הלב הזה יותר נורא ממטוטלת. הוא כמו בועות סבון. מפריח אל על בלונים של חלומות ורצונות, אהבות ותקוות.. ואז מתפוצץ לו בנונשלנטיות רגועה בפרצוף. לפעמים מתפוצץ בלון גדול, לפעמים קטן, ולפעמים הם פשוט שוקעים להם למטה ככה סתם. הגודל או הסיבה לא משנים בכלל; מה שלעיתים קורה אז, זה שבין הרסיסים אני עצמי נשאבת לבועה אחת שמקיפה את כולי. וחמים ונעים בתוכה. היא מקבלת אותי תמיד בזרועות פתוחות; בלי לשאול שאלות היא רק מחבקת ולוחשת: "האמת היא שאין לך סיכוי, לעולם תישארי אנוכית, קטנונית ולא מצליחה, אין לך מה לנסות עוד, כאן הכי טוב, חבל על המאמץ ועל כוחות העלומים שלך שיאבדו ויתפזרו לריק בחלל" ואני נאנחת בהקלה בזרועותיה הפתוחות, ומתכרבלת בחיבוקה הדחוס כמו בשמיכת חורף טובה. "זהו, אני לא צריכה יותר ללכת לשום מקום; לא לעוף למעלה, ולא להתקדם יותר. כי אין לאן". מתכדררת ושוקעת בשינה עמוקה. בערב הוא מגיע ורוצה להעיר, להושיט פרח, או לתת יד, אבל אני רואה אותו במטושטש מבעד לקירותיה השקופים של הבועה האהובה שלי, ואומרת לו רק את האמת: "אין סיכוי. ותשמור מרחק בבקשה" אני בשום אופן לא אתן לו לחדור אל הבועה שלי, בשום אופן לא אתן לו לפוצץ אותה. לא. לא לפני שארגיש שנגמרתי, ששבתי אל האיין המוחלט, שהתאפסתי. לא לפני שאמצא בי אחרי השינה הזו איזה נבט חדש.
)
