מי שרוצה לשמוח - מותר לו לשמוח.
מי שרוצה לאכול מאכלים מסורתיים ביום מסוים - שיאכל מאכלים מסורתיים באותו היום.
מי שרוצה ללמוד תורה - שילמד תורה.
מי שרוצה להתפלל - שיתפלל.
מי שרוצה לצום - שיצום.
מי שרוצה לעלות לירושלים - שיעלה לירושלים.
אך קביעת כל המעשים האלה בתאריך מסוים בשנה, שנה אחר שנה, הפיכת חלקם לחובה (למשל עניין הצום והתפילות המיוחדות ליום הזה) וההצדקה הדתית שניתנת לכך - גובלות בהקמת דת חדשה.
יש לנו חגים שקיבלנו מורשה קהילת יעקב, יש לנו חגים שקבעו חז"לינו, יש חגים שקבעה הרבנות הראשית תוך הסתמכות על הלכות קדומות וידועות (יום שבו נעשה נס וכו'). אין שום היתר להוסיף חגים ללוח השנה העברי, ובטח שלא לקבוע הלכות מיוחדות שחובה לנהוג על פיהן באותם חגים מומצאים.
זאת בשונה למשל מהמימונה, שאמנם לא מופיעה בתורה אך לא כוללת מנהגים דתיים כמו עלייה לירושלים, צום ותפילה. בסך הכל מפגשים חברתיים עם אוכל ומוזיקה - תוך שברור לכולם שמדובר במנהג חביב וחשוב אך לא בהלכות מחייבות.
, דמסיק התם אלא אמר רבא לצאת לא בעי כונה, כלומר שמצוות אין צריכות כוונה. לעבור בזמנו לא בעי כונה, שלא בזמנו בעי כונה. אבל הנוטל לולב בחג אפילו מאה פעמים ביום על דעת לצאת בכל פעם ופעם, אין כאן בל תוסיף. וכן התוקע בשופר ביום ראש השנה ואפילו כמה פעמים, וכן כל כיוצא בזה. ואין צריך לומר שהנוטל לולב פסול, וכן אם אגד עמו מין פסול אליבא דהלכתא דקיימא לן אין צריך אגד, שאין כאן משום בל תוסיף. זהו כלל הדברים בענין איסור זה שהעלו מורי, ישמרם אל, מדברי הגמרא אחר יגיעה רבה. ועתה בני, אם תזכה ותאכל יגיע כפיך גם אתה, אשריך וטוב לך.
