עבר עריכה על ידי נגמרו לי השמות בתאריך ל' בתשרי תשפ"ג 14:45
קודם כל המון מזל טוב לנישואיכם! שתזכו לבניין עדי עד עם שמחה ונחת גדולה ב"ה 🌹
אנסה להתייחס בנקודות לדברים שכתבת:
א. מאוד מאוד טבעי המשפט שכתבת: "הייתי בטוחה שהוא מישהו אחר לגמרי ופתאום אחרי מגלה המון דברים שמאוד קשוח לי להתמודד איתם ולא ידעתי עליהם בכלל מראש. "
אני חושבת שאין כמעט זוג שלא חווה את זה. משני הצדדים כמובן.
מה שיש לפני החתונה, לעומת מה שיש אחרי החתונה,
השלבים השונים של חיי הנישואים (אפרט בהמשך),
וכמובן ההימצאות 24/7 פתאום עם אותו אדם, מאשר לראות אותו רק לכמה שעות כל פעם אחרי הכנה -
יש כאן פער גדול מאוד, טבעי מאוד, מאתגר מאוד והכי משמח וחשוב - ניתן לעבודה!
ב. האמת שלקרוא את דברייך על בעלך ועל הקשר שלכם ריגש אותי מאוד.
אני רוצה רגע שתקראי את הדברים גם את, מנקודת מבט רחבה יותר שמביטה עליכם רגע כאילו "מבחוץ":
כתבת שאת מאוד אוהבת את בעלך
שבעלך מאוד חשוב לך
שאת מרגישה מחוברת אליו ממש בנפש
שבעלך הוא האדם הראשון שאת מצליחה להיות בבכי וחולשה לידו,שזה שינוי מהותי עבורך!
יש לבעלך המון דברים טובים נוספים,
כמו זרימה
חוש הומור
כיף לך בזמן איתו יחד
הוא באמת משתדל המון עבורך, וגם כשזה קשה לו!
הוא נותן לך המון חום ואהבה!
הוא גורם לך להרגשה ממש טובה!
ונשמע שאת כל כך אוהבת אותו והוא כל כך אוהב אותך, ובאמת באמת יקרה שזה הכל! פשוט הכל!
לגמרי זכיתם!
ומרוב האהבה הזו, ודווקא כי את כל כך אוהבת אותו, המחשבות המפחידות הללו שעולות לך מדי פעם, החששות הללו שתיארת, הרגשות הלא פשוטים שבאים לפעמים - כל אלו יכולים עוד יותר להתעצם, עוד יותר להפחיד.
אני ממש יכולה לדמיין אותך יושבת לך לפני השינה או באיזשהו רגע ביום ופתאום עולים כל החששות הללו, פתאום הרגש שלילי - ואת מוצאת עצמך מבוהלת! מפחדת! פשוט פחד עצום.
רגע מה?! איך אני מרגישה את זה?!
איך אני מרגישה את זה *אליו?!* מה קורה פה?! מה, זה אומר שלא בחרתי נכון?1 זה אומר שאנחנו חלילה נתגרש?! אני לא רוצה להתגרש אבל! אני אוהבת אותו! אבל איך אני אצליח ככה כל החיים? ואיך נביא ילדים ככה? ומה יהיה? ואם אני אאבד אותו באמת?!
והפחד הזה עולה ועולה, גדל וגדל, ממש יכול לשתק.
זה באמת מאוד מפחיד.
ואני חושבת שצריך גם לתת מקום לפחד הזה וגם לכל הרגשות הנלווים שציינת.
להביט בהם רגע, בחמלה, בלי שיפוטיות, רק להתבונן בהם.
לנסות להקשיב להם, ומה יש מתחת? להבין את השורש שלהם, להבין ממה הם רוצים להגן עלייך, להבין מה הצורך שלך שם,
לא לפחד מהפחד.
לא לפחד מלהרגיש את זה. גם אם זה רגש קשה.
אז מה, הוא חלק מהחיים.
בזוגיות עולים גם קשיים. גם רגשות קשים. גם ויכוחים. גם כעס אחד על השניה. זה בסדר גמור. זה טבעי לחלוטין. זה חלק מזה.
ובעיקר בעיקר - זה *לא* אומר שאתם לא זוג טוב או שבעלך לא טוב או שאת לא טובה! לא!
זה רק אומר שאתם אנושיים. זה הכל.
זה רק אומר שירידות הן חלק בלתי נפרד מהחיים. זה הכל.
אם נצליח לא להיבהל ולא לפחד מהפחד - אנחנו כבר בדרך קדימה.
וע"ג זה כמובן לקבל תובנות, ידע וכלים שיעזרו לנו עוד יותר בכך.
ולזכור שזוגיות היא לימוד.
זוגיות זה מסע.
זה תהליך.
לאט לאט
דבר דבר
יום אחר יום
עבודה אחר עבודה
השקעה אחר השקעה
לימוד אחרי לימוד.
וזה לגמרי אפשרי!
וזה הכי משתלם שיש!
זו העבודה עם הפירות הכי מתוקים ויקרים שיש!
ואני בטוחה שאתם תזכו להם ב"ה!
ג. לגבי הקימה בבוקר -
אני חושבת שכדאי שתפתחו את הנושא לשיחה ביניכם. בזמן פנוי ורגוע לשניכם ועם תיאום מראש.
בשיחה תספרי לבעלך מה זה עבורך להעיר אותו בבוקר, מדוע זה קשה לך, ואיפה את מוצאת את עצמך מול זה.
ובעלך יספר לך איפה הוא במקום הזה.
לאחר שתבינו עד הסוף אחד את השנייה, יותר נכון אחד את הלב של השנייה, מציאת הפתרונות תהיה הרבה יותר קלה וסלולה.
תוכלו להחליט יחד למשל שאת לא מעירה אותו. שזה תחום שלו. וכל מה שקורה מאז - זה שלו. גם אם הוא מאחר וכדומה - זה שלו. הוא ילמד לאט לאט.
זה באמת קשה לשנות הרגלים של שנים. וזה באמת קשה להתרגל פתאום בבת אחת לקום לבד אחרי שאמא העירה אותו.
אבל הוא מסוגל!
תאמיני בו ותראי את המסוגלות הזו שלו! הרי הוא היה בצבא עד לא מזמן וקם מוקדם כל יום. זה אומר שיש לו את זה והוא יכול ומסוגל!
תשדרי לו את האמון הזה
את האהבה שאינה תלויה בדבר הזו
את ההערכה הזו
והוא יקום בהמשך כמו גדול!
זה מאוד קשור גם לשלב שאתם נמצאים בו בחיים.
יכול להיות שאתם עדיין צעירים, אולי הוא מיד אחרי צבא או תוך כדי,
אולי הוא קצת נהנה מהרוגע שיש אחרי תקופה עמוסה ואינטנסיבית כ"כ בצבא ופשוט מתפנק בשינה מאוחרת כי אין עבודה כרגע או משהו אחר.
מניחה שזה ישתנה כאשר הוא יהיה בלימודים או עבודה או כל אחריות אחרת שתיאלץ אותו לקום בשעה מסוימת. בדיוק כמו שהיה בצבא למשל...
אז אל תיבהלי יקרה.
זה לא אומר על בעלך היקר שום דבר רע.
הוא פשוט אדם 
איזה כיף שהתחתנת עם אדם!
וכמובן שאין אדם מושלם, ולכל אחד החוזקות שלו יחד עם החולשות שלו.
תחשבי רגע למשל איפה החולשות שלך? אולי קימה בבוקר זו חוזקה שלך, אבל בטוח יש משהו שדווקא בעלך יותר חזק בו ממך - חשבי כיצד היית רוצה שהוא יעביר לך את זה ויתייחס אלייך באותה נקודה שהיא דווקא לא הצד החזק שלך? זה יכול גם לתת הרבה.
ד. לגבי הפלאפון -
גם כאן באופן דומה לסעיף ג', הייתי פותחת בעדינות את הנושא בזמן רגוע ופנוי לשניכם.
אפילו כתבת שכבר התחלתם לעשות זאת וכתבת:
"כשדיברתי איתו על זה הוא הבין אבל אמר שקשה לשנות פתאום הרגלים ושאני צריכה להסתכל על תהליך לטווח הרחוק וששינויים לא באים ברגע"
אז קודם כל הוא הבין!
והיה שיח!
והוא רוצה להתקדם!
והוא אומר את האמת - שקשה לשנות פתאום הרגלים - נכון מאוד
ושצריך להסתכל לתהליך לטווח רחוק ושינויים לא באים ברגע - נכון מאוד!
זו עבודת חיים. לאט לאט.
יש כמה כללים חשובים מאוד מאוד שאנו צריכים לזכור בזמן שבן הזוג רוצה לעשות שינוי:
1. קודם כל לזכור שנפילות תמיד יהיו! למה? כי זה חלק בלתי נפרד מהחיים ומהתהליך.
כלומר הוא בוודאות יהיה בפלאפון עוד כמה פעמים כאשר תדברי איתו, אפילו שהחליט שהוא בכיוון של שיפור.
שוב - לא להיבהל מזה. זה קורה. הלאה. נפל - קם. הלאה. להמשיך. להסתכל קדימה. לא להתבחבש דווקא בירידה הזו.
2. כאשר הוא שוכח, ולמשל את מדברת איתו והוא עם הפלאפון - את יכולה בעדינות להזכיר לו. שיהיה ביניכם כמו "סימן היכר מוסכם" מראש של איך מתזכרים אחד לשני ברגע האמת. זה יכול להיות גם דבר מצחיק ולהוסיף הומור שתמיד מוסיף לזוגיות (ועוד שציינת שיש בבעלך חוש הומור גדול ) למשל תסכמו שאם את עושה תנועה מצחיקה עם הידיים - זה מזכיר לו.
וככה אין ביקורת, אלא רק תזכורת אוהבת.
3. כאשר הוא כן מצליח - להעצים את זה! לתת לו פידבק חיובי על זה! להראות לו כמה זה עשה לך טוב לדבר איתו ככה בפניות ובלי הסחות. כמה הרגשת שהוא איתך. כמה האהבה שלו הצליחה להגיע עד ללב שלך בכזו עוצמה משמחת!
ההעצמה הזו דווקא של הטוב תוכל לתת לו עוד יותר דרייב להשתדל גם להבא.
וככה לאט לאט הדפוס הישן יעלם ויתחיל להתקבע הדפוס החדש.
כמובן שתסכמו שכאשר רוצים לדבר אחד עם השנייה חשובה הפניות וקשר העין, ותסבירו גם את ה*למה* (ל' בקמץ) שלכם - *כי* זה נותן לי להרגיש שאני חשובה לך, שאתה איתי במאה אחוז, זה מחמם לי את הלב וכן הלאה...
וביתר הזמן שחררי יותר ותני לו להיות עם הפלאפון...
רק בזמנים שהם התקשורת ביניכם נסו את הנ"ל.
ה. לגבי ההבדלים ביניכם לגבי היחס לחופש -
כתבת: "מבחינתו חופש זה זמן פשוט לנוח ולהנות
ואני בדיוק ההפך אוהבת עשיה ונתינה ולמצוא מה אפשר לעשות ולא איך לנוח.
כשיש לו משימה הוא יעשה אבל בזמן שלו ,
בבית שלו אמא שלו עשתה הכל בבית ולכן קשה לו גם בנושא הזה
אבל הוא כן משתדל."
ניסיתי להעתיק לכל שורה נקודה אחרת:
עבורך חופש זה זמן לעשייה ונתינה ולא מנוחה, ואילו עבור בעלך זה זמן מנוחה והנאה.
אין כאן צודק או לא צודק.
שניכם צודקים.
גם הערך של ההנאה והרוגע חשוב.
וגם הערך של העשייה והנתינה חשוב.
אם לא נהיה מאוימים מהשוני, אלא ניתרם מהשוני אחד של השנייה, נוכל להגיע לאיזון וברכה רבה בחיים שלנו, גם בפן האישי באדם שאנחנו.
הרי העולם הזה ניתן לנו בני האדם גם כדי להנות בו.
יש לנו את כל ברכות הנהנין - שכשמם כן הם - מבטאים הנאה.
הנאה מריח טוב של פירות.
הנאה מאוכל טעים.
הנאה מקניית דבר חדש עבורנו.
הקב"ה רוצה שנעבוד אותו בשמחה.
רוצה את החיוך והשמחה שלנו.
ועתיד אדם ליתן דין על שלא נהנה מאיזה פרי אפילו בעולם הזה...
כלומר יש ערך להנאה בהחלט.
גם לרוגע.
אדם שנח, נרגע, נמצא בשלווה ובנחת רוח - בעצם מכין לעולם כולו אדם שלם יותר, מלא יותר, עם כוחות יותר. וממילא הנתינה שלו תתעצם כך שבעתיים!
ויש אנשים שונים (כשם שפרצופיהם שונים...) שעובדים בצורה הזו. שצריכים את הרגיעה והפינוק וההנאה והחופש המוחלט כדי לאגור כוחות. וזה בסדר גמור! כך הם עובדים!
ולעומתם יש אנשים שונים ויקרים בדיוק אותו דבר שבחופש שלהם יהיו בעשייה ונתינה תמידית - כי כך הם מחווטים. וזה גם בסדר גמור!
כמובן שגם בערכי הנתינה והעשייה יש המון ברכה.
ואת יכולה ללמוד ולהיתרם מהרוגע של בעלך, מערך ההנאה שהוא מביא ומלמד אותך,
ובעלך יכול ללמוד ולהיתרם מערך העשייה והנתינה שלך, שאת מביאה ומלמדת אותו.
ואיזה נהדר זה לגדול יחד!
- אז גם לגבי מה שכתבת:
"כשיש לו משימה הוא יעשה אבל בזמן שלו ,
בבית שלו אמא שלו עשתה הכל בבית ולכן קשה לו גם בנושא הזה
אבל הוא כן משתדל." -
את יכולה לראות שהוא *כן* עושה את המשימות. רק בזמן שלו.
את גם מבינה אותו יותר מהדפוס שהתרגל מבית הוריו, שההבנה הזו חשובה.
ואת גם מציינת שהוא כן משתדל!
כתבת על ההשתדלות הזו שלו כמה וכמה פעמים - וזו תכונה נפלאה, לדעת שאני רק אדם ואני כל החיים עובד ומשתפר ולומד וגדל... זה נהדר! וההשתדלות הזו היא היא מה שהקב"ה רוצה מאיתנו.
ו. לגבי מה שכתבת:
"מאוד חוששת מהעתיד אם נביא ילד לא ידעת כמה הוא יהיה מסוגל להתמודד עם הדרישות ואם הוא יבין את המשמעות של גידול ילד, הוא אפילו אומר על עצמו שהוא קצת עצלן, שתבינו כשיצאנו הייתי בטוחה שהוא ההפך לגמרי הוא היה בצבא ותמיד לא היה לו זמן והיה עמוס ופתאום הכל נחת עלי בבום."
את כבר רואה שבצבא כאשר הוא היה עמוס הוא תפקד מעולה
גם כאן - לאט לאט.
כאשר יגיע הזמן הנכון עבורכם ותכנסי להריון ב"ה, ואז 9 חודשים, ואז הלידה, ואז ללמוד להיות הורים. זה גם לימוד.
אף אחד לא נולד יודע להיות אבא, כמו שאף אחת לא נולדה יודעת להיות אמא.
אנחנו לומדים את זה.
ואנחנו גם כאן ניפול ונקום, נעשה טעויות ונתקן, נגדל, נצמח, גם בהורות.
יש לבעלך תכונות נפלאות והן יבואו לידי ביטוי גם באבהות שלו.
נסי להתחזק בכך בינך לבין עצמך ותראי איך לאט לאט החשש נעלם.
ז. לגבי מה שכתבת על התקשורת ביניכם - גם אותה ניתן לשכלל. וכולנו הולכים ומשתכללים בה עם הזמן. יכולה לספר לך על עצמי שכיום אחרי כמעט 16 שנות נישואין (ו20 שנות היכרות סה"כ (: ) - התקשורת בין בעלי לביני השתכללה בכמה רמות מאשר בהתחלה וגם מאשר באמצע
אפשר לעבוד על התקשורת. יום אחר יום.
יש לכם חיים שלמים יחד.
אפשר אם רוצים גם לשמוע הרצאות או לקרוא ספרים או לקבל כלים לתקשורת מקדמת או ללכת לכמה מפגשים בודדים לאיש מקצוע ולשכלל את זה.
יש כ"כ הרבה אפשרויות - והבסיס הזה שלכם של הרצון ללמוד, האהבה והחיבור ביניכם יאפשר את כל זה בצורה הכי טובה שיש ב"ה!
- (אם תרצי שאכתוב לך או אשלח לך כמה סיכומים שכתבתי לגבי תקשורות מקדמות - בשמחה ב"ה).
ח. מצרפת לך עוד דברים שכתבתי לגבי השנה הראשונה לנישואין:
השנה הראשונה יכולה להיות קשה ומאתגרת להרבה מאוד זוגות.
יש בה, בשנה הזו, שלבים כמעט מובנים שרובנו נעבור.
אם בשלב הראשוני, שלב ה"אחד באחד" - כלומר שלב של ההתאהבות, ה"היי", הפרפרים, הכיף, החדש, האהבה שמעל לכל, גם לקשיים - הזוגיות מדומה כמו עיגול בתוך עיגול. כלומר אני ואשתי / אני ובעלי ממש אחד בתוך השני/ה.
השלב השני, שמגיע לרוב ממש בתוך השנה הזו, הוא שלב מאבקי הכוח.
זהו שלב שאם נדמה אותו לציור - יהיה שני עיגולים שנפרדים לגמרי אחד מהשני.
זה השלב שבו מתחיל "לרדת" כל ה"היי" של ההתחלה, השיגרה מגיעה, הקונפליקטים צפים, הפערים מועצמים ופתאום נראים כצובעים את הכל. הויכוחים, חילוקי הדעות, הריבים,
הן בדברים הקטנים כמו איפה נעשה שבת/חג, והן בדברים המהותיים יותר כמו איך אנו רוצים שהבית יראה.
זהו שלב לא פשוט, כי הוא גם מגיע אחרי "נפילת הורמונים" של הזוגיות (הכוונה אותה ירידה מההיי הגדול של ההתחלה) - עצם הדבר הזה יכול מאוד להבהיל. יכול לגרום לנו לחשוב מחשבות קשות ביחס לקשר שלנו ו-"למה בכלל התחתנתי איתו/ה?!"
השלב הזה גם לא פשוט כי מצד אחד מגיעים הרבה קונפליקטים כאמור וצפים, ומצד שני עוד לא רכשנו את הכלים לתקשורת נכונה ומטיבה גם בעת אתגר או משבר או ויכוח. ואז זה יכול להיות כואב שבעתיים. גם התוכן, גם הצורה, גם הלפני, גם האחרי, גם התוך כדי - הכל יכול להיראות ולהידמות כמו בליל שלם של איכסה בלב...
ועוד סיבה שהשלב הזה קשוח היא כי בסה"כ אנחנו נשואים טריים. ז"א עדיין את את הקרקע היציבה מאוד הזו, את החוסן הזוגי שנבנה לאט לאט בעמל ויזע, אפילו לעיתים אין את הידיעה הברורה שאנחנו נשרוד את זה, שזה בכלל זה!
ועצם סימן השאלה הזה, עצם הבהלה הזו, בתוך כל אינספור ההתמודדויות הללו - יוצרים תקופה מאוד מאוד מאתגרת!
בשלב הזה צריך להבין ממש לעומק מה בדיוק קורה כאן.
כי לא דומה זוג שמתמודד עם אתגרים כאלה ואחרים, אבל יש ביניהם אהבה, כבוד, רצון להיות יחד, ועוד הרבה דברים שצריך לברר,
לזוג שחווה דברים מהותיים שיכולים לאותת על נורות אדומות (הכי קיצוני זה ל"ע אלימות או זוגיות רעועה מהשורש, חוסר אהבה מוחלט, חוסר התאמה מוחלט, זלזול בעצם האישיות של האדם שנמצא איתי וכו') - ואת כל אלה ועוד צריך להבין ולברר האם הם שם, כמה, איך ומה עושים עם זה.
וזו שאלה מאוד משמעותית. להבין מה המציאות של כל זוג בפני עצמו. בלי "סכמות" או "כללים" כאלה ואחרים, שיכולים להיות יפים על הנייר או הכתב, אבל כאשר הם פוגשים את המציאות עצמה של אותו זוג עצמו - זה יכול בכלל לא להיות שייך אליהם! לכן מאוד מאוד חשובה ההיכרות האישית והעמוקה. לא הייתה מוותרת על זה בדרך להבין כיצד לצמוח ולהגיע לאושר ולרווחה הנפשית השלמה ב"ה.
ועכשיו חוזרת לשלב השלישי - השלב השלישי מדומה בציור כמו שני עיגולים צמודים זה לזה, כאשר חלק מהם אחד בתוך השני וחלק מהם נפרד בפני עצמו.
לשלב הזה קוראים איזון.
והשלב הזה הוא בעצם השאיפה שלנו. להגיע לזוגיות טובה, בריאה, יציבה, מיטיבה.
להגיע למצב שגם יש לנו את הביחד שלנו, והוא טוב ומשמח ומפרה,
וגם יש לנו את הנפרדות שלנו.
ממש למצוא את הנפרדות בתוך הביחד ואת הביחד בתוך הנפרדות. זו עבודת חיים והיא כ"כ חשובה ויקרה! ממש ממש!
יש בתוכה המון מפתחות לאושר הזוגי וגם האישי ובכלל...
וזו מלאכת מחשבת עדינה ועמוקה איך עושים זאת נכון וטוב.
---------------
ט. אחרי ציון השלבים השונים בשנה הראשונה בכלליות, רוצה לכתוב עוד כמה דברים חשובים על אהבה בכללותה ובמהותה:
אהבה -
היא התחייבות ללא תנאים
כלפי אדם לא מושלם
לאהוב
זו לא רק הרגשה חזקה
זו החלטה.
זו בחירה.
והבטחה.
מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*
כולנו כבר יודעים, אבל בכל זאת חשוב שוב להזכיר - שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.
תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.
קצת מההוא,
את זה מההוא,
את זה מההיא -
ויוצא מר/גברת מושלם/ת
ובכן,
לצערנו זה לא קיים.
ולא רק שזה לא קיים,
כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,
יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...
בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.
וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל
ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.
הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.
עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,
עם כל פרט גופני של מי מהם,
עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,
עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם
וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -
ו...
זה הרבה.
זה לא קל.
צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.
ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.
התחתנתם כאשר הייתה לכם שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.
מה יקרה אחרי החתונה?
אם תכירו מישהו אחר?
זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.
אז הוא שלך.
וזהו.
אין עוד אחרים.
אין.
עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*
ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*
כאשר את במצב של כבר מצאתי,
אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.
הוא שלך, ודי.
וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -
ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,
ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,
ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,
ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.
וזה הזכיר לי משהו שכתבתי פעם:
אתמול ברכבת, ישבו לידי זוג שרק נפגש, איש ואישה שהיו בעיצומה של ההיכרות הראשונית שלהם.
הדבר שהכי בלט לי לעין היה שהגבר לא הפסיק להחמיא לאישה, למצוא בה כ"כ הרבה טוב רק משיחה ראשונית אחת,
והאישה לא הפסיקה לחייך ולשקף עד כמה היא נהנית ומרוצה מהמחמאות שהיא מקבלת, ובחזרה כמובן נתנה ליושב מולה להרגיש שווה ולהחמיא גם לו על כל דבר טוב שזיהתה בו.
והאינטרקציה הכ"כ מופלאה הזו, הכ"כ מרגשת הזו שקורית בהיכרות הראשונית - לא קורית סתם.
בתקופת ההיכרות ה"אני המשוקף" (=איך אחרים תופסים אותי ורואים אותי) עובד שעות נוספות, ובד"כ מקבל פידבק מאוד חיובי שמאוד מרים אותו ומרים לו - ואז הוא מרגיש במקום בטוח וטוב - ויכול לפרגן בחזרה -
ואז ה"אני המשוקף" של בן/בת הזוג שמולנו נוהג בדיוק באותה הצורה.
כל מה שהגבר הרגיש באותה היכרות - זה עד כמה כיף לי וטוב לי להיות כאן במקום הזה. עד כמה אני נחוץ ושווה וחשוב במקום הזה ואל מול האישה הזו.
וכל מה שהאישה הרגישה באותה היכרות ראשונית היה - עד כמה אני שווה וטובה בעיניו. איזה כיף!
עם הזמן ועם שנות הנישואים, אנו שוכחים קצת את המקום הכה חשוב הזה של האני המשוקף - לתת לבן/בת הזוג שלנו להרגיש שהם טובים! שהם שווים! שהם מיוחדים! שהם אהובים!
הבשורה היא, שעם מודעות, רצון טוב והחלטה ברורה - אפשר לחולל פלאים גם אחרי 80 שנות נישואין!
היום כשאת/ה חוזר/ת הביתה,
הבט/י באשתך/בבעלך
תראה אותה כמו שהיא.
תראי אותו כמו שהוא.
תביטו אחד לשניה בעיניים, ככה למשך דקה לפחות.
נסו להביט ב*נשמה* הזו שאיתה החלטתם להתחתן, שאיתה החלטתם להקים בית ולקשור את חייכם בחייה לנצח.
האהבה הזו הייתה שם. הקירבה הזו הייתה שם.
הטוב שראיתם אחד בשניה היה שם.
ויודעים מה?
כל אלה עדיין שם!
איך אני יודעת?
כי הם היו שם! הם לא התאדו, הם פשוט מכוסים בהמון המון אבק של מטענים רגשיים, שגרה שוחקת, ריבים, תסכולים ושאר חבלני הנישואים.
הם שם!
בהבטחה!
וכמו כל דבר בטבע - גם האהבה שלנו צריכה חיים כדי להתקיים.
אם ניתן לה את החיים האלה,
אם נתדלק אחד את השניה במה ראינו טוב בהם *היום*,
בעד כמה אנו מוקירים להם תודה על מה שעשו עבורנו *היום*,
בעד כמה נהיה מרוכזים ב*יש* ולא באין,
בטוב ולא ברע,
במאמץ ולא רק בתוצאה,
בכוונה ולא רק בנפילות -
ונדגיש זאת בפניהם, נרים להם את האני המשוקף שלהם - זה גם יחזור אלינו בטוב כמו בומרנג וגם נזכה להחזיר את האהבה הגדולה הזו של שנינו.
ההחלטה להתחתן
אחרי שמחליטים החלטה, כל מה שנשאר לעשות זה להיות שלמים איתה
שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.
ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.
להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.
לכוונן את כל האנרגיות שלכם - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם.
להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנ/ת את כל כולי לנצח למען זה*-
ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.
לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.
הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.
התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל. וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי. בלי לבדוק כל הזמן האם אנחנו מתאימים אחד לשני, אלא מתוך ידיעה שזה בכלל לא משנה, כי אנחנו שייכים אחד לשני.
שמישהו ישאל את עצמו האם ההורים שלו הם הורים שטובים עבורו. הוא יכול לשאול את זה שוב ושוב, ולהתבחבש עד אינסוף, אבל זה לא יועיל לו.
עד לרגע שבו הוא יגיד לעצמו- זה מה יש. אלו ההורים שלי. ובמקום לשאול את עצמו אם הם טובים בשבילו, הוא יחשוב על איך לבנות איתם את הקשר.
אותו דבר כל זמן שיוצאים, וגם אם גרים יחד במשך שנים, תמיד סימן השאלה הזה מרחף מלמעלה- 'האם הוא האדם הנכון עבורי?'.
חתונה מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'. החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.
בן/בת הזוג זה המשפחה שכן בוחרים
ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.
לשים את 2 ה"סטיקרים" האלה בכל מקום אפשרי, כולל בראש ובלב של כל אדם ואדם.
עמדנו תחת החופה – אז *זה זה*! וזהו!!!
המציאות העצובה בה זוגות על גבי זוגות שעומדים לפני חתונה, או אפילו כבר נישאו זה לזו - לא מפסיקים לשאול את עצמם - האם זה באמת זה?
האם נהיה יחד לנצח?
או שמא גם אנו נמצא עצמינו כחלק בלתי נפרד מהסטטיסטיקה האיומה של הגירושים?
החוסר ודאות הזו,
החוסר אונים הזה,
הבילבול,
הספקות,
סימני השאלה
הפחד והלא יודע - הם האויבים הכי הכי גדולים שלנו ושל האהבה שלנו!!!
הדבר הכמעט יחידי וההכי מרכזי שיקבע אם נהיה מהזוגות האלה שלנצח תמיד בטוב או מהזוגות האלה שמוצאים עצמם חלק מהסטטיסטיקה - הוא הידיעה הברורה שאנו כאן אחד עם השניה לנצח.
שבחרנו נכון.
שזה זה.
שלא צריך עוד לחפש בחוץ.
שיש שלמות בלב ובראש.
זו הבחירה אחד בשנייה כל יום מחדש.
זו המודעות שאשתי/אישי אינם מובנים מאליהם בכלל.
זו השקעת האנרגיה האקטיבית באהבה ולא פסיביות שרק מחכה שהכל יגמר ממש כמו נבואה שמגשימה את עצמה...
בחרתם אחד בשנייה בשלמות?
אתם מהזוגות האלה שינצחו את הסטטיסטיקה!
למה?
כי *תבחרו* בזה!
*זה* הנשק הכי טוב שלכם לנצח אותה
ולא האם יש יותר טוב או יותר טובה מבעלי/אשתי.
בכל מערכת יחסים שהיא יהיו יתרונות,
וגם חסרונות.
בכל איש ובכל אישה יהיו יתרונות
ויהיו גם חסרונות.
רק הקב"ה לבדו מושלם.
אין אדם מושלם! לא היה וגם לא יהיה.
אם נשכיל לקחת בשתי ידיים את הטוב ש*בחרנו* לעצמנו ולהמשיך להשקיע בו ולראות בו את הטוב שהוא אכן - נהיה המאושרים באדם.
אז בפעם הבאה שתראו זוג מאוהב בני 80
תאמרו לעצמכם - הם השכילו לבחור אחד בשנייה בכל יום מחדש,
הם השכילו להשקיע בביחד ובאהבה שלהם.
זה לא שהם מיוחדים בהכרח או יחידי סגולה או בעלי תכונות כאלה ואחרות - זה פשוט שהם השקיעו וידעו והיו בטוחים בביחד שלהם לא משנה מה ולמרות כל הקשיים והאתגרים והמשברים שמביאים איתם החיים בכלל וחיי הנישואין בפרט.
הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה
זה אך ורק *את* ו*בן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!
אם תבחרי להיות שם,
אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,
ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!
*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,
*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!
וכמה שזה חשוב לומר זאת,
כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע
בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,
ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!
וזה פשוט לא נכון!
מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!
להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,
להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,
ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!
ההבחירה הזו,
האמירה הברורה הזו,
תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,
להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,
להשקיע ולתת,
להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך
וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים.
בכל קשר התחלתי יש את האהבה הרומנטית - הפרפרים, ההתרגשות, מעצם כך שזה דבר *חדש*
וכמו כל דבר חדש - אחרי שמתרגלים אליו - הוא נעשה, ובכן... כבר לא חדש.
וכך אפשר למצוא את עצמנו מחליפים בני ובנות זוג כמו גרביים בציפייה לחוות שוב ושוב את אותו "חדש" ומרגש,
אבל זה יגמר עם כולם בסוף - זה טבע העולם.
באהבה הרומנטית הזו, מאוד קל להתאהב, מאוד קל למצוא יתרונות ולהראות אהבה אחד לשנייה, זה בא בקלות וללא כל מאמץ.
אמנם, אחרי שמתחתנים,
אחרי שיש את המחויבות הזו ואת הזמן שחולף ואת השיגרה - כאן כבר מגיעה האהבה המודעת.
אנחנו *במודע* בוחרים לאהוב כל יום מחדש
אנחנו *במודע* משקיעים אנרגיה בקשר שלנו כי הוא חשוב לנו
וכמו כל דבר בטבע שצריךף אנרגיה כדי להתקיים - מאוטו דומם, דרך צמח צומח וקל וחומר שאהבה - אם לא נשקיע את האנרגיה, הזמן, הפניות והמאמץ וההשקעה - היא פשוט תדעך ולא תתקיים. כמו כל דבר בטבע שלא תהיה לו אנרגיה.
אז במודע להעניק
במודע לחשוב על השני
במודע לפנות זמן זוגי בלי הסחות ורק שנינו
במודע הכל.
ואז אפשר להגיע לרמות של אהבה (וכן, גם פרפרים וגם תשוקה בהחלט) עמוקות יותר ורחבות יותר עם בעלי/אשתי דרך האהבה המודעת הזו.
---------------
י. ולהרחבה על מהות הנישואין, כיצד להגיע לאהבה גדולה גם אחרי החתונה ועוד, כתבתי כאן:
האם אפשר להגיע לאהבה גדולה גם אחרי החתונה? - נשואים טריים
המון הצלחה יקרה! שתזכו ב"ה לבניין עדי עד בשמחה, בשלווה, בשלמות ובבהירות שלמה 
