סיפור מקסים לכבוד הילולת הרב ר' שלמה קרליבך זצ"לנפש חיה.
*לוּלִי תורתך // רבי שלמה קרליבך*

*סיפור אישי אמיתי, חזק ביותר !!!!*

*ארוך מאוד, אבל אסור לוותר !!*

ניסי ה ועזו11במדינת ישראל


נולדתי בליל חג השבועות. קראו לי ישראל, גם על שם עם ישראל שנהיה לעם ביום הזה וגם על שם הבעל-שם-טוב הקדוש שנפטר ביום הקדוש הזה. ברגע האחרון, החליט אבא, להוסיף לי גם את השם דוד, על שם דוד המלך שנולד ונפטר ביום הזה. אבל מהיום שנולדתי, דבק בי כינוי החיבה – לוּלִי.

נולדתי כבן יחיד אחרי שש בנות, למשפחה חרדית. אבא שלי הוא תלמיד חכם עצום. יהודי שכולו תורה. אי אפשר היה לתאר את האושר שלו כשזכה לבן אחרי שש בנות ועוד אחרי כל כך הרבה שנים. ההורים שלי השקיעו בי את כל נשמתם. הייתי משוש חייהם ובבת עינם. מהאחיות שלי, שרובן היו גדולות ממני בכמה שנים טובות, למדתי לצייר ולנגן. ובתור ילד צעיר כבר ניגנתי וציירתי כוותיק ומומחה.

הילדות שלי זכורה לי כחוויה אחת מתוקה של משפחתיות, חום ורוחניות.

כשחגגתי יום הולדת 12, החלו הדיונים על בר המצווה. הייתי בן יחיד וזו הייתה בר המצווה היחידה של המשפחה שלא תכננה להחמיץ אף פרט. השאלה החשובה באמת היתה: מה תהיה דרשת בר המצווה. נושאים עלו וירדו, מערכות שלמות נפסלו, עד שאמא הציעה הצעה שאי אפשר לסרב לה: שאדבר על הסוגיה המסובכת שאבא למד בזמן הלידה. שכן היא מסרה את הנפש ללכת לחדר לידה לבד, כדי לא לבטל אותו מתורה בליל חג השבועות.

אבא לא התלהב: "זו סוגית 'בר פדא' (במסכת נדרים). זו סוגיה מסובכת, לא מתאימה לגיל 13 וגם לא בטוח שהציבור יתעניין בזה".

אבל אמא לא ידעה לקבל לא. היא החליטה ומבחינתה זה היה סוף פסוק. "אתה תלמד עם לולי את הסוגיה עד שהוא יֵדע אותה ישר והפוך, אני בטוחה שהוא כבר ימצא מה לחדש".

🌱🌾🌱

התחלנו ללמוד את הסוגיה, זו סוגיה מאוד קשה, אבל עם אבא שום דבר לא היה קשה. זו הייתה חוויה מרתקת. למדנו כל יום שעתיים. כל הבית הפך להיות בר פדא. אחרי שסיימנו ללמוד את הסוגיה, העליתי על הכתב כמה קושיות ותירוצים שהתחדשו לנו במהלך הלימוד – והנה, הייתה דרשה לתפארת, בדיוק כמו שאמא רצתה.

כל הסיפור הזה, הוא הקדמה למנהג שהתחיל משנת בר המצווה. מאז, בכל ליל שבועות, יום ההולדת שלי, הייתי יושב עם אבא בבית, ולומדים את הסוגיה של בר פדא. אמא הייתה נשארת ערה כל הלילה, מגישה קפה ועוגות כל חצי שעה, וצוהלת מאושר. לא עזרו הבקשות שלי ושל אבא שאנחנו רוצים ללמוד בבית המדרש ההומה. 'פעם בשנה אני צריכה את זה', היא הייתה אומרת ואנחנו מילאנו את בקשתה בשמחה ובאהבה גדולה".

המסלול שלי היה נראה מוגדר מראש. מעלה מעלה בדרך העולה בית א-ל. שלוש השנים של הישיבה קטנה עברו עלי בהתעלות גדולה. למדתי טוב, הקפדתי על קלה כבחמורה, הייתי חבר טוב ובן אוהב, חלום של כל אבא ואמא.

בשעות הפנאי שלי, בין הסדרים, הייתי משתעשע בתחביבים שלמדתי מהאחיות שלי. כשהייתי חוזר הביתה, הייתי מנגן בגיטרה של אחותי ושר שירי נשמה. גם את תחביב הציור לא שכחתי. הייתה לי מחברת סודית, בה הייתי מצייר קריקטורות של אנשים אותם הכרתי ביום-יום. לא יודע להסביר למה אבל זה היה נותן לי שקט נפשי. את המחברת שמרתי לעצמי. חשבתי שזה לא ראוי לבחור ישיבה לעסוק בכאלה דברים ובעיקר חששתי שהציורים שלי עלולים לפגוע באובייקטים אותם ציירתי. המחברת הזו הייתה נעולה היטב בארון שלי בישיבה, ורק בשעות הלילה המאוחרות, הייתי מוצא זמן להתפרק קצת ולהטמין את המחברת שוב עד להזדמנות הבאה.

הצוות בישיבה היה ממש מצוין, חוץ מאיש צוות אחד, שמהיום הראשון שהגעתי לישיבה לא אהב אותי. מכיוון שאותו איש צוות החזיק בתפקיד שהייתה לו השלכה על כל הבחורים בישיבה, היו לנו מדי פעם חיכוכים קטנים. הוא היה משוכנע שאני יהיר מדי, ואמר בכמה הזדמנויות ש"צריך להוריד לו את האף".

לאורך כל שנות לימודיי בישיבה, על לא עוול בכפי, הוא נהג, איך לומר זאת בעדינות: פשוט להציק לי. מדי תקופה, הייתי נאלץ לספוג ממנו הערות פוגעניות שהיו דוקרות אותי, אבל אני הבלגתי והמשכתי הלאה.

ברוך ה', הייתי מהמצטיינים בישיבה, ולא היו לו הרבה הזדמנויות להציק, אבל הוא לא הפסיד אף הזדמנות. כשהתפללתי באריכות הוא בא להגיד לי שחבל שאני מנסה לעשות רושם על חשבון הקב"ה, וכשהתפללתי באופן נורמלי הוא היה אומר לי שאני חייב להתחזק ביראת שמים.

מהשמועה למדתי שהיה לו בן, בגיל שלי, שירד מהדרך. יצא לתרבות רעה. לעצמי אמרתי, שאולי עלי הוא פורק את התסכול שלו וכיוונתי שהסכינים שננעצו בי יכפרו על עוונותיי.

🌱🌾🌱

וכאן מתחיל הסיפור האמיתי.

זה היה בחג השבועות של שיעור ג'. ביום בו מלאו לי 17 שנה.

כמדי שנה, את ליל חג השבועות עשיתי יחד עם אבא ובר פדא בבית מול עיניה השמחות של אמא שלא היה גבול לאושרה.

למחרת, כשהגעתי לישיבה, חיכה לי איש הצוות בכניסה. "אני מבין שאתה לא יודע שיש כאן סדר ליל שבועות בישיבה?" הוא שאל בעוקצנות.

ידעתי היטב שהוא מחפש רק לעקוץ אותי. הוא ידע היטב שאני מעולם לא מחסיר סדר בישיבה וידע גם היטב משנים קודמות שבשבועות אני לומד עם אבא בבית. ניסיתי להסביר לו את הסיטואציה, אבל הוא היה מכוונן מטרה.

"ביקשת רשות ממישהו? נראה לך כאן הכל הפקר? מה זה הדבר הזה?"

אני לא חוצפן מטבעי. הפוך. אבל הרגשתי שכלו כל הקִצין: "הרב צודק", אמרתי לו. "חטאתי, עוויתי ופשעתי. שהרב ייתן לי עונש וזהו".

הוא התעצבן. אוהו, כמה הוא התעצבן. מאחורי גבי הוא סינן: "אתה עוד תשמע ממני, חצוף".

אני ניגשתי לסטנדר וכל האירוע נשכח ממני כלא היה.

יום למחרת, הגעתי בבוקר לישיבה וראיתי שהחצר כמרקחה. גדודים-גדודים של בחורים עמדו בחצר ודיברו בלהט. מה קרה? אל תשאלו. הנהלת הישיבה החליטה לפרוץ את כל הארונות של הבחורים, וכל הדברים האסורים הוחרמו על ידי הנהלת הישיבה. בחורים רבים רעדו על נפשם. היו שהחזיקו דברים שלא התאימו לרוח הישיבה וכל אחד חשב על התירוצים שיספק כשיבואו לעשות אתו חשבון.

אני לא דאגתי. לא היה לי שום דבר 'לא חוקי' בארון. אבל פתאום 'נפל לי האסימון'. המחברת. הציורים. אוי ואבוי אם מישהו נגע בה. רצתי במהירות לחדר, פתחתי את הארון, הרמתי את הספרים והניירות. הכל היה, חוץ מהמחברת.

נתקפתי בחרדה. אם הבחורים בישיבה יֵדעו על המחברת, זה יהיה אסון נורא. אני אבוד.

התחלתי לחשוב על תירוצים: אולי אני אגיד שזה של אחותי, אולי של חבר שלא לומד בישיבה, אולי כיוון אחר. אחרי תפילת שחרית בכוונה עצומה, התחלתי להירגע. לא עשיתי שום דבר רע. במקרה הכי גרוע תהיה לי קצת אי נעימות מהצוות שיֵדעו שהמצוין של הישיבה מחזיק בתחביב סודי של ציור בשעות הפנאי. לא נעים, אבל גם בכלל לא נורא.

בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי מה הולך לקרות.

בשעת הצהריים נתלה פתק בלוח המודעות של הישיבה: "בשעה 16:00, מיד אחרי תפילת מנחה, שיחה חשובה לכל הבחורים. איש בל ייעדר".

במצב הנוכחי, איש לא יכל להרשות לעצמו להיעדר. גם ככה, המצב של כולם היה לא פשוט וצריך רחמי שמים מרובים.

🌱🌾🌱

את השיחה מסר מיודענו, איש הצוות שמעולם לא אהב אותי.

"רבותי", הוא אמר. "אתם יודעים שפתחנו את כל הארונות. ואני חייב לומר שהיינו מזועזעים. כל הצוות של הישיבה, ממש היו בזעזוע. אין לך ארון שאין קללתו מרובה מחברו. מוכרחים לעשות חושבים, איך לתקן את מה שקורה כאן.

"אני אתן דוגמא. אולי הכי מזעזעת מכל מה שמצאנו. יושב בחור, שחושב שהוא בן עלייה, נחשב בחור מצוין, ואומר לעצמו: הרי חז"ל דורשים – אין צור כאלוקינו, שאין צייר כאלוקינו. נו, הוא הרי חושב את עצמו למדן, ואז אומר הבחור הלמדן לעצמו, הרי יש דין והלכת בדרכיו, וממילא – מה הוא צייר, אף אתה צייר. אז אני אעשה לעצמי גם כן איזה ציורים. וככה הוא יושב ומבטל את הזמן, ואם לא הייתי רואה לא הייתי מאמין, אפילו על בחור קל שבקלים, שיעשה כאלה שטויות והבלים ויצייר כאלו ציורים מטופשים. אני לא אגיד כאן שמות. כי זה לא העניין. אבל ברור שיש כאן שורש רקוב. ברור שזה בחור שיש בו חוצפה וגאווה וממילא התורה שלו לא שווה כלום. וממילא לא פלא שלא היה לו מה לחפש כאן בליל שבועות. הוא לא שייך למתן תורה, אין לו הבנה מה זה קבלת התורה. אולי יש לו עתיד בתור צייר באמריקה, אצל הגויים. בעולם התורה ודאי שאין לו מה לחפש"…

את המשך השיחה כבר לא שמעתי.

ראשי הסתחרר, איבדתי לחלוטין את התחושה בגופי והרגשתי כאילו מישהו היכה בי מכת מוות. ישבתי במקומי, מוכה הלם, כשכל חיי קורסים למולי כמגדל קלפים. עיגולים שחורים הופיעו מול עיניי והראש שלי נפל על הסטנדר בלי שהצלחתי להתנגד. התעוררתי רק כשהחברים טלטלו אותי לאחר שהסתיימה השיחה.

השעה הייתה ארבע ורבע. בצעדים כושלים צעדתי לעבר שורת המתלים, נטלתי את החליפה והכובע, ויצאתי הביתה. הייתי מבויש ומפוחד, נדהם והמום. שבור לרסיסים. מרוסק לחלוטין. הגעתי הביתה, חיוור כמת. נשכבתי על המיטה, טמנתי את ראשי בכרית, ורק אז, פרצתי בבכי גדול.

מהר מאוד הגיעו האחיות, ואחריהן האמא, והסתכלו עלי בהלם מוחלט.

"לולי", צעקה לי אמא. "לולי שלי, מה קרה. מה עשו לך?" אבל לא הייתי מסוגל לענות. טמנתי את הראש בכרית, בכיתי בכי גדול וביקשתי את נפשי למות. אפילו לא למות. פשוט להיעלם. כאילו אף פעם לא הייתי קיים.

אחרי ניסיונות כושלים לברר אתי מה קרה, הזעיקה אמא את אבא מהישיבה. אבא הגיע תוך דקות. הוא ניסה לדבר אתי, אבל אני לא הצלחתי להוציא את הראש מהכרית. אבא התחיל לבכות יחד אתי. הוא לא היה מסוגל לראות את לולי שלו, בבת עינו, משאת נפשו ומשוש חייו, מפרכס במיטה.

אבא היה הראשון להתעשת. הוא צלצל לראש הישיבה בה למדתי לבדוק מה קרה. האחרון השיב שהוא לא בישיבה, אבל יברר מה קרה, ויחזור אליו בהקדם האפשרי.

אחרי כמה דקות הוא חזר עם בשורות מרגיעות: "הכל בסדר. פשוט אחד מאנשי הצוות נתן שיחת מוסר בישיבה, וכנראה הוא לקח את זה קצת קשה. הכל בסדר ר' מאיר, זה יעבור בעזרת ה'".

אבל שום דבר לא היה בסדר. שעתיים בכיתי עד שכבר לא נשאר בי כוח. אמא לא משה ממיטתי אפילו לרגע. 'אתה רוצה לשתות, לולי? אני אביא לך מגבת רטובה?' אבל אני? אני נהייתי אפאטי לחלוטין. בהיתי בחלל החדר ולא הוצאתי מילה מהפה.

"מאיר", שמעתי את אמא אומרת, "תעשה לי טובה, דחוף, לך עכשיו לישיבה של לולי, ותברר בדיוק מה קרה. זה לא נשמע לי כל הסיפור הזה".

🌱🌾🌱

אבא לא חיכה אפילו שנייה. הוא רץ לישיבה, ואחרי שעה הוא חזר הביתה בסערת רגשות. מעולם לא ראיתי אותו ככה. אבא שלי, אציל הנפש, סמל הטוהר והעדינות, חזר רועד כולו, פניו אדומות ועיניו זולגות דמעות.

"רוצח! רוצח!" הוא סינן בזעם עצור. "גיהנום כלה והוא אינו כלה! מי התיר לו? רוצח! הוא רוצח כפשוטו! חשבתי שאני שולח אותו לישיבה, לא לבית מטבחיים!"

אמא הביטה בו מבועתת ויצאה אתו החוצה לשמוע את הסיפור. שמעתי איך הוא מגולל בפניה את הזוועה כמו שהוא שמע אותה מהחברים שלי בישיבה. איך עמד יהודי, בתפקיד חינוכי, לפני 150 בחורים ושפך דם נקיים. תקע סכין בלבו של בנו יחידו, אהוב לבו.

איש הצוות ניסה להצטדק. הוא הסביר שלא אמר את השם, והיה משוכנע שאף אחד לא יבין, ואם חס ושלום קרתה תקלה, הוא מוכן לבוא ולהתנצל. אבל בשבילי זה כבר היה מאוחר מדי. אני הייתי מרוסק לחלוטין. שבור לרסיסים קטנים, אשר היו בלתי ניתנים לאיחוי.

התביישתי לצאת מהבית. התביישתי לפגוש חברים, או בני משפחה. ישבתי בחדרי, מהבוקר עד הערב, כשאני מעביר את הזמן בציור פרצופים משונים, ובנגינה בגיטרה של אחותי. הוריי השבורים, לקחו אותי למומחה עולמי שינסה לעזור לי. הוא רשם לי כדורים שיכולים לעזור. אבל אני לא הסכמתי לקחת אותם בשום אופן.

ביום אחד, ברגע אחד, ירדתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. התהליך היה מהיר וכואב. מנער צעיר מלא שאיפות ותקוות, שעתידו הגדול לפניו, הפכתי לשבר כלי, שעתידו נחרב ונהרס בעודו באיבו.

גם כעבור חודש וחודשיים, הפצע לא הגליד.

לא יכולתי לפתוח יותר גמרא. לא יכולתי להיכנס לבית המדרש. מבחינתי הסיפור נגמר.

כך יצא, שאני, לולי, התקווה הגדולה של אבא ואמא, האור של חייהם, הגאווה של כל המשפחה, עוד לפני שעליתי לישיבה גדולה, הייתי לגמרי מחוץ לעולם הישיבות. אבא נשבר לחלוטין. תוך שבועות ספורים השיער שלו הלבין לחלוטין. זקנה קפצה עליו.

🌱🌾🌱

התגלגלתי בבתי קרובי משפחה, שניסו לעזור ולשקם אותי, אבל רק גרמו לי לסבל גדול יותר, עברתי בין מוסדות שלא התאימו לי, הרגשתי שהאהבה חונקת אותי עד שחיפשתי את הדרך להתנתק לגמרי. להיות עצמאי.

נעזרתי בכמה חברים חדשים שרכשתי לי ששכרו דירה בתל אביב, בשותפות, והצטרפתי לחבורתם, מנותק מכל העולם שממנו באתי. בלי משפחה, בלי תורה, בלי תפילה, בלי אמונה. רק עם כאב אחד גדול ועמוק בלב, שהלך והעמיק בתוכי ככל שחלף הזמן.

הייתי צריך לממן את עצמי איכשהו, וכך, מצאתי את עצמי, יושב רוב היום בגפי, בטיילת של תל אביב, כששערי גדל פרא, ומציע את כישרונותיי לעוברים ושבים… לצדי מונחת דרך קבע הגיטרה שקיבלתי מתנה מאחותי, עיפרון פחם שחור, ובלוק ציור גדול. כל ציור – עשרה שקלים. ועבור מנגינות, איש אשר ידבנו לבו.. לא שחשבתי שלהיות צייר ונגן רחוב זו העבודה הכי טובה שיכולה להיות לי, אבל השלמתי עם מציאות חיי. משהו אחר לא יכולתי ולא ידעתי לעשות.

🌱🌾🌱

יש הרבה מקרים של בחורים שיצאו מהדרך שמחזיקים בטינה גדולה על המשפחות שלהם. אצלי זה היה הפוך. לא היו לי שום משקעים. הם באמת ריחמו עלי, וקיבלו את ההחלטה שלי, בהרגשה של צער על מר גורלי. והאמת, שגם אני לא כעסתי עליהם בכלל. אהבתי אותם מאוד ואפילו ריחמתי עליהם. ידעתי שאני גורם להם סבל עצום וידעתי שהם לא אשמים, ולכן השתדלתי להתרחק כמה שיותר. רחוק מהעין – רחוק מהלב. לא באתי לבקר, וכמעט שלא הייתי מצלצל. קיוויתי בכל לבי, שהם פשוט ישכחו ממני, וכך יהיה טוב גם להם וגם לי.

לבית הייתי מצלצל פעמיים בשנה. פעם אחת בערב ראש השנה, להגיד שנה טובה, ופעם נוספת. בערב חג השבועות. ערב יום ההולדת שלי. עם אבא זו הייתה שיחה מביכה. עם כל הכוונות הטובות שהיו לו, לא היה לו מושג מה לשאול אותי ואיך מתעניינים בבן שלא שייך בלימוד. וואס הערצאך? מה מחדשים? הוא היה שואל בחמימות. אבל השיחה הייתה גוועת במהירות מחוסר עניין.

רק אמא הייתה מדברת אתי. "לולי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אתה צריך שנשלח לך משהו? אולי תבוא לבקר? אנחנו רוצים לראות אותך קצת, תבוא תראה את האחיינים החדשים שלך"… אבל אני תמיד סירבתי בנימוס. לא רציתי להכאיב. ואמא הייתה אומרת לי תמיד בסוף השיחה: "לולי, גדלת בעוד שנה, אבל תזכור תמיד, כמו בלידה שלך, למרות כל הסיבוכים שהיו, לא ויתרתי עליך. הסכמתי לשלם בחיים שלי בשביל שתבוא לעולם. אני אף פעם לא אוותר עליך. אתה שומע לולי? אף פעם!"

"תודה אמא", הייתי אומר ובסתר לבי מייחל שאמא כבר תוותר עלי ויהיה לי קצת שקט נפשי.

כך נמשכו העניינים ארבע שנים ארוכות-ארוכות.

🌱🌾🌱

באחד מימות הקיץ התל אביביים, ישבתי לי כדרכי, מנגן קצת ומצפה לאיזשהו תייר מזדמן שירצה לרכוש דיוקן משעשע של עצמו בעשרה שקלים.

הייתי די שקוע בנגינתי, כך שלא שמתי לב מהיכן הוא צץ והופיע פתאום. ואיך הוא בכלל שם לב לקיומי. אבל עובדה היא, שהרמתי את עיניי, וראיתי אותו עומד מולי.

הוא היה איש מפורסם בחלקים גדולים של הציבור. אבל אני שגדלתי בחממה רוחנית ומשם עברתי לשממה רוחנית, לא ידעתי במי מדובר. מולי ראיתי יהודי עם שיער ארוך, גיטרה גדולה כמו שלי והוא היה נראה כמו מה שנקרא באותם ימים 'היפי'. הבדל אחד היה בינינו: הכיפה. הוא חבש כיפה שהייתה מהודקת לשערות ראשו עם שתי סיכות. היה בו משהו קסום. הבריזה שנשבה מן הים, שיחקה בתלתליו שהתנופפו בעליזות ברוח.

אתה יודע, כשאתה מצייר הרבה פנים, אתה מתרגל להתבונן לאנשים בעיניים. בעיניים, אם יש לך קצת ניסיון, אתה יכול לראות הכל. כבעל ניסיון, הייתי מסוגל במבט אחד לתוך העיניים, לדעת בדיוק מי האיש שיושב לפני.

ולהפתעתי גיליתי, שגם הוא מתבונן בעיניים – כמוני. התבוננתי לרגע בעיניו, והוא התבונן לרגע בעיניי, ולרגע אחד מבטינו הצטלבו. אומר לך את האמת, כאלה עיניים עוד לא ראיתי. לא ראיתי עד אז, ולא ראיתי מאז. היה בהן ניצוץ פלא מיוחד, זיק של אור, שהיה מלא באהבת אדם. הן היו עמוקות, מתוקות, עוטפות, חודרות עד עומק העומקים של הנשמה.

"הי, חבר קדוש, מה שלומנו היום?" הוא שאל אותי בטבעיות. כאילו היינו ידידים ותיקים שנים רבות. ואתה יודע מה הדהים אותי? שבאותו הרגע, הרגשתי שאני והוא באמת ידידים שנים ארוכות. כאילו גל אדיר, של חום אנושי גאה ושטף את כולי.

ובאותו הרגע הרגשתי שכל החיים חיכיתי לפגוש באדם כזה.

ממבוכה, עניתי שלא ממין העניין. "אתה רוצה אולי ציור?"

"אפשר, אולי אני אקח ציור", הוא אמר. "אבל אגיד לך את האמת: הצייר יותר מעניין אותי מהציור".

הוא התיישב לידי, והניח על הרצפה את הגיטרה שלו. הוא התבונן בי שוב, ושאל בעדינות: "הי חבר, אתה מרשה לי לשאול מה השם שלך?"

"כן, למה לא", עניתי מיד. "השם שלי לולי". אבל מיד הוספתי: "למעשה קוראים לי ישראל דוד. כי נולדתי בשבועות. זה על שם הבעל שם טוב ודוד המלך". הוספתי.

הוא לחץ את ידי בחמימות. "לי קוראים שלמה קרליבך", הוא אמר, והוסיף: "אני מוכרח לומר לך שאתה נראה לי כל כך מיוחד, שאני חייב שתספר לי משהו עליך… אם לא איכפת לך"…


היה בו משהו אמיתי. הרגשתי שאכפת לו ממני. הוא באמת רוצה לדעת מה עובר עלי. אבל המבוכה הייתה גדולה. "אני צייר רחוב", אמרתי לו. "קצת מנגן על הגיטרה. אין לי משהו מיוחד לספר".

אבל הסיפור הזה לא עבד עליו. הוא היה מנוסה ולא הרפה. "ידידי הקדוש, אולי בשבילך זה נראה לא כל כך חשוב, אבל בשבילי, מה שתספר לי זה ממש געוואלד. אתה ממש מחיה אותי". בשלב זה, התמוטטו אצלי כל חומות ההגנה שבניתי בעמל רב במשך השנים. נמסתי לחלוטין.

מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, יושב במשך שעה ארוכה ומספר לחבר החדש שלי את סיפור חיי מתחילה ועד סוף. סיפרתי הכל. מהילדות, דרך בר המצווה, הדרשה על הסוגיה של בר פדא, ועד לאותו יום מר ונמהר, שחיי השתנו בבת אחת. כשסיפרתי לו על השיחה בישיבה, ראיתי דמעות עולות בעיניו. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. אך הוא המשיך להקשיב לי בשקט, עד שסיימתי.

🌱🌾🌱

כשסיימתי, הוא שתק שתיקה עמוקה שנמשכה כמו נצח. ואז הוא אמר: "אף אחד בעולם לא יכול לסלוח על מה שעשו לך. תדע לך, שהכאב הזה מגיע ממש עד כיסא הכבוד. אתה בחור עמוק, אז אתה תבין את זה ממש עם כל הלב. אתה יודע שבשבועות אנחנו קוראים מגילת רות. יש הרבה סיבות לזה. אבל אני מוכרח לשתף אותך ברעיון שעלה לי. יש יהודים של מתן תורה. ויש יהודים של מגילת רות. אתה מבין את העומק שיש כאן? יהודי של מתן תורה, זה דרגה גדולה מאוד. זה יהודי שלומד תורה יומם ולילה וקשור בכל לבו להקב"ה.

"אבל עם כל הגדולה שלו, הוא עדיין לא יכול להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מיהודי של מגילת רות. זו תורה אחרת לגמרי. זו תורה שיכולה להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מרות, כי דווקא רות היא שלימדה את כל עם ישראל, שאת ההשגות הגדולות ביותר מקבלים דווקא אחרי שדוחים אותך. אחרי שמבקשים ממך ללכת. לעזוב. לוותר.

"היא לימדה אותנו, שאם אתה חוזר שוב פעם – אחרי שהרחיקו אותך, אחרי שביישו אותך, ואתה דבק בכל זאת בתורה – התורה שלך הופכת להיות תורה של מגילת רות.

"קוראים לך גם דוד, נכון? אתה יודע שגם דוד המלך, משיח צדקנו, התמודד עם אותם קשיים. מאז שהוא נולד רק ביזו אותו והרחיקו אותו. אבל דווקא זה נתן לו את הכוח של הדבקות הכי עמוקה שיכולה להיות. אתה יודע, כולם חושבים ששבועות זה החג של היהודים ששייכים למתן תורה, אבל אני אומר לך שזה לא נכון. זה החג ששייך ליהודים של מגילת רות.

"אני מסתובב בעולם ורואה לצערי כל כך הרבה ילדים דחויים, כל כך הרבה נשמות אבודות, כמעט אף אחד לא יודע להפוך את הדחייה והאובדן הזה בכדי להפוך להיות יהודי של מגילת רות. רובם נדחים – והולכים לאבדון לצערנו. כמה נשמות אומללות יש בעולם", הוא פלט אנחה כזו שהגיעה מתוך הלב הגדול שלו והמשיך.

"אתה יודע, לולי", הוא אמר ברגש עז, "לפעמים אני חושב על המשיח. הוא יושב בשערי רומי ומחכה כבר לבוא. אבל כל יום הוא שומע תירוץ אחר. אין יום שלא אומרים לו: תבוא מחר. המשיח שומע תירוצים כבר אלפי שנים ועדיין לא מתייאש. הוא ממשיך לשבת בשערי רומי ולחכות שסוף סוף יקראו לו. דע לך, כשאדם חוזר אחרי שדחו אותו, הוא כבר חוזר בן אדם אחר… הוא לא מגיע מסיבות חיצוניות, הוא מגיע כי הוא באמת רוצה להגיע. הוא חוזר, כי הנשמה שלו אמרה לו לחזור. זה כוח שיש רק ליהודים של מגילת רות…

"אתה מבין לולי מה קורה כאן?" הוא שאל רטורית והמשיך. "יש יהודים שלא מקבלים בכלל הזדמנות. לא דוחים אותם אף פעם. הכל הולך להם כמו שצריך. הם יהודים של מתן תורה. אבל יש יהודים קדושים שמקבלים את ההזדמנות, דוחים אותם והם במקום לחזור, מתרחקים עוד יותר. לולי, אנחנו בחצי הדרך. קיבלנו הזדמנות להיות יהודים אמיתיים יותר, יהודים עמוקים יותר, יהודים של מגילת רות. יהודים שהם יהודים בגלל שהם באמת מאמינים בזה בכל לבם, ובאמת אוהבים בכל לבם, בלי שום נגיעה. אנחנו כבר לא עושים משהו בגלל הפחד של מה יאמרו, ומה יחשבו עלינו. עברנו את זה. עכשיו נשארה רק האמת הכי עמוקה שיש לנו בלב. רק היא תפעיל אותנו.

"זה עמוק מאוד, לולי המתוק. עמוק עמוק. אבל אתה מבין את זה.

🌱🌾🌱

"אבל אתה יודע מה?" הוא אמר לי. "אני מדבר יותר מדי. הרי יהודים של מגילת רות, הם יהודים של ניגון. רות זה ניגונים, דוד הוא נעים זמירות ישראל, אז יש לי בשבילך שיר יפה. אתה בטח תאהב אותו. זה שיר מיוחד ל'יהודים של מגילת רות', חיברתי אותו בדיוק בזמן שהקב"ה נתן לי את ההזדמנות, להיות יהודי כזה… הוא כל כך מתאים לנו לעכשיו. בוא ננגן אותו ביחד. תעזור לי עם הגיטרה, תעזור לי עם עוד קול שיהיה אתי".

לקחתי בידי את הגיטרה שלי. הוא החזיק בגיטרה שלו, עצם את עיניו, והחל לשיר: "לולי תורתך, שעשועי…" את השיר הכרתי מהסעודה שלישית בישיבה. שרנו ביחד, על שפת הים בתל אביב את השיר הזה שוב ושוב. ואז הוא עצר. "תן לי לשיר את השיר הזה מחדש". ואז הוא חזר לנגן: לוּלִי, תורתך, כשהוא מדגיש את השם שלי שוב ושוב. אחרי רגע של מבוכה הצטרפתי אליו, ושרתי אתו יחד, את המילים שממש נפחו בי נשמה חדשה…

זר שהיה נקלע לטיילת של תל אביב באותם רגעים, היה רואה שני היפלאך, עם שיער ארוך, יושבים ושרים ומנגנים איזה שיר ישן, אבל למעשה הייתה שם לידה חדשה. יהודי חדש בא לעולם. יהודי של מגילת רות.

היינו יכולים להמשיך ככה עוד שעות. אבל פתאום הוא שם לב שהשמש מתחילה לשקוע.

"תסלח לי לולי", הוא אמר לי בחום. "הייתה אמורה להיות לי הופעה בחמש בערב, עכשיו כבר שבע, בטח מחפשים אותי. הלילה אני חוזר לחו"ל, אבל תבטיח לי שפעם הבאה שאני פה, אנחנו יושבים יחד ללמוד את הסוגיא של 'בר פדא', ונלמד אותה כמו שצריך. אני מברך את שנינו שנזכה ללמוד אותה ביחד כל החיים. אני זוכר את הסוגיה מהישיבה, ואתה יודע מה המשפט הכי חשוב בכל הסוגיה? המשפט שאני רוצה ללמוד אתך מיד שאני חוזר: 'אמר רב המנונא: קדושה שבהם, להיכן הלכה?' דע לך לולי, זה בכלל לא משנה מה היה אתנו עד עכשיו, אבל תזכור שהקדושה שלנו לא הלכה לשום מקום".

נפרדנו בחיבוק ארוך, עקבתי אחריו עד שנעלם עם הגיטרה שלו לרחוב התל אביבי הסואן ונשארתי לבד.

🌱🌾🌱

כמה ימים הייתי עסוק בלשחזר את המפגש הזה שוב ושוב – ונפלה בלבי החלטה. להפוך להיות 'יהודי של מגילת רות'. לנצל את ההזדמנות, ולהתחיל מחדש ממקום שלא הייתי יכול להיות בו קודם. התחלתי להתכונן לחזור. עוד לא סיפרתי לאף אחד. היו לי שבועיים ימים להתארגן, עד תאריך היעד. הלא הוא כמובן – חג השבועות. חיסלתי את כל "עסקיי", נפרדתי מחבריי, הסתפרתי וקניתי בגדים חדשים.

בקוצר רוח המתנתי לערב חג השבועות.

הטלפון צלצל. מהצד השני של האפרכסת הייתה השיחה המסורתית. אמא על הקו. "לולי שלי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אולי לחג הזה אתה מגיע, אפילו רק לשעה? מה אתה אומר, לולי? אנחנו כל כך מתגעגעים. כל כך רוצים לראות אותך".

"טוב אמא", אמרתי ביובש. "אני אבוא".

"אתה צוחק, לולי? אל תגיד לאמא סתם. מתי תבוא? לכמה זמן? אולי תישאר אתנו קצת. לא ראינו אותך ארבע שנים. אתה לא חייב, אני רק מציעה".

"אמא", אמרתי לה. "זה בסדר. אני אשאר. כמה שתרצי".

"אני לא רוצה להחליט לך. אבל אולי תישאר לכל יום ההולדת. נעשה מסיבה כמו פעם. מה אתה אומר?"

"בסדר, אמא. אני אשאר ליום ההולדת. אין בעיה".

אמא לא ידעה את נפשה. "אני מתחילה להכין את העוגות. חבל שלא אמרת אתמול, הייתי מכינה כמו שצריך. אבל לא חשוב. אתה רוצה לדבר עם אבא? או שתדבר כבר בבית. מה שאתה רוצה. אל תרגיש לא נעים".

עוד לפני שהספקתי להשיב, קולו של אבא בקע מהאפרכסת. "אני שומע בשורה טובה. נו, ברוך ה'. נו, מה מחדשים?"

אחרי ארבע שנים, סוף סוף עניתי לו: "אני מגיע בעזרת ה'. יש כמה חידושים בעיקר על דברי רב המנונא: 'קדושה שבהם להיכן הלכה', נדבר כבר בבית"…

🌱🌾🌱

אני יכול לומר לך, שאני לא יודע אם 'יהודי של מגילת רות', מביא את המשיח, אבל תחיית המתים ראיתי שהוא יכול לעשות…

גם בלי לראות, הספיקה לי השמיעה. ההורים שלי ממש קיבלו חיים חדשים.

שבתי הביתה. אחרי שנות נדודים. יצאתי 'יהודי של מתן תורה', הביזיונות ששפכו את דמי קידשו אותי ב'קדושת דמים', וחזרתי – 'יהודי של מגילת רות'. יהודי שדבק בתורה למרות שדחו אותו, למרות שביזו אותו, ובכל זאת, הוא בוחר לדבוק באמת שלו, מתוך הכרה והחלטה פנימית, שאי אפשר לעקור בשום אופן שבעולם.

הסוגיה האחרונה שלמדתי הייתה הסוגיה של 'בר פדא', ואליה חזרתי שוב בגעגוע, בליל שבועות הנוכחי. שוב ישבתי עם אבא, כל הלילה, אבל הפעם היה לי ניגון מתוק מלא געגועים. ידעתי שזו אהבת חיי.

🌱🌾🌱

בבוקר, הלכנו לבית הכנסת יחד. כל המשפחה. וכמובן, הקריאה היא הקריאה של בר המצווה שלי, אז כיבדו אותי לקרוא, גם בתורה וגם מגילת רות.

ואתה יודע, תמיד במגילת רות, הראשים נשמטים. אנשים נרדמים אחרי לילה ארוך של לימוד. אבל בשבילי כל מילה הייתה חיים חדשים. נעמי דוחה את רות. ורות? דבקה בה! נזכרתי איפה הייתי רק לפני שבועיים, נזכרתי בחבר הקדוש שלי, שנתן לי נשמה חדשה, נזכרתי בניגון השמימי שניגנו יחדיו, ולא עצרתי בעצמי. כשהגעתי למילים: 'ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך', התחלתי לקרוא את המילים במנגינה ששרנו על הטיילת. במנגינה של לולי תורתך…

זה ממש התאים לכל מילה. שים לב איך זה משתלב יפה עם המנגינה. "כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין – – – עמך עמי, ואלוקייך אלוקי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ה' לי, וכה יוסיף כי המוות, יפריד ביני ובינך"… עד שאנשים התעוררו וקלטו מה קרה, כבר סיימתי את הפסוקים "שלי", והמשכתי לקרוא כרגיל.

אתה אולי תצחק, אבל מאותה שנה, בכל שנה שם בבית הכנסת של אבא שלי, הבעל קורא מנגן את הפסוקים האלו במנגינה הזו ששרתי באותו חג שבועות. הם כל כך נהנו מהרעיון, וגם ראו שזה מעיר את האנשים במגילה, אז הם פשוט אימצו את הרעיון…

(מתוך אתר 'תיקון הכללי', מקבוצת באהלי צדיקים, סיפורים)
ואו מדהים כל-כך מרגשהפי
אין על הרב קרליבך ♥
סיפור 2נפש חיה.
*רגליים של שבת // רבי שלמה קרליבך*

פעם הוזמן ר' שלמה קרליבך לשבת בבית כנסת רפורמי בלוס אנג'לס. מנהל בית הכנסת אמר לו כך: "אתן לך את כל בית הכנסת. תעשה שם כל מה שאתה רוצה לפי המנהגים שלך".

ר' שלמה הסכים ושאל את המנהל: "כמה זמן ייקח לי להגיע משדה התעופה לבית הכנסת?".

"בערך חצי שעה נסיעה", ענה המנהל.

ר' שלמה נחת בלוס אנג'לס ביום שישי בשעה שלוש אחר הצהריים, כאשר השבת נכנסת בחמש וחצי, זמן סביר בהחלט להגיע למלונו ולהתארגן לקראת תפילת שבת שתוכננה לשמונה בערב. החבר'ה שלו מסן פרנסיסקו הגיעו כבר למלון שבו היו אמורים לשהות עמו.

הוא נסע עם מלווהו בכביש המהיר והכול זרם כמתוכנן. אחרי זמן מה פתאום התנועה החלה להיות איטית עד שנתקעה כמעט לגמרי. התברר שאירעה תאונת דרכים לפניהם ונוצר פקק גדול, ומי יודע מתי הוא ישתחרר.

השיירה הענקית בקושי זחלה. הדקות נקפו, עברה שעה ועוד שעה, כניסת שבת התקרבה ואין מוצא. בשעה חמש ורבע החליט ר' שלמה לרדת מהרכב וללכת ברגליו אל היעד. הוא ידע שזה אמור לארוך חצי שעה ברכב, ואם כן, לפי חישובו יגיעו ברגל בעוד שלוש שעות לבית הכנסת, ואולי אפילו יספיקו להגיע לתפילה בזמן.

ר' שלמה ומלווהו החלו ללכת ברגל בזריזות. ואז אירע עיכוב נוסף, קשה לא פחות מקודמו. לפתע השמיים קדרו מאוד, והחל לרדת גשם זלעפות נורא, שלא היה כמוהו באותו מקום מזה עשרות שנים...


ר' שלמה וחבריו הלכו בגשם השוטף, ובתוך זמן קצר נכנסו לתוך אפילת ליל שבת. מדי פעם שאלו שוטרי תנועה שפגשו בדרך איך להגיע אל יעדם. השוטרים היו בטוחים שהם מטורפים או מסוממים, הרי מי ילך ברגליו בחושך גמור ובמטר סוחף ויסרב לעלות על רכב?! אז הבין שלא כדאי להם לשאול יותר את שוטרי התנועה, פן יכניסו אותם לבית מעצר.

בשעה שמונה וחצי, בעודם באמצע הדרך, הגיעה מכונית עם ארבעה ילדים ונעצרה לידם. הנהג אמר שרב בית הכנסת אמר להם שר' שלמה ומלוויו הולכים ברגל בגשם שוטף, והם ביקשו להצטרף אליהם.

אט אט הגיעו מפה ומשם יהודים רבים. בתוך חצי שעה הגיעו יותר מאלף איש להצטרף למסעו הרגלי של ר' שלמה לעבר בית הכנסת בלוס אנג'לס! זה היה מחזה הזוי לגמרי, לראות כל כך הרבה אנשים לבושים חגיגית צועדים לצד הכביש בגשם זלעפות.

ר' שלמה עודד את כל הצועדים במסירות נפש באומרו: "אתם יודעים מה פירוש הדבר ללכת ברגל בגשם שוטף לכבוד שבת? זה קידוש השם הכי גדול! אין למעלה מזה!".

כל התהלוכה הענקית בראשות ר' שלמה הגיעה לאחר שבע וחצי שעות של צעדה מפרכת לבית הכנסת, כשהם רטובים עד לשד עצמותיהם. השעה הייתה רבע לאחת, אבל איש לא התייחס לכך והשמחה הרקיעה עד לב השמיים.

למרות השעה הכה מאוחרת, בית הכנסת היה מלא מפה לפה. לאחר שהחליפו את הבגדים הספוגים במים, ניגשו ר' שלמה ואנשיו לתפילה המשולבת בריקודים. בדרך כלל תפילת ליל שבת עם ר' שלמה היא חוויה מיוחדת, וכל מי שהשתתף בה לא ישכח אותה, אבל ליל השבת הזה שהסתיים בחמש לפנות בוקר היה כל כך מיוחד, שאפילו ר' שלמה לא היה מסוגל לשכוח.

כאשר נפרד מהחברים הרבים שהכיר שם, אמר לכל אחד ואחד: "אם תכתוב לי מכתבים בעתיד, אל תשכח לחתום במילים: 'רגליים של שבת'".

ואכן ר' שלמה קיבל מכתבים רבים מאותם אנשים שהשתתפו בצעדת השבת והודו לו על השבת הכי מיוחדת שהייתה להם בימי חייהם.

(על פי סיפורו של ר' שלמה קרליבך בתוכנית טלוויזיה)

הסיפור נשלח בקבוצת הסיפורים 'באהלי צדיקים - סיפורים'.

נהנתם?
שתפו את זה הלאה!

ניסי ה ועזו11במדינת ישראל
ואווזית שמן ודבש

מדהים

יש שיר מקסיםekselion

שמבוסס על סיפור שלו

הנה:

מרגש!נפש חיה.
בכיתי בשמיעה הראשונה
זה פעם ראשונה שאת שומעת?ekselion

זה אחד השירים האהובים עליי הוא מלא בטוהר

לא , אבל כל פעם מחדש..נפש חיה.
שמעתי לראשונה בטקס יום השואה לפני ארבע שנים בערך, ובכיתי ממנו.
הוא באמת מקסים.
באמת שיר מרגש מאודשואל כדי ללמוד
ותודה על הסיפורים המרגשים
בבקשהנפש חיה.
וואו... איזה סיפור..ד.

מזעזע מאד

 

ומרגש

 

[ולצערנו, אכן שמעתי על דברים כאלה, נוסח ה"מחנך-הרוצח" ההוא. לא יאומן. ה' ירחם]

אבאלהניצוץ.

תודה שהבאת את זה לכאן

עשה לי דמעות עמוקות הסיפור הזה..

בבקשהנפש חיה.
הגיע הזמן להפסיק את הקרנבל סביבו, לא שמר נגיעהEfff

העיד בעצמו על ההפסק בינו לבין הרבי מליובאוטיש שהרבי שלח אותו לקרב בישיבות והוא הלך לאוניברסטאות ואח"כ התחיל להופיע מעורב ואז גם לחבק נשים

הרבי אמר לו שלא עושים מצווה על ידי עבירה והוא אמר שהוא לא יכול ואז במילותיו של קרליבך עצמו: ושם דרכינו נפרדו

ומאז פטירתו עולות עדויות על נשים שהרגישו לא בנוח מינית. אז לא יכולה לראות יותר את ההאדרה שעושים עליו. מקסימום מספר סיפורים, אבל לא רב

רבוסייי קבלו את האדמור"ית החשובה הקוראת בבדולח...תילי חורבותאחרונה

באת להטריל או מה?
נכנסת פתאום לפורמים. מגיבה כל שניה תגובה...

לא אמין בגרוש.

סינון אינטרנט הרמטי - יהודי או חרדי???מחפש אהבה

שלום לכולם, רציתי לשמוע את דעתכם הנבונה בקשר לכל הנושא של סינון אינטרנט מקיף [נטפרי רימון אתרוג, אולי זה בכלל לא המושגים שלכם..] זה יהודי או חרדי? אסביר: מה נכון לעשות בקשר לאינטרנט, בינינו, האינטרנט מלא תועבות וזוהמות, מצד שני מועיל מאוד גם לעבודת הבורא. עכשיו בקשר לסינון - יש שיאמרו למה לחסום - אנחנו ילדים גדולים [מעל עשרים...] תן להתמודד ולהתחשל. אבל מצד שני יש שיאמרו: בינינו, כל אחד מאיתנו נופל באינטרנט. אז אולי הסיפור הספציפי הזה גדול עלינו??? [ברור שאינטרנט זה לא כמו לחטוא באופן אחר, יש פה משהו אחר לדעתי, כח טומאה דביקי מאוד... עזבו את הטומאה, יש פה משהו שמטמטם את המוח, שמנוון אותנו לפני הזמן.. שממכר, ששולט עלינו ואין לנו שליטה עליו...]

בבקשה לענות רק מי שמוכן/ה להיות כנה ולהודות שגם הוא נופל כמו כולנו...

השאלה היא מה *אתה* חושב שהכי טובנקדימון
עכשיו אין יהודי שלא יודעפתית שלג
עבר עריכה על ידי פתית שלג בתאריך כ"א באדר תשפ"ו 2:16

שיום ההילולה של הצדיק ר' אלימלך זיע"א חל היום🕯

שנזכה לדבוק בדרכו, לראות מעלת חברנו, ושימליץ טוב בעדנו❤

הטיסה החרדית שעוררה זעם: "פשוט ביזיון" 

 

סיפור קצת מבהיל ותמוה מרבי אלימלך:

בין תלמידיו של רבי אלימלך מליזַ'נסק היה אברך אחד חסיד, מתמיד ובקיא בתורה. גם משפחתו וגם משפחת אשתו רחשו לו כבוד. במשך כמה שנים נהג האברך לנסוע אל רבו, ומעולם לא ביקש ממנו דבר מלבד עניינים הקשורים בעבודת השם. אף שעברו כמה שנים מאז נישאו, לא זכו האברך ואשתו בפרי בטן. אשתו של האברך והוריה הפצירו באברך שייסע לרבו ולא ירפה ממנו עד שזה יבטיח לו ישועה ורחמים, כי הלוא רבי אלימלך איש אלוהים צדיק וקדוש הוא.
הדבר היה למורת רוחו של האברך כי לא רצה לבקש מרבו בקשות גשמיות, אבל כשאשתו והוריה המשיכו להפציר בו, נעתר לבסוף ואמר שכאשר יגיע שוב אל הרב, יעלה בפניו עניין זה. ואכן, כך עשה, ורבו הבטיח לו הצלחה וישועה.
אולם עבר זמן מה והתקוות של האברך לא התממשו. לכן, החליט האברך להזכיר שוב את מצוקתו לרב.
רבי אלימלך שאל אותו: "אמור לי, מה היחסים בינך ובין אשתך – האם אתם חיים יחד בהרמוניה ובשלווה?" האברך ענה: "ברוך השם, היחסים בינינו הם יחסים של אהבה, אחווה ורעות."
הרב אמר: "אמנם כך ציוותה תורתנו הקדושה, שהחיים יחד יהיו חיים בהרמוניה ובשלווה, אבל אם אכן אהבתכם גדולה כל כך ומעולם לא חדלה ולו לרגע אחד, הרי זהו הדבר המונע את הריונה של זוגתך. אני מייעץ לך לחזור הביתה ולנסות לצנן מעט את האהבה שביניכם. אם תראה שאשתך כועסת עליך, מיד תשוב ותאהב אותה כמקודם, וכך תיוושע." רבי אלימלך בירך את האברך, והאברך הלך לדרכו כשהעצה של הרב חקוקה בלבו.
כשהגיע האברך לביתו, יצאה אשתו לקראתו כדרכה תמיד לקדם את פניו. אבל הוא לא בירך אותה לשלום אלא הזעיף את פניו לעומתה. הוא נהג כפי שהרב הורה לו ואכן במהרה פרצה ביניהם מריבה, שאף הגיעה לכדי תגרת ידיים. לפתע מצא את עצמו האברך סוטר לאשתו. הוא נבהל וחש שהפריז בקיום ההוראה שקיבל מהרב. הרב הורה לו לדבר אל אשתו דברים קשים ואילו הוא הכה אותה. האברך המתין עד שיתפוגג כעסה של אשתו, ואכן כעבור זמן מה הם התפייסו. לא עבר זמן רב והאישה הרתה. האברך נסע שוב לרב וסיפר לו את כל מה שאירע.
הרב אמר לו כך:
"אל תחשוב כי ציוויתי עליך להתקוטט, חס וחלילה. אני רק כיוונתי למה שרמזה תורתנו הקדושה בסיפור כעסו של יעקב. הנה כתוב 'וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל' (בראשית ל, א-ב). והרי מה פשעה ומה חטאה רחל כשאמרה ליעקב 'הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי', הלוא אין לבקר אדם על דברים שאמר מתוך צערו, אלא שיעקב אבינו עליו השלום ראה כי אהבתם הגדולה היא המונעת את ההיריון. בשל כך, בכוונה, שִחרר יעקב קמעה את כבלי האהבה, ואז שמע השם לקול תפילתה של רחל ופתח את רחמה. (אתר אגדה)

 

מעניין שהוא ראה את האהבה התמידית שלא פוסקת כגורם שמונע את ההולדה.  אולי ההשתוקקות והפיוס בונים משהו שאהבה בלתי פוסקת לא יכולה לספק.

גם מן הסתם מדובר בכמה רבדים, אולי בין מתגדים לחסידים ובין מגזרים, וגם אולי בין הקב"ה לישראל (כי רגע באפו). אולי גם באור הזה הוא רואה גזירות שנגזרו על ישראל, ואת המקום שבעלי תשובה עומדין שצדיקים גמורים אינם עומדים שם.

@נגמרו לי השמות מה את אומרת על העיקרון?

ראיתי את התיוגנגמרו לי השמות

לא כ"כ הבנתי את השאלה.

 

לגבי הקטע המובא,

בכללי:

א. האם המקור לסיפור אמין וידוע בצורה וודאית שאכן נאמר מפיו של רבי אלימלך מליז'נסק זצ"ל? 

ב. אם אכן נאמר מפיו קטונתי ואני עפר ואפר לרגליו ולא מתחילה אפילו להבין את ההשגות העליונות וכו'

ג. אם לא נאמר מפיו אלא זהו סיפור בפני עצמו שלא נאמר בפי גדול ישראל לענ"ד יש כאן תמיהה או לפחות חוסר הבנה שלי של העניין מדוע יש להמעיט באהבה כדי לזכות בהריון או בכל דבר אחר, וכיצד ייתכן שאהבתם הגדולה של איש ואשתו מונעת זאת?

שוב, קטונתי לגמרי ואינני מבינה זאת כלל אם אכן נאמר מפי גדול ישראל

ברמה הפצפונת של ההבנה המוגבלית שלי יש כאן תמיהה ואינני מבינה זאת.

אני רואה את התורה כמקדשת שם שמים ומקדשת שלום ואהבה בין איש לאישתו, עד לרמה שהקב"ה בכבודו ובעצמו אומר שימחה חלילה שמו מעל המים כדי להשכין שלום בין איש לאישתו...

וככל שהאהבה ביניהם יותר גדולה כך נחת הרוח בשמים ובכל העולמות... וכגודל האהבה, הקירבה, האחדות, השלום ביניהם גם יושפע השפע גם בעולמות הגשמיים.

ובכל דרך שהיא אין חלילה רצון להמעיט את האהבה ולו בקצת, אלא אדרבא להגדילה.

זה באמת קודש הקודשים.

זה גם מה שבפועל רואים בקודש הקודשים שלנו בבית המקדש, מעל ארון הברית - קודש הקודשים בין איש לאישתו המתבטא בכרובים.

יש עוד הרבה מה להאריך אבל אלו הנקודות העיקריות בינתיים.

 

ומתייגת את @הסטורי שאולי הוא ידע להסביר יותר לעומק את המקור הנ"ל, והאם אכן כך אמר רבי אלימלך זצ"ל ואם כן למה התכוון?

מחילה, אין לי מושגהסטורי
עבר עריכה על ידי הסטורי בתאריך כ"א באדר תשפ"ו 16:25

בגדול אני די 'מתנגד'🤷

אני לא חושב שזה נוגע לסוג זוגיות שאנחנו מכיריםפתית שלגאחרונה

כי בכל זוגיות יש חיכוכים\ריחוקים מסוימים ולכן נותר לנו להתעסק בקירוב בלבד, לעומת האהבה הגדולה שמתוארת פה שלא חדלה ולו לרגע אחד.

והמסר הוא מעין מה שאומרים על ימי הריחוק שיכולים להיות דוקא להיות מנוף לימי הקרבה והזדמנות לייצר השתוקקות.

אני קראתי את זה כמסר שרק נותן לנו עין טובה גם על הקשיים בזוגיות.

 

לגבי המקור, באמת מעניין. מה שכן נתקלתי בסיפור הזה בעוד מקום ולא רק שם..

היי אנשים יש לכם סרטים מעניינים?ישראלי בלב

מחפשת כבר הרבה זמן את מליפיסנט 2 בישביל אחותי 

או סרטים בסגנון גם טוב

אם יש לכם שמות של אתרי סרטים חינם עוד יותר טוב 

תודה מראש 

קהילה דתית בצפוןיונית321

היי מחפשים קהילה דתית מגובשת של דתיים קלאסיים כזה לא לייט מדי אבל גם לא גרעין של ישיבה עם אווירה טובה כזאת לא המןני מדי שלא ניבלע שם כמו שהרגשנו בנווה שאנן נגיד.. אנחנו זוג צעיר באיזור הצפון ברדיוס כזה של 45 דקות מחיפה כי העבודה וההורים שם.. אם מישהו מכיר אשמח שמעתי לדוגמא על יקנעם וחריש שיש שם קהילות אם מישהו מכיר נשמח

תודה הכוונה יותר לקהילה בתוך עיריונית321
לא מכירשלג דאשתקד

אבל לאחרונה פרסמו כל מיני שבתות שנועדו לעבות את גרעיני בנ"ע בצפון. מי שאני מכיר משם די ברמה שתיארת (הם לא לייט וגם לא ישיבתיים מאוד).

בטח מה שעוד לא קרה - התבטל בעקבות המלחמה, אבל הם כנראה מחפשים. אם תרצה/י/ו תשלחו לי הודעה באישי ואקשר אתכם

נוף הגליל? כרמיאל? עכו?גפן36אחרונה
אני לא יודעת בדיוק מה יש שם, אבל אלו מקומות פחות או יותר ברדיוס הרצוי מחיפה ששמעתי שיש בהם גרעינים קהילתיים. אולי גם קריית ים. 
מנסיון, מכירים אתר ליצירת וידאו AI עם שימוש חינמי?הודעה1

אגב אשתף שאתר REVE מייצר תמונות ממש איכותיות ובמהירות, ונותן עריכה יפה. 20 תמונות ליום בחינם (+100 ראשונות)

יש pixverseנקדימוןאחרונה
יש קרידיטים שמתחדשים בכל יום, וזה מאפשר בערך 2-3 סרטונים של 5 שניות. אבל זה נאכל מהר מאוד, כמובן.
מי שמבואס מהחגיגות שאי אפשר לקיים כרגיל - תתעודדוהסטורי
אנחנו מוחים את עמלק, אנחנו פוגעים בקמים לכלותנו, כמו שהם עשו לנו. בעז"ה נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם.
את חנוכה אתה חוגג?עוד מעט פסח

ככה זה.

עד הגאולה השלמה ובניין המקדש, אין ניצחון מוחלט.

ב''ה נזכה גם לזה, בינתיים מודים על צעדי הענק שאנחנו זוכים להיות עדים להם.

האם כורש היה הבן של אסתר? לא מצאנו סימוכין בגוגולנחלת
וכי גוגל מהווה סמכות בענייני תורה?אני:)))))
לא, מה פתאוםהסטורי

לפי החשבון שעולה מסדר עולם, דריווש השני שבימיו חודשה בניית בית המקדש - הוא בנה של אסתר מאחשורוש.


אמנם יש בעזרא ו' פסוק אחד, בסיכום בניין בית המקדש שבו מוזכרים שניהם וגם ארתחשסתא אבל כתוב "מלך פרס" ביחיד.

לפי הפשט הכוונה מלכי פרס - כורש שבימיו התחילה הבניה,דריוש שבימיו הסתיימה וארתחשסתא שבימיו בנו את חומות ירושלים.

אבל הגמרא דורשת על אותו אחד ששמו 'דריוש', 'ארתחשסתא' זה על שם המלכות (כמו 'פרעה' במצרים או 'אבימלך' בפלישתים) ונקרא גם 'כורש' כי כשר היה. לפי זה דריוש בנה של אסתר, נקרא גם 'כורש'. אבל זה לא 'כורש הגדול' המפורסם שנתן את הצהרת כורש.

יש האומרים שארתחששסתא , שנתן רשיון לעזראקעלעברימבאר
ונחמיה, הוא בנו של אחשוורוש (לא ברור אם מאסתר או לא)
זה מה שכתבתיהסטורי

לפי סדר עולם ומובא בגמרא דריוש הפרסי (שמופיע בפרקים ה-ו בעזרא ובחגי וזכריה) הוא עצמו ארתחשסתא (פרק ז' ואילך בעזרא) מפורש בסד"ע ובגמ' שהוא המלך שאחרי אחשורוש.

רש"י כותב (זה לא מפורש בבריתא) שהוא הבן של אסתר ואחשורוש. לפי זה הוא יהודי ע"פ ההלכה, למרות שאין בכתובים שמץ של התייחסות לכך.

יש על זה הרבה מה לכתוב , אך אין המקום להאריך.קעלעברימבאר

רק ארמוז שחז"ל ראו את הבנייה האמיתית של בית שני לא בבניה הפיסית, אלא בהקמת כנסת הגדולה בידי עזרא.
 

ולכן בחזל ארתחששסתא מתואר כדריווש בונה המקדש.


 

וארמוז לך סוד גדול, בהיותך בן 166 תדענו (וזה אשמורה בלילה)

עכשיו אתה נותן הסבר לדרש שציינתיהסטורי
זה הסבר נחמד, אם כי דרכו של 'סדר עולם' (שכמעט כל הברייתות שמחשבות זמנים וכרונולוגיה הם ממנו או ע"פ שיטתו) - היא לצמצם זמנים. לכן אם שמענו על שנת שש לדריוש (חנוכת המקדש) ואז שנת שבע לארתחשסתא (עליית עזרא) המדרש יניח שהם רצופים.

כמובן שפשט הכתוב (כפי שמציין בעל המאור בר"ה ורבים ממפרשי התנ"ך) שארתחשסתא הוא מלך נוסף.


(בכלל לפי המקובל בהסטוריונים היו לפרס-מדי עשרה מלכים שמלכו מעל 200 שנה. שונה מאוד מהדרך של סדר עולם שהיו רק ארבע מלכים שמלכו 52 שנה)

ה166 שנה האלו לא נכללות בספירת מניין שנות העולם,כיקעלעברימבאר

העולם 6000 שנה בגלל "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול" ויומו של ה אלף שנה והעולם הידוע לנו שבוע.


 

אבל יש המשך לפסוק "ואשמורה בלילה".

לילה לפי הרמבן בהיסטוריה זה 500 שנה חצי מאלף מיממה.

אשמורה היא שליש מלילה.

שליש מ500 זה 166.


 

כלומר יש עוד 166 שהם בכלל אשמורה בלילה ולא נספרות בתוך ה6000 שנה הווי עלמא.


 

הם קרו דווקא בזמן שבין השראת השכחנה לבין גלות השכינה. מדובר לפי הרב קוק בשני עידנים שונים של ההיסטוריה. וכנראה לא הצליחו להיות מולחמים והשאירו מרווח ריק של 166 שנה שנשכחות

תירוץ דרשני מענייןהסטורי
אבל כפי שציינתי, זה לא ההסבר הפשוט לפער
אין הסבר פשוט לפער האדיר.קעלעברימבאר

יש הצעה שחזל עשו זאת בכוונה כדי שלא נוכל לחשב את הקץ הסודי בספר דניאל.

 

לא סביר שחזל לא ידעו שהתקופה הפרסית היתה 220 שנה ולא 50.

 

מה גם שמוזכרים בתנך יותר מ4 מלכים לפרס.

 

בכל מקרה זה נטגע למניין שנות העולם ולא רק לסדר עולם.

 

ללא התירוץ של אשמורה בלילה, לא מובן למה אנו בשנת 5786 ולא בשנת 5786+166

ערבבת כמה דבריםהסטורי

א. אתה יוצא מנקודת הנחה שבהכרח התקופה הפרסית היתה ארוכה. נכון שזו הכתיבה הסטורית המקובלת אבל יש שערערו על כך:

הכרונולוגיה הפרסית לפי חז"ל | אוצר התורה - לגלות את האוצר שבתורה


ב. אני מסכים (כלומר מי אני, בעל המאור כותב כך), שלפי פשט הכתוב היו יותר מלכים וגם לפי הפשט תקופת עזרא ונחמיה מאוחרת משמעותית לתקופת זרובבל. אבל אי אפשר להכחיש שסדר עולם, הש"ס במקומות רבים ורבים מהראשונים והאחרונים - תפסו כעובדה מציאותית שהשנים היו מצומצמות. גם הרמב"ם מתאר כך את המציאות עם נפק"מ להלכה.


ג. לענ"ד גם אם תופסים עיקר כשיטה המקובלת בהיסטוריונים - ההסבר לסד"ע וכל מי שבא בעקבותיו, זה שהלכו על 'תפסת מועט' לפי מה שהכרחי בתנ"ך.


אתה רוצה אח"כ להלביש על זה רעיונות - בכבוד. אבל אל תתעקש שהם פשוטים.

אז:קעלעברימבאר

א. לא בדקתי לעומק. אבל יש מספיק ממצאים ארכואלוגים פרסים ומקורות היסטורים יוונים.     לטעון על "בריאה יש מאין" של כמותאדירה של שנים כמו  170 שנה בידי היוונים זמן קצר כל כך אחרי המאורעות ,זה נשמע מוזר מאוד. מה גם  שהיו ידועים פילוסופים ומדינאים יווניים לאורך כמה דורות שחיו בתקופת המאבק מול פרס. ידוע לנו על מרידה 10 שנים של מצרים בפרס, כל זה לא יכול להיות מוספק ב50 שנה.  גם לא סביר שעולי זרובבל מהכפרים בארץ אחרי 20 שנה בימי נחמיה ישכחו לדבר עברית ובניהם ידברו אשדודית כמתואר בנחמיה, וישכחו שצריך לחגוג את סוכות. מדובר פה על 70 שנה בערך מימי זרובבל עד נחמיה. ואז זה הגיוני. גם מסתדר שארתחששתא שהוא בן אחשוורוש לפי המחקר (המלך הפרסי חשיירשא, הידוע בכינויו היווני כסרכסס), ייתן אישור לעזרא ונחמיה. למה הוא לא מוזכר כבנה של אסתר? ייתכן שלאסתר לא היו ילדים, ייתכן שהפרסים התנגדו שיהודי יהיה יורש עצר, ייתכן שהוא כן בן של אסתר אהל לא הזכירו את זה כי זה גנאי שיהודיה נבעלת לגוי.

 

כמובן זה היה סוד שידוע רק לבעלי הסוד.  שהיו 166 שנה שלא סופרים כי זה אשמורה בלילה. (ובאמת זה בחצי הראשון של האלף, לילה לפי הרמבן). רוב חזל בעלי הנגלה חשבו שכפשוטו זה קרה. בסוף הזכרון ההיסטורי של העם היהודי בחזל ובמניין השנים לא מתבסס על מה שקרה , אלא על מה שרלוונטי לזכור. כמו שאדם שהיה בתרדמת שנה, השנה הזאת לא כלולה בחייו.  כמובן מה שכתוב תנך קרה כפשוטו. אבל לא כתוב בשום מקום בתנך שפרס נמשכה רק 50 שנה. זה ההבדל בין תורה שבכתב לתושב"ע, תורה שבכתב מייצגת את האמת האובייקטיבית כלשעצמה, תושב"ע את איך שהדבר רלוונטי לנו.

 

ג. זה עדיין לא מתרץ את מניין השנים של 5786 בימינו. אלא אם כן מכניסים את התירוץ של אשמורה בלילה. (וצריך לזכור שלפי המקובלים היו 7000 שנה קודמות של שמיטה דתוהו, לפני ה6000 שנה שלנו).   אם אנחנו טוענים שפרס היתה 220 שנה בערך, אז בהכרח אנחנו לא בשנת תשפ"ו לאדם הראשון, אלא 5786+166, כלומר עוד 50 שנה שנת 6000 ואחרית הימים על בטוח. כמובן זה סותר את המניין שלנו.  בסוף ידוע כמה עבר מאדם הראשון עד יעקב, וגם אם נטען ששעבוד מצרים היה יותר מ210 שנה בפשט (מה שלא מתסדר , כי שנות עמרם לוי קהת ומשה לא נכנסות ל400, והכי הגיוני ש400 באמת מהולדת יצחק, כי נאמר גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ולא במצרים) עדיין אין לנו השלמה של 166 שנה. וידוע ששלמה בנה את הבית ב480 שנה ליציאת מצרים. וידועים שנות המלכים  (למעט כמה שנים חריגות והשאלה אם חצי שנה של מלך נכללת) עד לצדקיהו. גם אם נהיה לארג'ים עם 70 שנה של גלות בבל, עדיין לא השלמנו את ה166 שנה. ואם לא נלך לפי התירוץ של אשמורה בלילה, לא ברור למה אנו בשנת 5786 ולא בשנה מאוחרת יותר לפי מניין מהאדם הראשון

נו, אמרתי כבר בהתחלה שיש לך דרוש נחמד...הסטורי
יש לך תירוץ אחר למה אנחנו סופרים שאנו בשנת 5786קעלעברימבאר

ולא בשנת 5786+166?

היו שתי ספירות שניםאיתן גיל

אחת של 354 יום בשנה, שעדיין נהוגה באיסלם, ואחת של 365 ימים בשנה. 

לפי ספירת הלבנה תגיע למספר השנים שציינת.

כן אבל אנחנו סופרים שנה של או 12קעלעברימבאר

חודש של סנהדרין, או של 13 חודש (385 יום) במקרה של מעוברת. בכל מקרה שנה ממוצעת ביהדות היא 365 יום.

 

ההיסטוריונים מדברים על 166 שנות חמה יתרות שהיו באימפריה הפרסית

קראת מה שכתבתי?!הסטורי
ערבבת כמה דברים - צעירים מעל עשרים

ובכלל, יש עוד כמה קשיים בספירה אחורה של השנים, עיין בהערות הרב הנזיר על הכוזרי במקום שהכוזרי כותב שאין מחלוקת על המספר.


אנחנו מונים כי זאת המסורת. 

שמע אתה רב גדול ששימש תלמידי חכמים. ואניקעלעברימבאר

איש קטן. אז מה יש לי לבוא אל המלך.
 

כל מה שאני אומר בטל לגבי כבוד תורתו❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️❤️🙂🙂🙂🙂🙂🙂🕎🕎🕎🕎🕎🕎🕎🕎🕎


 

המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה

האמת, את הסוגיא הזאת למדתי פעם ראשונה ממו"רהסטורי
הרב יוסף ברמסון זצ"ל (שהשבוע ציינו ארבע שנים להסתלקותו), מייסד לימוד הסתר-י'ה ע"פ הדרכת מרן הרב צבי יהודה זצ"ל (שהיום, פורים דפרזים, ארבעים וארבע שנים להסתלקותו) לפני כחצי יובל. נאמר ונכתב על זה הרבה.

פורים שמח

חבל שאף פעם לא יצא לי לשמוע עליוקעלעברימבאר
אשריך שיש לנו תלמיד חכם גדול כמוך בפרומים לשמועקעלעברימבאר

מכבוד תורתו ולינוק דברי אלוקים חים ושאבתם מים בששון ודברים חדשים מבחירי צדיקיא

עוד נקודה חשובה בסוגיאהסטורי

שלא מוסברת לפי הדרש/רמז/סוד שהבאת.


'הסיפור הנסתר' של המגילה לפי הגמ' וחלק גדול מהמדרשים (אמנם לא כולם) הוא הפסקת בניית המקדש.

זה סיבת המשתה לפי הגמ', זה "הכלים מכלים שונים" כרמז לכלי המקדש, בגלל שלאור מה שהוזכר, המשתה זהה למשתה בלשצר שמפורש בו שהוציאי את כלי המקדש.

זה גם עומק הדרשה (שוודאי איננה לפי הפשט), שעד חצי המלכות זה לא כולל השלמת המקדש.


כל זה עובד רק לשיטת סד"ע והגמ' בעקבותיו, שאחשורוש, ורק הוא, מלך בין כורש לדריוש. לפי שיטת ההסטוריונים וההנחה שלהם בסדר המלכים - אחשורוש בין אם מזהים אותו כחשיאש הראשון או ודאי השני, הוא מולך כשהמקדש כבר בנוי לחלוטין ועברו מזמן שבעים השנה.

אבל אם מבינים את עומק המדרש זה מסתדר.קעלעברימבאר

זה יותר גרוע . המקדש כבק בנוי אבל שום דבר לא קרה. עם ישראל נשאר בגלות. ירושלים היא כםר קטן ללא חומה. הפחה הוא פקיד זוטר ולא מלל בית דוד עצמאי.

זה המצב יותר קשה מגלות בבל.

בגלות היתה תקווה שאחרי 70 שנה נחזור למצב בית ראשון כקדם.

פתאום מגלים שהמקדש בנוי אבל כלום לא קורה וישראל בגלות אכתי עבדי אחשוורוש.


זה המצב בו ישראל מתייאשים ומתחילים להתבולל. קוראים לעצמם בשמות גוים. ומחליטים שהם "פרסים בני דת משה" . אמנם שומרים את כל ההלכה מבחינה דתית והשתיה במשתה ללא יין נסך וכשרות גלאט. אבל מבחינה לאומית הם שמחים בהיותם פרסים ושמחים שמולך עליהם אחשוורוש ולא מדינה יהודית בארץ. ושותים עם המלך הגוי. זה הכוונה שאחשוורוש שתה עם כלי המקדש בצורה סמלית .

כלומר עצם חגיגות 3 שנים למלכותו הם אמירה "האימפריה הםרסית כאן כדי להשאר, וליהודים לעולם לא תהחה מדינה" זה בעצם שקול ללשתות עם כלי המקדש.


בעקבות נס פורים ליהודים התברר שגם בגלות הם אומה ולא רק דת.


ולכן הדור קיבלוה בימי אחשוורוש.


עד אז ידוע היה שישראל קיבלו מרצון את ברית האבות הלאומית, אבל נראה שברית חורב הדתית קצת חורקת והיא טיפה נטע זר בתוך הברית הלאומית.


עד שבפורים התברר שגם "הדת היהודית" באידאה הדתית בגלות, אינה אלא אומה יהודית בתחפושת של דת.


מתוקף נס פורים ישראל חישבו מסלול מחדש - לא לשאוף לקבל בית ראשון ולהתייאש כזה לא קורה, אלא להקים את האידאה הדתית של בית שנמ במסגרת לאומית בארץ ישראל - כלומר הקמת הכנסת הגדולה ועזרא ונחמיה.


מבחינה מהותית. "בית שני" האידאי נבנה רק בימי עזרא. לפניו אמנם היה בניין אבנים. אך ללא מהות של בית שני אותה מציג הרב קוק במהחך האידאות

בנית כאן תילי תילים של וורט שלך שאמור להסביר עשרותהסטורי

מקורות שונים בחז"ל.

זה אולי רעיון יפה, אבל להגיד שסדר עולם והגמרא במגילה ובר"ה בכל הסוגיא של חשבונות השבעים שנה ועוד שלל דרשות שונות, התכוונו לזה, בלי שאף אחד חוץ ממך הבין זאת, לא רש"י שהלך לפי החשבון הזה כפשוטו לכל האורך ולא אף אחד אחר מהראשונים - זה מופרך.

לא דיברתי על סדר עולם. סדרקעלעברימבאר
עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך ט"ז באדר תשפ"ו 15:08

עולם העלים 166 שנה זה תמוה. כאשר בימיהם מן הסתם הרומאים זכרו שהפרסים שלטו 220 שנה ולא 50.


 

יש אומרים שחזל בכוונה העלימו את ה166 שנה האלו כדי שאנשים לא יצליחו לחשב את הקץ בדניאל. שישאר בסוד.


 

אני דיברתי על המדרש שאחשוורוש שתה בכלי המקדש. וודאי שבפשט זה לא מוזכר. בפשט כלים מכלים שונים זה תיאור עושר המלך.


 

מה גם שכתוב שכורש הוציא את כל כלי בית ה' בידי מתרדת הגזבר לששבצר הנשיא ליהודה ולזרובבל, וגם אם בניין המקדש הוקפא עד ימי דריווש, אין סיבה שכל הכלים לא יהיו כבר בירושלים אחרי ימי כורש.


 

העניין ש"בית שני" האידאי, נבנה בידי בנו של אחשוורוש לפי המדרש, מאוד מתאים לזיהוי הרב קוק את בית שני עם האידאה הדתית. והאידאה הדתית התחילה רק בימי עזרא עם כריתת האמנה ואנשי כנסת הגדולה. עצם זה שזרובבל הוא מבית דוד, מרמז על זה שבהקמת הבית העם חשב שהם יצליחו לחזור לימי האידאנ הלאומית של בית ראשון.  כך שגם היסטורית "בית שני" האידאי באמת הוקם בידי ארתחששתא בן אחשוורוש ברשיונו לעזרא.


 

היסטורית זה פשוט סדר עולם לא מסתדר.


 

חשיירשא (כסרכסס ביוונית) חי שנים רבות אחרי כורש ודריווש שבא אחרי כנבוזי בן כורש. וחשיירשא הוא השם היחיד שמתאים לשם אחשוורוש (פשוט ח של חשיירשא היא עם שווא נח אז הוסיפו לה א, כמו שפלטון הפך לאפלטון).
ארתחששסתא של עזרא היה בנו חשיירשא.


 

גם לפי פשט ספר עזרא אגרת השטנה בימי ארתחשססתא מתייחס רק להקפאת בניית החומות, לא למקדש. וחוץ מזה היתה שטנה על הקפאת בניין המקדש בימי כורש עד דריווש.


 

רשי חי אלף שנה אחרי סדר עולם. וודאי חשב כפשוטו שפרס מלכה רק 50 שנה.


 

אבל חזל לא אמורים ללמד אותנו היסטוריה מדויקת, אלא היסטוריוסופיה. לכן הגיוני שרשי טעה מבחינה מחקרית, גם אם צדק מבחינה מהותית היסטוריוסופית, שהרי ה166 שנה האלו של האשמורה בלילה נשכחו מהזכרון הקולקטיבי של העם היהודי.


 

.עוד סיוע לכך שהפרסים מלכו 220 שנה: רשימת הכהנים הגדולים בעזרא ממשיכה דורות רבים אחרי יהושע הכהן הגדול, עד הכהן הגדול ידוע. לא סביר שזה ב50 שנה.


 

לפי יוספוס ידוע נפגש עם אלכסנדר מוקדון בהתאם לסיפור חזל על שמעון הצדיק. ואילו שמעון הצדיק החה נכדו של ידוע לפי יוספוס.


 

גם לא סביר שלמרדכי יקראו מרדכי אם נולד בירושלים. למרות שגם לדניאל היה שם נכרי. כנראה שסבו שמעי גלה מירושלים.

כבר עניתי על כךהסטורי
לענ"ד יש לך וורט יפה, קשה להסבר שכך סברו חז"ל. אבל היות שהטענות חוזרות על עצמן, נעצור
בכל מקרה כנראה חזל נבאו ואינם ידעו מה נבאו.קעלעברימבאראחרונה

כלומר יתכן שחזל באמת חשבו לתומם שאחשוורוש מלך לפני השלמת המקדש, ושכחו את ההיסטוריה שהיתה 700 שנה לפניהם.
 

בכל מקרה אני לא רואה הרבה הבדל בין האמירה "בזכות אסתר נבנה הבית השני" לבין "בזכות אסתר הוקמה הכנסת הגדולה" זה היינו הך מבחינת התפקיד ההיסטורי והמהות.

 

ציטוט מהזכרון מלמהלך האידאות "בית שני לא היתה האידאה הלאומית, אלא "כל הנבדל מטומאת עמי הארצות" "

 

זה פסוק מפורש מהאמנה שכרת עזרא ויסדה את הכנסת הגדולה

היו שלושה דריושיםאיתן גיל

דריוש הראשון שמוזכר בספר עזרא וחגי.

דריוש השני שנקרא גם "הממזר"

דריוש השלישי, והאחרון, שהובס בידי אלכסנדר הגדול 

דריווש הראשון מוזכר בדניאלהסטורי
הוא מלך אחרי נפילת בבל. לפי סדר עולם והמובא בגמרא וברוב דברי חז"ל והראשונים שהולכים בשיטה הזאת - היה רק עוד אחד, הוא דריווש שמוזכר בספרי עזרא, חגי וזכריה ו והוא עצמו גם ארתחשסתא שמוזכר בהמשך ספר עזרא.

לפי המקובל במחקר ההיסטורי, אכן כדבריך לגבי שלושה דריוש. בכלל לפי שיטה זו לא ידוע מי זה דריוש שנזכר בדניאל פרק ו' ולא ממש ברור מי זה אחשורוש.

..ערכתיהסטורי
חבל, שושעתיאריק מהדרום
אם זה משעשע אז אחזור: פורים דווקא אוהב אותךהסטורי
חששתי שזה פוגע כשמישהו מתאר כאב...
באמת?צע
וולקאם טו דה קלאבחסום לשעבר
אתה?! נציג היהדות המקורית הנאמנה?!?!?!הסטורי
אני כבר מזמן כופרחסום לשעבר
אבל חן חן לך
השנה פורים ממש כיףנקדימון

קריאת מגילה הייתה ממש מהירה, גם אתמול וגם היום, ובקושי רעש בהמן.

לא ראיתי כמעט אף אחד מחופש, בטח לא בתלבושת מלאה.

וכמעט אף אחד לא בא לתת משלוח מנות.


תענוג. 

אוייש זה נשמע כל כך רע כשאתה מתאר את זה ככהחסום לשעבר

למה? סוף סוף נוח לי בפוריםנקדימון
אנחנו דווקא מצפים להמון משלוחי מנותנחלת

וקריאת מגילה מרגשת. נוגעת. אוטנתית כמו אני לא יודעת מה;

 כל מה שקורה, ודווקא סמוך לפורים שזה כמעט שחזור המגילה....זה הכיף!

 

חוץ מהאסונות, ולוואי שיהיו האחרונים ושתהיה תחיית המתים בקרוב ממש!

(חייבת לצחצח את הבית מהמסד עד הטפחות, כי אמא שלי ע"ה היתה נקייה...פחד!)

חחח חמודהאני:)))))
ואווו תקשיבייוני לוייאחרונה

זה כ'כ מרגש ומשמח שבתוך כל הבלאגן המלחמה המצבי רוח יש אנשים כ'כ אופטימיים כמוך

אולי יעניין אותך