אבא
כשאני חושב על אבא שלי ישר עולה לי הדאגה לבריאותו. קשה לי המחשבה שהוא יסבול, שמצב הבית יתערער. עוד יותר קשה לחשוב על המציאות היותר קשה. מצידי, העולם יקרוס כשאבא שלי כבר לא יהיה איתי. בהתבוננות ראשונה בתוכי זה נשמע לי כמו רחש מאוד אינטרסנטי, אבל אז אני מרגיש את הדמעות גואות בי ואני מבין שזה לא זה. זה משהו עמוק יותר.
אני אוהב את אבא שלי. אני באמת אוהב אותו. מה זה אומר שזה באמת? זה אומר שגם כשאני לא רואה את זה, כשאני לא מרגיש את זה, כשאני מנסה להכחיש את זה – זה תמיד קיים בתוכי, אני לא יכול לברוח מזה. למה? למה אני כל כך קשור לאהבה הזו? המחשבה הראשונה שעולה לי היא כי אכפת לו ממני, כי הוא דואג לי, כי הוא נותן לי. אבל אז אני מתבונן על הפסקה הקודמת שכתבתי ואני אומר לעצמי – לא יכול להיות. זו כנראה התבוננות מזויפת. כנראה שאני מדחיק, שאני בורח מזה. כנראה... כנראה שאבא שלי אוהב אותי גם.
"אבל איך זה יכול להיות?!" עולה בי זעקה של ממש. למה אני לא רואה את זה? אם זה נכון, למה אני לא רואה אצלי את מה שראיתי כשהצצתי במסך של אחי? את השיח הקרוב שביניהם?
כי אולי... זה עולה בי בחשש. או בעצם לא בחשש, הרי אמרתי את זה מקודם בעצמי. כי אולי זה אני שמפריע? אני זה שחוצץ?
אני באמת כותב על אבא שלי. לא, לא אבא שבשמים, אבא שלי. אבל איוב כבר הקדים אותי ואמר "מבשרי אחזה אלוה".
אולי אני זה שבורח? אני זה שלא מוכן לקבל את החסרון שלי? אני זה שתוקע את השיח, את התפילה שרק למענה הוא עשה אותי חסר?
ולמה הכל מלא פה ב"אולי"?
זה לא דוקטורט אבל אם כבר מעניין אם כך למה הוא מגיב מאנונימיי? או שהוא מגיב מאנונימי רק בקללות חח ואז אני מבין אותו
יש לך זיכרון צילומי לניקים …