אומנם העליתי גם לפורום כתיבה, אבל חשבתי להעלות גם פה אולי יהיה מישהו שייתחזק מזה קצת בכיבוד הורים לעילוי נשמתה

אמא-
מי שלא חווה את האובדן לא יבין.
שפתאום אין אמא.
מה זה אמא בכלל?
זאת לא סתם אישה.
זה לא השכנה,
וגם לא סבתא או דודה.
אין מישהו שיכול להחליף אותה.
אין מישהו שיכול להקל על הכאב שעולה בלילה,
על הדמעות שיוצאות בשקט.
על ההתמודדות להיות חזק, יציב.
להסתכל קדימה ולהאמין שיש עתיד.
לנסות לדמיין את ידה נשלחת מהשמיים,
מלטפת.
לנסות לשמוע את קולה מתעניין, שואל,
ותוך כדי גם לנסות להרחיק את הזיכרון.
להרהר בה כל לילה,
לטמון את הראש בכרית ולצעוק לה,
״למה הלכת??? למה?? איך השארת אותי ככה לבד?
איך אני אמור להיות חזק? איך אני אמור לשרוד?
ואמא, אין מי שיסביר לי מה לעשות עם הכאב הזה,
אין פה אף אחד שיודע מה עובר לי בתוך הנפש פנימה.
אני מתגעגע, אמא״
ואז לקום ולכתוב את הכל,
לקפל את הדף ולטמון אותו עמוק עמוק בכיס.
ללכת לבקר אותה,
בבית החדש בהר המנוחות,
לטמון את הפתק מתחת לאבן הקרה,
להשען עליה,
ולהרגיש שיש שם אמא.
שהייתה פעם שלך…

הסיבה שכמעט ריק בחצי מהפורומים פה זה כי הייתי בתקופת הקורונה שפשוט היה פה מפוצץ ועכשיו זה רגיל? 

כעעען כען