כלומר
אני חושבת שאני בסדר, אני אפילו אחלה לגמרי
ואני אוהבת את חברות שלי, זה מדהים שהן נשארו עד עכשיו ונכון שכולנו עבדנו על זה
אבל משהו בי לא מסתדר לאנשים
לא בשנים האחרונות
בעצם זה לא נכון
יש קבוצה מסוימת של אנשים שלא אוהבת אותי, או לא מסתדרת עם מי שאני. כמובן שיש יוצאים מהכלל, אבל הרוב הוא כזה
וזה כואב לי, כי זו קבוצה ענקית, וכי אני רוצה להצליח להשיג את אחד הדברים הבסיסיים ביותר
וזה לא שניסיתי המון, אבל ניסיתי, ואני לא מצליחה
ואני מפחדת מאוד
(לא מיואשת, זו כבר לא פינת ייאוש)
אני מפחדת שזה לא משנה שאני רק משתפרת, שאני לומדת להעריך את עצמי ואת החלומות שלי, לחיות בשמחה ובטוב
זה לא משנה אם בסוף אני עדיין רחוקה
זה לא שווה
אני אוהבת בני אדם
למה אני עוד כאן? למה?
זה כואב
אני מודה
זה מכאיב לי
המבט החולף, הזלזול, המחשבה הראשונית שאני טיפשה או חלשה או חסרת ניסיון, כשבאמת אני חכמה וחזקה ויש לי המון הצלחות גדולות (עם חותמת של האו"ם!)
מכאיב לי שאני לא באה בחשבון
שאני הדמות המשנית, החברה הטובה שיש לה שלל ניסיון אבל אף אחד לא לוקח ברצינות
זה כואב לי
ואין ברירה, אני בוכה קצת ואז נושמת עמוק וממשיכה הלאה, כי המוטו שלי בחיים הוא להמשיך ללכת ולבנות את האושר שלי
אבל אני רוצה, ומבקשת, ומשהו קורה ומתפרק, קורה ומתפרק
ואני משוועת
ומשתדלת לא להראות את זה, כי זה לא יפה
אז אני מתרגשת במידה ושמחה במידה ועצובה במידה וכועסת במידה
ומייפה את עצמי ואת החדר שלי
וקוראת דברים משעממים
ומדברת על דברים משעממים
והופכת את עצמי לאט לאט למה שפחדתי שאהיה
אבל אני גם מרגישה המון, ולובשת מה שאני אוהבת, ומקיפה את עצמי בספרים מעולים ואומרת את הדעות שלי גם כשקשה
אז נוצר פער
בין ריעות החכמה, הרגישה, החזקה, שמחזיקה בדעות ומתלבשת כמו סטודנטית ואומרת שלום לאנשים עוד לפני שהם פונים אליה ויושבת באמצע השורה וחולמת גם על קריירה וגם על משפחה קטנה ומאושרת
ובין ריעות השקטה, הכואבת, המפוחדת, ששוכחת את הדעות שלה ומתלבשת כמו בת אולפנא ולא מדברת אלא אם כן פונים אליה ויושבת מאחורה בצד וחולמת על משפחה גדולה
אבל ריעות הסטודנטית, גם היא נשארת לבד. שתיהן לבד. רק שריעות בת האולפנא שומעת הצעות ומקבלת הזמנות לערב עם רבנית שתעביר שיעור לקראת זוגיות וכל הנשים בחייה אומרות לה: חכי תראי, תוך רגע את מוצאת מישהו ואז הדרך לחופה כבר קצרה מאוד. וריעות הסטודנטית לא נחשבת כאישה, רק כאובייקט או כשחקן רקע
שזה מצחיק, כי ריעות הילדה שגדלה להיות בת אולפנא היא זו ששמעה שאסור לה ללבוש חולצה מעל המרפק אפילו בבית ואסור לה לשבת עם רגליים על הספה כשיש אורחים והרצונות שלה לא חשובים, רק שלו. אז היא מוכנה להיות רעיה.
וריעות הסטודנטית תמיד ידעה שמגיע לה יותר, היא תמיד חלמה רחוק (ואולי לכן היא לבד), היא ידעה שיש לה גם שכל ושמותר לה להיחשב.
אז למה אני נשארת לבד
ואולי שתיהן אותה אחת, והן מושפעות זו מזו, ואולי אנשים מזהים בי מה שאני מפחדת להודות בו כי אז באמת אשאר לבד
אני ממשיכה לחיות. אני ממשיכה לשמוח ולחלום ולאהוב. אני לא לבד לחלוטין, דאגתי לי. אבל שוב ושוב ושוב לשמוע לא בלי שבאמת היה ניסיון, על סתם, זה כואב. כי מה אנשים מזהים כל כך מרחוק. למה אני לא מספיקה. למה אני לא נחשבת.
נשאר לי רק להתפלל, באמת, אבל אני כבר יודעת שזה מה שהכי עוזר
אני חושבת שאני בסדר, אני אפילו אחלה לגמרי
ואני אוהבת את חברות שלי, זה מדהים שהן נשארו עד עכשיו ונכון שכולנו עבדנו על זה
אבל משהו בי לא מסתדר לאנשים
לא בשנים האחרונות
בעצם זה לא נכון
יש קבוצה מסוימת של אנשים שלא אוהבת אותי, או לא מסתדרת עם מי שאני. כמובן שיש יוצאים מהכלל, אבל הרוב הוא כזה
וזה כואב לי, כי זו קבוצה ענקית, וכי אני רוצה להצליח להשיג את אחד הדברים הבסיסיים ביותר
וזה לא שניסיתי המון, אבל ניסיתי, ואני לא מצליחה
ואני מפחדת מאוד
(לא מיואשת, זו כבר לא פינת ייאוש)
אני מפחדת שזה לא משנה שאני רק משתפרת, שאני לומדת להעריך את עצמי ואת החלומות שלי, לחיות בשמחה ובטוב
זה לא משנה אם בסוף אני עדיין רחוקה
זה לא שווה
אני אוהבת בני אדם
למה אני עוד כאן? למה?
זה כואב
אני מודה
זה מכאיב לי
המבט החולף, הזלזול, המחשבה הראשונית שאני טיפשה או חלשה או חסרת ניסיון, כשבאמת אני חכמה וחזקה ויש לי המון הצלחות גדולות (עם חותמת של האו"ם!)
מכאיב לי שאני לא באה בחשבון
שאני הדמות המשנית, החברה הטובה שיש לה שלל ניסיון אבל אף אחד לא לוקח ברצינות
זה כואב לי
ואין ברירה, אני בוכה קצת ואז נושמת עמוק וממשיכה הלאה, כי המוטו שלי בחיים הוא להמשיך ללכת ולבנות את האושר שלי
אבל אני רוצה, ומבקשת, ומשהו קורה ומתפרק, קורה ומתפרק
ואני משוועת
ומשתדלת לא להראות את זה, כי זה לא יפה
אז אני מתרגשת במידה ושמחה במידה ועצובה במידה וכועסת במידה
ומייפה את עצמי ואת החדר שלי
וקוראת דברים משעממים
ומדברת על דברים משעממים
והופכת את עצמי לאט לאט למה שפחדתי שאהיה
אבל אני גם מרגישה המון, ולובשת מה שאני אוהבת, ומקיפה את עצמי בספרים מעולים ואומרת את הדעות שלי גם כשקשה
אז נוצר פער
בין ריעות החכמה, הרגישה, החזקה, שמחזיקה בדעות ומתלבשת כמו סטודנטית ואומרת שלום לאנשים עוד לפני שהם פונים אליה ויושבת באמצע השורה וחולמת גם על קריירה וגם על משפחה קטנה ומאושרת
ובין ריעות השקטה, הכואבת, המפוחדת, ששוכחת את הדעות שלה ומתלבשת כמו בת אולפנא ולא מדברת אלא אם כן פונים אליה ויושבת מאחורה בצד וחולמת על משפחה גדולה
אבל ריעות הסטודנטית, גם היא נשארת לבד. שתיהן לבד. רק שריעות בת האולפנא שומעת הצעות ומקבלת הזמנות לערב עם רבנית שתעביר שיעור לקראת זוגיות וכל הנשים בחייה אומרות לה: חכי תראי, תוך רגע את מוצאת מישהו ואז הדרך לחופה כבר קצרה מאוד. וריעות הסטודנטית לא נחשבת כאישה, רק כאובייקט או כשחקן רקע
שזה מצחיק, כי ריעות הילדה שגדלה להיות בת אולפנא היא זו ששמעה שאסור לה ללבוש חולצה מעל המרפק אפילו בבית ואסור לה לשבת עם רגליים על הספה כשיש אורחים והרצונות שלה לא חשובים, רק שלו. אז היא מוכנה להיות רעיה.
וריעות הסטודנטית תמיד ידעה שמגיע לה יותר, היא תמיד חלמה רחוק (ואולי לכן היא לבד), היא ידעה שיש לה גם שכל ושמותר לה להיחשב.
אז למה אני נשארת לבד
ואולי שתיהן אותה אחת, והן מושפעות זו מזו, ואולי אנשים מזהים בי מה שאני מפחדת להודות בו כי אז באמת אשאר לבד
אני ממשיכה לחיות. אני ממשיכה לשמוח ולחלום ולאהוב. אני לא לבד לחלוטין, דאגתי לי. אבל שוב ושוב ושוב לשמוע לא בלי שבאמת היה ניסיון, על סתם, זה כואב. כי מה אנשים מזהים כל כך מרחוק. למה אני לא מספיקה. למה אני לא נחשבת.
נשאר לי רק להתפלל, באמת, אבל אני כבר יודעת שזה מה שהכי עוזר
מוזמן