר.

מתי את חווה את "א-להי החסד" בחייך?

האם עיקר הדת נפסת בעיניך כשיפוטיות ? נראה לך שעיקר האינטרס של הקב"ה בעיניך לשפוט אותך על מעשיך? יש עוד פרמטרים בנוגע לקשר איתך?

שאתה כותב שאתה צריך לשנוא את עצמך

כתוב שאנחנו עזי פנים, ואנחנו מלאי עוון, וזה נכון - כל אחד בדרגתו.

אבל בשום מקום לא כתוב שאנחנו שונאים את עצמנו.

אנחנו מבינים שזה מאפיין של בן אנוש, "האנוש מאלוה יצדק, אם מעושהו יטהר גבר". הקב"ה טוב ואנחנו לא מושלמים. אדם נברא ממקום כפרתו, כלומר, הקב"ה ידע שהאדם יחטא וברא אותו מהאדמה של מקום המזבח שיכפר עליו. אבל הוא ידע שהאדם יחטא. זה לא באג, זה פיצ'ר.

אין סיבה לשנוא את עצמך על החטאים שלך. יש לך סיבה להתחרט עליהם, לחשוב איך לא תחזור עליהם, ולחזור בשנה הבאה מתוך תקווה שהחטאים שעליהם תתוודה אז יהיו חטאים עדינים בהרבה - אם השנה התוודית על דיבור בתפילה, בשנה הבאה רק על חסרון כוונה. ובשנה אחרי - על כוונה לא שלמה. ואולי תקדם לאט יותר. אבל זה מובנה, כך זה צריך להיות. אין סיבה לשנוא את עצמך ובטח לא את הקב"ה. כעס מתוך קנאה זאת מידתו של קין.

והזכיה שלך בדין היא אמיתית, היא נובעת מזה שהקב"ה לא ציפה ממך להיות מושלם, "כי אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם". אבל מצד שני חשוב שתבין שזאת הסיבה, ולא תחשוב שאתה פשוט מושלם, ולכך נועד הוידוי.

אני לא דוסית, אבל אגיד באופן כללי:

עד גיל 20, הגיוני בעיניי לצפות הרבה דברים.

אבל העשור שבין 20 ל30, להתייחס אליו אצל דוסיות כאל זמן נוסף שתספקנה לצבור ידע- זה קצת רחוק מהמציאות. תחשוב על הדוסיות החביבות סביבך, בעשור הזה הן כנראה גם למדו גם הביאו וגידלו ילדים וגם פרנסו לפחות חלקית את הבית (לפעמים כמעט לגמרי, כשהגבר אברך). זה עמוס ברמה מטורפת.

אישה במצב כזה שמספיקה להתפלל שחרית וללמוד פרשת שבוע שעה בשבוע- כבר יפה מאוד.

עם זאת, עד הולדת הילדים, ובוודאי עד החתונה, ראוי בעיניי לפחות לתת עתים לתורה גם כאשה.

ולכן מדרשות, או תכניות העשרה של בית מדרש באולפנות, זה דבר מבורך.

לא נכנסת לדיון של כן גמרא לא גמרא. מתייחסת בכללי לתורה.

ובאופן כללי בהבדל- הפער הוא גם במסגרות (בחור דוס צריך לעשות צעד אקטיבי בשביל לא ללמוד בהיקף רחב, בחורה דוסית הפוך), וגם שהחינוך שונה. למשל בלימוד גמרא- בנים כן וכמה שיותר, בנות אסור (מלמדה תפלות). בחורה שאומרת שרוצה ללמוד עוד ועוד, יגידו לה "למה לך להידמות לגבר? חסרות מצוות לנשים? את מקיימת את כל המצוות כרגע? כולל לשון הרע?"

בקיצור, צריך להבין את המציאות ואילוציה, ולאחר מכן לחשוב מה עושים בהינתן המצב.

מכירה הרבה דוסיות מבית שזה בכלל לא הייתה הנקודה שלהן, לשבת ולהתחיל ללמוד.

אני אישית בעד לא ללכת אחרי מה שהן למדו בבית ובאולפנה, בלי יותר מיד להעמיק.

אצל הדוסיות בגיל 20 יש לחץ של לימודים, חתונה ועבודה.. לא בטוחה שזה בראש סדר העדיפויות שלהן.

ולהפך יש בנות שכן למדניות יותר מהשורש שלהן, לפה ולשם לא הייתי שמה את זה תחת זכוכית מגדלת- בכל ציבור אנשחם הם גם פרטיים ומה שמתאים לאחת (ובהתאם גם הזמן שיש לה), לא תואם את האחרת.

גם אם הן לא חייבות במצוות לימוד התורה עצמה, השדר שנותנים לה כאילו הם צריכות להיות מנותקות מהבסיס של היהדות ולהסתפק בוורטים עלובים ו"איך זה גורם לך להרגיש"- יוצר אצלן חור גדול בהבנה של מה זה בכלל תורה והמצוות. גם בפן ההלכתי וגם בפן המחשבתי.

ניהול הזמן יכול באמת להיות מכשול, אבל אפילו בשנת מדרשה או מדרשת ערב או ערב לימוד לנשים או כל מסגרת זמנית וחלקית שאמורה להביא איזה מענה לבעיה הזו, מאכילים אותן בברבורים המיותרים האלו. חלק אפילו מגדילים לעשות וקוראים לזה "תורה נשית". כאילו הקב"ה התגלה בהר סיני לגברים בלבד ונשים קבלו פטור לא רק ממצות עשה שהזמן גרמן אלא גם מלהפעיל את השכל שעוד איכשהו נשאר להן.

כשנשים גם ככה לא משכילות באף תחום זה עוד איכשהו יכול לעבוד, אבל בחורה שעושה תואר, עובדת בעבודה מכובדת, דוסית ורצינית, אבל אין לה מושג בדיני החזרה על הפלטה או מה ההבדל הכוזרי למשנה תורה, זה אמור להיות מביך.

יצא שאחרי החתונה עברתי לגור ממש קרוב לאיפה שהייתה מדרשת שילוב שילוב שלי, אז יצא לקפוץ מידי פעם, אבל ככל שהתקדם הזמן הבנתי איזה בזבוז זמן כל השיעורים שם.

שיעור זוגיות, שיעור מסל"ש שבו הרבנית מקריאה אולי חצי פסקה וכל שאר השיעור הוא דוגמאות מהחיים על גידול הילדים שלה, שיעור אחרון ב10 בלילה של שו"ת כי לרב אין זמן/ כח להכין משהו, וכל השאלות הן בסגנון "איך עובדים את ה' למרות שלא הכל הולך" ואיזה רעיון כאילו-עמוק ששולפים מהמותן בשנייה.

השיעור היחיד שהיה רציני היה שיעור הלכות שבת, ושם הרב אפילו הביא- שומו שמיים- קטעים קצרים מהגמרא כדי להבין את השתלשלות הבסיסית ביחד עם קצת ראשונים ואחרונים.

אולי זה כי בעלי קלקל אותי, הוא הציע לי לראות שיעורי תנ"ך מוקלטים מהישיבה שלו באתר.

מה אני אגיד, שמיים וארץ. זה לא היה גמרא עיון, אבל מסתבר שאת הביינישים אשכרה מלמדים אשכרה את הכתוב עם פרשנים ומקורות, ולא את סיפור חייו של הרבנית, ואפילו אפשר להבין ולהתעניין ומסתבר "לא בשמיים היא".

לנשים אין מחויבות הלכתית לנצל כל רגע ללימוד תורה, אבל אני חושבת שבשביל להיות יהודי מאמין ומקיים צריך שיהיה לך בסיס בדבר הכל כך בסיסי הזה. לא רק שורות תחתונות וקצת וורטים שכולם פן אישי. ובגלל זה אני חושבת שיש עניין גם לדעת להסתדר עם גמרא בקיאות. (אני לומדת בעלי מסכת מגילה) לא "להכעיס" ולא כלום, פשוט בשביל להבין מי בדיוק היו חז"ל, מה הייתה צורת החשיבה שלהם ומה היה עיקר עיסוקם, ומתוך זה על מבוססת כל התורה שאנחנו מקיימים היום. מסתבר להפתעתן של הרבה בנות, שוב דוסיות ורציניות, שהתורה היא לא קטעים מרגשים לתלייה על הקיר, אלא התעסקות ופירוש דקדקני בדבר ה' ויישום שלו בשטח.

לדעתי גם חלק מלהבין מה באמת הקב"ה ציווה אותנו זה לפעמים ללמוד משהו על מנת לסיים גם כשאין הרבה חשק או "התחברות".

כיום התורה משמשת בעיקר קרדום לחפור בה,

לשררה, ממשלה, כסף, כבוד, גאווה.

לומדים בשביל התואר תלמיד חכם ועניבה - אבל כשמגיע הרגע לקיים זה לא בשבילם.

ראיתי נשים מעטות מאוד שיש להם קצת מסירות נפש ומחפשות אמת, וכולן הושפעו מאוד מבעליהן.

נשים לא יודעות מה זה בדידות או ללכת לבד נגד הזרם, האדם נברא והיה לבד.

חייה של אישה הם חיי קהילה משפחה בית היא תמיד מוקפת באנשים סביבה מטבעה.

מלחמה זה לא בשביל נשים.

הלוואיי שילמדו ויקיימו.

בינתיים העולם מתקיים על פי חוקי הנצרות.

להתקדם בלי לסגת בכלל אחורה... זה נראה לי חלק שחייבים בתהליך

וכל זרם מהציונות הדתיות ימשיך לראות בעצמו את המוסמך היחידי לביאור כתבי הרב.

למה שחסידויות אחרות לא ילמדו הרב קוק?

יש קרובי משפחה של הראי"ה במגזר החרדי, כדוגמת הרב חיים קוק ראש ישיבת תורת רפאל למי שמכיר, גם הרב דוב קוק כנראה וכיוצא בזה.

הם ודומיהם, תמיד שדרו קשר מסוים לתורת הרב קוק, כמובן ללא מרכיב הציונות, שלענ"ד גם ככה לא באמת משמעותי כל כך בהגותו כמו שהציג את זה בנו...

קראת פסקאות של הרב קוק? איך תולים את האספקט הציוני-רדיקלי של הרב קוק ברצי"ה, כשזה מופיע בצורה מאלפת ישירות בכתביו?

ועולמו, אלו הם נתונים מחקריים שקראתי בעבר במקור ראשון דווקא אם אני זוכר נכון...

אף אחד לא אמר שאין אצלו אספקט ציוני, אבל הוא לא האספקט היחיד שלו, ונראה שהרצי"ה כן יצר אווירה כאילו זה כן...

גם אם היה רק מאמר אחד שלו על הציונות, ובו הוא היה כותב "הציונות היא העיקר, והנפש חשובה אבל היא מקום שני" אז כל המאמרים הפי 3 שתיארת היו שניים במדרגה לעומת הכתיבה על היחיד.

הרב היה ציוני רדיקלי, ועל מה שהוא ראה בשנים בהן היה חי (נפטר כ15 שנה לפני קום המדינה) הוא כתב את הדברים הכי פומפוזיים וחד משמעיים.

לרוב אלה טיעונים פופוליסטיים שנאמרים על ידי אנשים שלא למדו את כתבי הרב קוק ולכן טועים ומטעים בססמאות לא רלוונטיות

בכל הצניעות, בעבר קראתי המון מכל כתביו, ולא חושב שברור מאליו שאורות לדוגמה יותר חשוב מאורות הקודש ואורות התורה, והאנשים שאני מדבר עליהם שהיו קרובי משפחתו ותלמידיו בוודאי קראו והכירו הרבה יותר ממני וממך.

לתפיסתם, הרב כאדם עם תורה רוחנית מקורית, ראה גם ניצוצות קדושה בציונות, אבל זה לא אומר ש"זה הוא", ורק זה, אכן היה לו מרכיב כזה וכנראה משמעותי, אבל לא היחיד.

היא מלאכותית משתי פנים:

1. להגיד שאורות זה פרויקט של הרצי"ה שממוקד ומאדיר את האספקט הציוני בתורת הרב, בעוד שאורות הקודש והמאמרים מכילים תוכן רוחני הפונה לאדם היחיד זו חלוקה מלאכותית. באורות ישנם מאמרים שאינם עוסקים בציונות (זרעונים, שהם מאמרי יסוד במשנת הראי"ה), ובאורות הקודש יש המון פסקאות שעוסקות בציונות ובא"י

2. נניח והחלוקה לעיל היתה נכונה - הניסיון לעשות שסעים במשנת הראי"ה זה הפך אופי כתיבתו והגותו של הראי"ה. מי שמתחבר יותר לצד של עבודת ה' הפרטית בכתבי הרב קוק - שיבושם לו, אבל לא ניתן לטעון שעבודת ה' של האדם הפרטי במשנת הראי"ה היא ענף נפרד מהענף הציוני. הרב ראה בציונות את מה שנתן כוח ערך ומשמעות לשינויים הדרמטיים שבנשמת הדור וממילא בעבודת ה' של האדם הפרטי.

מתנצל על הלשון החריפה בה ניסחתי את הודעותיי הקודמות

נהגתי לבלות לילות בספריית "מרכז" בחרישת כתביו ויכול להיות שאני לא מדייק.

אבל לענ"ד, לא חושב שבהכרח רק הציונות נותנת ערך ומשמעות לכל תורתו הרוחנית, הצורה בה הגותו "פגשה אותי", הייתה בעיקר בתפיסה הכללית של הרמוניה, באופטימיות ובניצוצות הקדושה בכל מקום, שלאט לאט מתבררים עד הנאולה השלמה (מה שאגב יונק הרבה מהחסידות לכאורה), ו*גם* בציונות.

להגיד שהכול זה רק מזה, נשמע לי לא מוכרח.

לשבר את האוזן, שמעתי פעם שבהכללה 3 תלמידיו לקחו כל אחד דגש אחר מתורתו, הרב הנזיר את הדגש האוניברסלי, הרצי"ה את הציוני, והרב חרל"פ את עבודת ה' הפרטית.

חלק מהחרדים שינקו מתורת הרב, אכן הלכו יותר על הקוטב שמייצג הרב חרל"פ לפי חלוקה זו, אבל אם נטען שזה מצומצם מדי, אפשר להתחבר גם לקוטב של הרב הנזיר.

תודה על ההתנצלות.

הרב צבי יהודה עסק בזה הרבה כי זה היה נושא מחודש מאד והיה צריך להחדירו לתודעת התלמידים והציבור, יחד עם זה הרצי"ה בעצמו ערך את אורות התשובה ואורות התורה מוסר אביך לפני שהוציא את אורות בשלמותו. ובמקביל לעבודתו נמסרו הכתבים לדי הרב הנזיר שערך את אורות הקדש. כך שאינו נכון לטעון שהיה ניסיון לצמצם את תורת הרב לתחום מסוים. כמו שזה שטות לטעון שהרב הנזיר לא לא היה קשור לפן הציוני של הרב קוק ולכן ערך את אורות הקדש, כי מי שהכיר ידע שהוא התרגש ממדי צבא ונשק צהלי לעיתים יותר מהרב צב"י.

זה נכון שהרב קוק זצ"ל כתב הרבה מאד. ולא בכל פסקה שלו הוא הזכיר את ארץ ישראל או את הגאולה המתמששת לאיטהּ. אך מי שלמד מספיק את כתבי הרב קוק יודע בבירור שנושא הציונות היה משמעותי ומרכזי מאד מאד בהגותו. לא נכון להציג זאת בתור איזה עניין שולי וצדדי שהרב צבי יהודה זצ"ל הוציא מפרופורציות והעלה על נס לאחר פטירת אביו הגדול.

נ.ב. אולי פשוט לא הבנתי אותך, וכשאתה כותב ציונות אתה מתכוון ל'תמיכה בשלטון הכופרים' כפי שאוהבים להגדיר אותה כל מיני גורמים חרדים אנטי-ציוניים שאוהבים לייחס בחוסר הגינות, (בלשון המעטה) לכל הדתיים לאומיים כל מיני תפיסות מעוותות?

זה חלק מתפיסה רוחנית כוללת ומקיפה הרבה יותר.

מה שכתבת בהערה גם כן חשוב מאוד, הרב קוק ראה ניצוצות רוחניים בתחייה הלאומית כמו שראה ניצוצות בכל דבר.

אבל מכאן ועד לקידוש "מוסדות" המדינה מעצם שייכותם למדינה, התחברות לרשעים כדרך "לכתחילה", וכיוצא בזה, זאת גם עוד דרך שלא בהכרח הרב קוק הסכים אתה (יש קטע שלו בעין איה בו די אומר להיפך, שהדרך של "בירור הניצוצות" מתוך הרע היא לא דרך לכולם)...

התופעה בודאי התרחבה וחרגה ממסגרת משפחת קוק.

אפשר לעשוק בתחומים שונים בתורתו של הרב קוק שלא בהכרח מחייבים לעשוק בתפיסתו ביחס לציונות. אבל זה יהיה עיסוק חלקי. אבל להגיד שזה נושא לא משמעותי בתורתו זה לא רציני. ובדרך כלל מי שעוסק בתורתו גם ממשפחת קוק קרובים לגישה העקרונית החיובית למדינה, ורואים בהקמת המדינה ובחזרה לארץ תהליך חיובי וטוב של התקרבות לגאולה וגם על היחס לחילונים זה משפיע באיזו מידה, וכל זה בדומה לגישה של הציונות הדתית. כמובן בפרטים יש חילוקים כמו גיוס בחורי ישיבות וגיוס בכלל לתוך הצבא במצבו הרוחני הנוכחי, איך להשקיע בחינוך ללימוד תורה יחס ללימוד אקדמי ועוד שלל נושאים פרטיים שבאמת לא ברור אם הגיעו לציבור הדתי לאומי מתורת הרב קוק או מחולשות דתיות וכל נושא צריך לדון לגופו.

ויש כאלו שדוקא בגלל קרבתם לתורת הרב ומנגד הצורך להיות חרדי אומרים דברים תמוהים ומוזרים לכל אוזן של לומד ישר, ועליהם נאמר עושר השמור לבעליו לרעתו.

המדינה זה חייב להשפיע גם על יחסו הריאלי לחילונים.

מעולם לא אמרתי שהציונות אינה מרכיב משמעותי בהגות של הראי"ה, אמרתי שאפשר לקבל ממנו הרבה, גם בלי לאמץ את גישתו הספציפית לציונות, ושם ללכת פחות רחוק קצת ממה שהוא הלך (וודאי פחות רחוק ממה שממשיכי דרכו הלכו, מהרצי"ה ואילך, כפי שגם אתה פירטת)...

נראה שההבחנה כאן חשובה: אפשר להעריך מאוד את הגותו של הראי"ה ולקבל ממנה הרבה, בלי לראות בכל מרכיב בגישתו לציונות וביחס לחילונים עמדה מחייבת. דווקא ההפרדה בין העקרונות לבין היישום ההיסטורי מאפשרת דיון יותר מדויק.

יש כאן הבחנה מעניינת בין היכולת ללמוד מהגות של הרב קוק לבין אימוץ מלא של כל תפיסתו הציונית. אפשר בהחלט לדון בכל רעיון לגופו ולבחון איך הוא מתיישב עם המציאות וההשקפות של ימינו, כולל היחס לחילונים.

צריך להיות פתוח ולהכיל מורכבויות, וגם להבין שזה לא תמיד קל ופשוט לעשות את ההלכה גם אם חייבים,

אבל להבין שזה העיקר ולזה אנחנו שואפים (ומעלה) גם אם לא מצליחים תמיד.

"לא להפוך חולשות לאידיאולוגיה", וכמובן שלפי זה אנחנו גם נפרש את המציאות בעיניים הלכתיות ונדע תמיד לאיפה לחזור כשיש שאלה מורכבת במציאות.

לגבי השאלה השניה, זה מאוד תלוי באיזה מקרה כמובן,

בכלליות צריך להבין את האדם שחווה את האתגר, אבל לא להפוך את זה למציאות הנורמלית, אלא בתור קושי שצריך להבין איך עובדים איתו וחווים אותו,

ואיך מגיעים למצב שבו לא עוברים על ההלכה (בתקווה שזה קיים).

הזמן והשעה.

ואין סיבה שגם בדור שלנו ההלכה לא תושפע ולא תתן מענה לחידושים, לדברים שהשתנו.

רק עכשיו בחגי תשרי היו שני דברים גדולים מאוד שההלכה שינתה בעבר - תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, ונטילת לולב ביום טוב שחל בשבת.

ויש כיום הרבה דיבורים, מאמרים, ניסיונות להחזיר את ההלכה המקורית לתוקפה - תקיעת שופר ונטילת לולב.

או עניין אחר, שהוא גם בלב המחלוקת בין הציבור הדתי לאומי לציבור החרדי, וברור שיש לו השלכות הלכתיות - היחס לארץ ישראל, מצוות התלויות בארץ, שמיטה.

גם לא ירחק היום ורוב העם היהודי, מבחינה מספרית אבסולוטית, יהיה בארץ ישראל.

הכלל ההלכתי של "רוב יושביה עליה" (התקף כאשר רוב עם ישראל מתגורר בארץ ישראל) מהווה תנאי יסוד להחלת מצוות רבות מדאורייתא (מהתורה). כיום, רוב המצוות התלויות בארץ מתקיימות מדרבנן (מתקנת חכמים), מכיוון שעדיין איננו במצב זה. 

כאשר יתממש המצב שבו רוב יהודי העולם יתגוררו בארץ ישראל, יחולו שינויים דרמטיים בחיוב ההלכתי של מצוות שונות: 

1. מצוות התלויות בארץ: מעבר מדרבנן לדאורייתא

תרומות ומעשרות: החיוב להפריש תרומה גדולה, מעשר ראשון, מעשר שני ומעשר עני מתוצרת חקלאית יהפוך לחיוב מן התורה ממש (כפי שנלמד מהפסוק "בבואכם" – ביאת כולכם). לכך יש נפקא מינה לגבי ספקות (ספק דאורייתא לחומרא) ודיני ביטול ברוב. 

חלה: הפרשת חלה מעיסה תחזור להיות מצווה דאורייתא. 

שמיטת קרקעות ושמיטת כספים: איסור עבודת האדמה בשנה השביעית ושמיטת חובות יחזרו להיות מן התורה (לפי חלק מכריע של הפוסקים). 

2. מצוות היובל וחלוקת הארץ

מצוות היובל (השנה ה-50) כוללת חזרת קרקעות לבעליהן המקוריים, שחרור עבדים ושביתת האדמה. לגבי היובל קיימת מורכבות הלכתית נוספת:

תנאי נוסף – "יושבים כתיקונם": כדי לחדש את היובל מדאורייתא, הרמב"ם ופוסקים נוספים קובעים שלא די ב"רוב יושביה עליה", אלא נדרש שעם ישראל ישב בארץ "כתיקונו" – כלומר שכל שבט ישב בנחלתו המקורית בארץ. 

חזרת היובל: ברגע שיתקיימו התנאים (לפי חלק מהדעות בעזרת בירור שבטים או סמכות בית דין הגדול), תחזור הנהגת היובל לפעול למעשה. 

3. הלכות הנהגה ומשפט עברי

סמיכת זקנים וסנהדרין: קיומו של רוב העם בארץ ישראל מעניק משקל הלכתי ומעמד מיוחד לכלל חכמי ארץ ישראל. מעמד זה הוא תנאי חיוני לחידוש הסמיכה המקורית (איש מפי איש עד משה רבנו) והקמת הסנהדרין לפי חלק משיטות הראשונים (כמו הרמב"ם).

קידוש החודש על פי הראייה: סמכות קידוש החודשים ועיבור השנים על פי עדים ובית דין תלויה במרכז ההלכתי ובקיומו של רוב העם בארץ ישראל. 

4. מצוות יישוב הארץ וכיבושה

מצוות עשה מן התורה: מצוות יישוב ארץ ישראל (לשיטת הרמב"ן ופוסקים רבים) מקבלת תוקף מלא ושלם של קיום לאומי. 

גבולות הארץ: הגדרת גבולות הארץ לעניין מצוות התלויות בארץ מתרחבת מגבולות "עולי בבל" (שהחזיקו בארץ בימי בית שני) בחזרה לגבולות "עולי מצרים" הרחבים יותר, שכן קדושת הארץ המקורית חוזרת לתוקפה הזמן-מדאורייתא.

פסיקת הלכה- זה רק לרבנים מקובלים פוסקי הלכה ויראי שמים.

אם השאלה היא רק אני באמת רוצה לעשות הכי טוב ונכון אבל תוהה על עצם העניין כי א,ב,גם, זה משהו אחד

אם זה מישהו שמנסה להתיר שרץ ולהפוך קושי בהתמודדות לאידיאל זה משהו אחר

מעבר לבינת אנוש: מדוע ההכרה בכוח עליון מחייבת את נצחיותה של תורת אמת

אני שותף מלא להכרה שלך בקיומו של כוח עליון – בורא אינסופי המנהיג את היקום. אך דווקא מתוך נקודת המוצא הזו, ההפרדה שאתה מבצע בין הבורא לבין התורה (בהגדרתך כ"דת שהיא יצירה אנושית") אינה עומדת במבחן ההיגיון.

ברגע שבן אדם מגיע למסקנה העמוקה שישנו כוח עליון, בעל כושר שיפוט מוחלט, הנמצא מאחורי כל נקודה ורובד ביקום האינסופי, הוא חייב להכיר גם במגבלות השכל האנושי. כפי שכתב שלמה המלך, החכם מכל אדם:

"כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ, עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים." (קהלת ה', א')

מתוך הבנה זו, ההיגיון מוביל באופן ישיר למסקנות הבאות:

• חוקי הנשמה מול חוקי הגוף: בדיוק כפי שהבורא טבע ביקום חוקי טבע פיזיקליים ברורים כדי לקיים את חיי הגוף ובריאותו, כך הוא טבע חוקים רוחניים מוחלטים כדי לקיים את חיי הנשמה ולקשור אותה עם הנצחיות שלו.

• חוסר היכולת להמציא מוסר עצמי: היות ואנו, בני האדם, מוגבלים לחלוטין בהבנת החוכמה האינסופית, לא ייתכן שנחליט בעצמנו מהם החוקים הרוחניים. אם האדם ימציא את המוסר או את דרך העבודה הרוחנית, הוא תמיד יתאים אותם לנוחיות האישית וליצרים שלו. מוסר אנושי הוא יחסי ומשתנה, בעוד שחוקי הבורא הם מוחלטים ונצחיים, כפי שנאמר:

"כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'. כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ – כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם." (ישעיהו נ"ה, ח'-ט')

• התורה כהוראות יצרן אלוקיות: מכיוון שהאדם אינו יכול להבין את הבורא בכוחות עצמו, היה הכרח שהבורא יתגלה ויושיט לנו את "ספר ההוראות". זוהי התורה שניתנה מלמעלה, יחד עם הפירוש שלה – התורה שבעל פה. אלו אינם "חוקים אנושיים", אלא חוקים רוחניים עליונים שהורדו לעולם.

• שרשרת המסירה ההיסטורית: חוקים אלו אינם המצאה של אדם יחיד. הם הועברו, נלמדו ונשמרו באדיקות פנומנלית על ידי עשרות מיליוני חכמי ישראל לאורך כל הדורות – החל משלמה המלך ועד לדורנו אנו. זו שרשרת מסירה רציפה ואמינה המוכיחה שלא מדובר בקונספירציה אנושית, אלא באמת היסטורית:

"זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ." (דברים ל"ב, ז')

לסיכום, התורה אינה מנכסת לעצמה את הבורא, אלא מהווה את הדרך היחידה שבה האדם המוגבל יכול להתחבר אל הבורא האינסופי. היא אינה "המצאה אנושית" כדי לשלוט, אלא כלי אלוקי שניתן לנו כדי שנחיה על פי האמת המוחלטת ולא על פי הנוחיות הרגעית שלנו.

חג שמח!