בס"ד
בפרשה שלנו פרשת וירא כאשר שרה שומעת שהאנשים מבשרים לאברהם שעוד שנה מהיום יוולד להם בן התגובה שלה היא צחוק פנימי מעין לעג.
ואנו רואים שהשם רואה את זה בעין לא יפה "למה זה צחקה שרה.. היפלא מהשם דבר?" אמנם כן זה באמת תמוה ששרה צחקה, אבל אף יותר תמוה
למה הקב"ה מצא דווקא את הצחוק של שרה כגנאי ואילו כבר ראינו בפרשה הקודמת שגם אברהם צחק בפעם הראשונה שהתבשר שיוולד להם בן.
ולעומת זאת לא ראינו תגובה זהה שם של הקב"ה כלפי אברהם. על מנת להסביר את העניין הזה צריך להבין ולהפנים עניין חשוב מאוד שצריך ללוות אותנו בכל ספר בראשית.
מעשה אבות סימן לבנים. כל המאורעות המתוארים בספר הישר צפונים סודות נשגבים המתמצתים את ההיסטוריה של עמנו בעבר בהווה וגם בעתיד. יש להתייחס אל כל אחד מהאבות
כ "מיני ישראל" מצטט את לשונו המפורסמת של הרמב"ן: "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר מקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו
הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד"(יב,ו) אם כן אנו מבינים שכאשר אנו דנים על השאלה כיצד יתכן ששרה אמנו צחקה על בשורת הבן. ואנו תמהים כיצד
אדם במדרגה גדולה כמותה כביכול נפלה על דבר שמראה אמונה חלשה ח"ו. אנו צריכים להבין שיש כאן עניין הרבה יותר עמוק. אנסה להציע אחד מהפתרונות בע"ה.
נחזור לשאלה הראשונה. למה באמת הקב"ה כועס רק על שרה ועל אברהם לא? עונה רש"י שם (יז,יז) ומדייק בעזרת לשון אונקלוס :ויצחק - לשון שמחה "וחדי" ושל שרה לשון מחוך
למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה" עכ"ל. ננסה להבין איך זה קשור אלינו. אברהם ושרה לא הצליחו להביא ילדים למשך 50 שנה. 50 שנה של מעין גלות. אין צער
יותר נורא לבני זוג מאשר הנסיון הזה של העקרות. אחרי גלות ממשוכה מאד, אברהם שומע שזהו הגיע הקץ. הוא עתיד להוליד בן מאשתו היקרה שרה. בעוד שנה הוא יצא משיעבוד לגאולה.
ומה התגובה שלו? שמחה. שמחה שמבטאת אמונה. הכרת הטוב. בעוד כאשר שרה שומעת את אותה בשורת גאולה התגובה האינסטנקיטיבית שלה הוא גיחוך "וחיכת שרה" אחרי בלתי היתה לי עדנה ??
לעיתים כאשר אדם או אומה חווה כ"כ הרבה צער, מתפתח פסימיות אדישות, אי קבלה של הטוב אפילו כשזה טופח על פניו. למימד מסוים בעם ישראל כן יש את היכולת להישאר אופטימי למרות כל הצרות שעברו.
ולקבל ולהכיר את הטוב כשצריך. זה יתרון גדול. ואילו למימד מסוים בעם ישראל יש את החיסרון של שרה. אידשות ופסימיות אחרי גלות כ"כ ארוכה התפתח מעין יאוש הייתכן שבאמת הגיעה הגאולה?
לאחר 3300 שנה עם ישראל כבר הגיעה לשיבה. עברנו 2000 שנות גלות. כעת השם מעמיד אותנו באותו נסיון של אברהם ושרה. הוא נותן לנו את הטוב. אנחנו רק צריכים להרכיב את המשקפיים של העין טובה.
אותם משקפיים שהיו לאברהם. עין טובה שבכוחה לראות את הטוב גם במציאות חסרה, לזהות את הטוב ולהודות עליו! לכן: "וירא אליו השם" רק אדם שמצליח לראות את הטוב ולהכיר בו רק אליו
השם יתראה. השם גם גילה בסוד בספר תהילים, שדווקא כשנגיע לשיבה נצליח להגיע למדרגות גבוהות "עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ"
בסוף הפרשה אנו רואים שגם שרה עושה תשובה בעניין הזה "ותאמר שרה צחוק עשה לי אלוהים כל השומע יצחק-לי"
בבחינת "אז ימלא שחוק פינו" שעל זה אומרים חז"ל שלעתיד לבוא בימות המשיח אז תהיה השמחה האמיתית. השמחה של אברהם אבינו.
שנזכה בע"ה כולנו לזכות לראות את הטוב ולהפיץ אותו כמה שאפשר.
בפרשה שלנו פרשת וירא כאשר שרה שומעת שהאנשים מבשרים לאברהם שעוד שנה מהיום יוולד להם בן התגובה שלה היא צחוק פנימי מעין לעג.
ואנו רואים שהשם רואה את זה בעין לא יפה "למה זה צחקה שרה.. היפלא מהשם דבר?" אמנם כן זה באמת תמוה ששרה צחקה, אבל אף יותר תמוה
למה הקב"ה מצא דווקא את הצחוק של שרה כגנאי ואילו כבר ראינו בפרשה הקודמת שגם אברהם צחק בפעם הראשונה שהתבשר שיוולד להם בן.
ולעומת זאת לא ראינו תגובה זהה שם של הקב"ה כלפי אברהם. על מנת להסביר את העניין הזה צריך להבין ולהפנים עניין חשוב מאוד שצריך ללוות אותנו בכל ספר בראשית.
מעשה אבות סימן לבנים. כל המאורעות המתוארים בספר הישר צפונים סודות נשגבים המתמצתים את ההיסטוריה של עמנו בעבר בהווה וגם בעתיד. יש להתייחס אל כל אחד מהאבות
כ "מיני ישראל" מצטט את לשונו המפורסמת של הרמב"ן: "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר מקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו
הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד"(יב,ו) אם כן אנו מבינים שכאשר אנו דנים על השאלה כיצד יתכן ששרה אמנו צחקה על בשורת הבן. ואנו תמהים כיצד
אדם במדרגה גדולה כמותה כביכול נפלה על דבר שמראה אמונה חלשה ח"ו. אנו צריכים להבין שיש כאן עניין הרבה יותר עמוק. אנסה להציע אחד מהפתרונות בע"ה.
נחזור לשאלה הראשונה. למה באמת הקב"ה כועס רק על שרה ועל אברהם לא? עונה רש"י שם (יז,יז) ומדייק בעזרת לשון אונקלוס :ויצחק - לשון שמחה "וחדי" ושל שרה לשון מחוך
למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה" עכ"ל. ננסה להבין איך זה קשור אלינו. אברהם ושרה לא הצליחו להביא ילדים למשך 50 שנה. 50 שנה של מעין גלות. אין צער
יותר נורא לבני זוג מאשר הנסיון הזה של העקרות. אחרי גלות ממשוכה מאד, אברהם שומע שזהו הגיע הקץ. הוא עתיד להוליד בן מאשתו היקרה שרה. בעוד שנה הוא יצא משיעבוד לגאולה.
ומה התגובה שלו? שמחה. שמחה שמבטאת אמונה. הכרת הטוב. בעוד כאשר שרה שומעת את אותה בשורת גאולה התגובה האינסטנקיטיבית שלה הוא גיחוך "וחיכת שרה" אחרי בלתי היתה לי עדנה ??
לעיתים כאשר אדם או אומה חווה כ"כ הרבה צער, מתפתח פסימיות אדישות, אי קבלה של הטוב אפילו כשזה טופח על פניו. למימד מסוים בעם ישראל כן יש את היכולת להישאר אופטימי למרות כל הצרות שעברו.
ולקבל ולהכיר את הטוב כשצריך. זה יתרון גדול. ואילו למימד מסוים בעם ישראל יש את החיסרון של שרה. אידשות ופסימיות אחרי גלות כ"כ ארוכה התפתח מעין יאוש הייתכן שבאמת הגיעה הגאולה?
לאחר 3300 שנה עם ישראל כבר הגיעה לשיבה. עברנו 2000 שנות גלות. כעת השם מעמיד אותנו באותו נסיון של אברהם ושרה. הוא נותן לנו את הטוב. אנחנו רק צריכים להרכיב את המשקפיים של העין טובה.
אותם משקפיים שהיו לאברהם. עין טובה שבכוחה לראות את הטוב גם במציאות חסרה, לזהות את הטוב ולהודות עליו! לכן: "וירא אליו השם" רק אדם שמצליח לראות את הטוב ולהכיר בו רק אליו
השם יתראה. השם גם גילה בסוד בספר תהילים, שדווקא כשנגיע לשיבה נצליח להגיע למדרגות גבוהות "עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ"
בסוף הפרשה אנו רואים שגם שרה עושה תשובה בעניין הזה "ותאמר שרה צחוק עשה לי אלוהים כל השומע יצחק-לי"
בבחינת "אז ימלא שחוק פינו" שעל זה אומרים חז"ל שלעתיד לבוא בימות המשיח אז תהיה השמחה האמיתית. השמחה של אברהם אבינו.
שנזכה בע"ה כולנו לזכות לראות את הטוב ולהפיץ אותו כמה שאפשר.
)
יש לך זיכרון צילומי לניקים …