א. כי כתבתי דיי מחוייך. בסה"כ זה בידר אותי.

ב. אם כבר לנסות להפוך את זה לריב בכח- זה לא היה נשמע ככה..
השתדלתי להדגיש כמה וכמה פעמים שאני מסכימה עם העקרון הכללי שכתבת.

אחזור שוב ואומר שמעבר לעובדה שהסכמתי במפורש עם הדברים שכתבת (גם אם חשבתי שבמקרה הספציפי הזה לא בטוח שהם שייכים), ממש לא כתבתי בציניות. כן, חשבתי שיש פה איזושהי סתירה, ועדיין, הדברים שכתבתי היו מחויכים באמת מהצד שלי. לא ראיתי עניין להתלבש עליך, ולא ברור לי מי מחלק כאן נקודות..

יחד עם זה, בניסיון להסתכל על זה מהצד, אני מבינה שהדברים היו יכולים להתפרש כציניים/ עוקצניים ואני מתנצלת. מדגישה שוב שמבחינתי זה ממש לא היה שם.

כל טוב.

גם ככה היה לי קשה, באמת מה שחסר לי זאת הביקורת שלך.

חוץ מזה שזה לא "הדריכו אותנו", זה באמת הציפיות שאנחנו שומעים די הרבה

מצד אחד, כשקרה לי משהו כזה, זה היה ממש מעצבן. כי השיחה לא זרמה והייתי נבוך, אבל מה הבעיה להיות לחוץ בשיחה ראשונה? זאת לא סיבה לחתוך

וזה חלק ממה שעיצב את הגישה שלי, שמרגע האישור של ההצעה יש מחויבות להגיע לפגישה ראשונה.

מצד שני, יצא לי לנהל שיחה עם מישהי (לא היו בירורים מקדימים), ותוך כדי השיחה קלטתי עד כמה היא לא הכיוון שלי, ואמרתי את זה בצורה מכובדת מאד, ונפרדנו בנחת ובשלום.

זה היה ביום שישי, השדכנית ביקשה שאצור באותו יום את הקשר הראשוני בטלפון כי הבחורה לחוצה קצת כשבחורים מתעכבים, לא עשיתי מזה עניין.

אז אחרי כמובן בירורים וכו', דיברנו שיחה נחמדה ממש בטלפון וקבענו ממש מיקום תאריך ושעה לפגישה.

חצי שעה לפני שבת השדכנית שולחת לי הודעה "הם התקשרו ואמרו שזה לא נראה להם מתאים בסוף"

וזה בהחלט לא נעים כשזה קורה.

רובכם כתבתם לי מילים מחזקות ואמפטיות ותודה על זה.

אני מבינה על עצמי שאני סוחבת תסכול מתמשך מכל המסע הזה, וקצת התעייפתי.

ואז כל פעם שקורה משהו שאני לא רוצה/ שונה ממה שאני רוצה- אני לוקחת את זה קשה יותר..

וכבר אין לי כוח לעצות כמו- תלכי להתייעץ, תעשי הפסקה, תעשי סגולה כזאת וכזאת.. או כל משפט אחר כמו- הכל לטובה, שווה לך לחכות וכו.

קצת מאסתי בזה.

וזה מצחיק כי אני זאת שבדרכ מעודדת חברות כשקשה להן, מתוך אמונה אמיתית ותמימה שהכל לטובה ושמה שקורה לנו הכי מדויק בעולם. ועכשיו אני במקום שאני מרגישה שאין לי גרם של כוח לסיפור הזה.

לציפייה, לאכזבה, ללקיחת סיכון בלהיפגע.. לסרט החוזר הזה של: הצעה, בירור, היכרות, להיפתח, להיקשר, להחלטה אם ממשיכים או לא, לציפייה לתשובה וכו..

והכי כואב זה שיש לי את כל הנתונים (החיצוניים והפנימיים), ואומרים לי אנשים- איך לא חטפו בחורה כמוך? איך זה שאת ככ מוצלחת ואת עדיין רווקה..?

הלוואי שה' היה לוקח לי את הרצון להתחתן. ככה היה לי פחות כואב וקשה.

התחיל איזה קשר והבחורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה

אחרי חודש פתאום שלחה הודעה משום מקום. הגבתי לה ביובש שתבין שלא מעוניין. 

אזי צריך להודות לה' יתברך ששמר את נפשך.

היה כנראה צריך את הבירור בשביל שני הצדדים, אך ברוב חסדיו ה' חסך לך את כל הפגישות והסבל מהבחור.

ואני לא אומר את זה רק מהצד של הכל לטובה וכו', אלא פה באמת רואים את ההצלה עצמה ישר.

לדעתי החלק שקשה זה שבסיטואציה כזו אפשר לומר לעצמך למה אני שוב פעם בסרט של להתבאס מקשר שהיה רלוונטי והתברר שלא…

עצוב וכואב לשמוע

קצת מניסיון, יש אנשים שהעבודה הרוחנית שלהם זה להסתנכרן עם העולם וללמוד להתהלך בו. ואם זה מנחם, אחרי העבודה הזאת אתה מרגיש אחרת, טוב יותר ורגוע ושליו, ושלם עם עצמך.

שתרגיש טוב במהרה בעז"ה, ותמצא את מקומך ואת רעייתך

עוד לא הגיע זמנך להיעלם.

הלב שבע אכזבות אבל יום אחד יהיה טוב יותר ותמצא את מקומך.

הסימן הכי טוב בעיניי לטוב ולכנות - הוא אנחנו עצמנו.

האם אתה מרגיש טוב ואהבה כלפי אחרים?

אם כן, בוודאי שיש עוד כמוך שאינם רק נצלנים.

כל אחד מאיתנו מסתובב בעולם הזה עם שריטות וקשיחם משל עצמו, החיים מורכבים ללא ספק.

אבל יש ויהיו רגעי אור.

אנחנו נוטים להבליט את החושך כי הטוב הוא המובן מאליו, כי אנחנו בנויים להתגונן מהרע.

אבל מה שזה אומר בתכלס, גם אם לא תמיד מרגישים ככה, שהטוב הוא הרוב. מקיף אותנו בלי שנרגיש.

מותר ליפול לתהומות, זה בסדר להרגיש, אבל לזכור שיש אור בקצה, שהנפילה הזו לא תהיה לנצח.

אחלה כתיבה

הצורך לשים גבולות הוא צרך הכרחי.

לאחרונה באמת עלתה התובה שזה גם נותן קרקע פוריה לדברים שיצמחו ויפרחו.

יש שני צדדים יראה ואהבה.

היראה שמתבטאת בשימת גבולות והיא נותנת בסיס יציב. 

על גבי הבסיס היציב אפשר לפתח ולהצמיח כל פעם את האהבה.

אז בהחלט - די! שמים גבולות! מתוך כך בעזרת ה' הרבה שפע ברכה והצלחה!!

אז מוזמנים לפנות ואני אנסה לעזור

יש להם גם קהילה פיזית?

כמה שדכנים ומיזמים.

כדאי להסתכל לדעתי גם על האתר SAYS.

בהצלחה

זה באמת מקום לרחף בו.

מה שבטוח.

ושאף אחד לא שם לב אלייך, ולכן את חותכת מעוד אחד ועוד אחד למרות שהייתם יכולים להיות מאוד מתאימים.

תאמיני לי תלמדי הרבה יותר על הבחור אם תחליטי להגיד שקר לך ולבחון את התגובה שלו, מאשר להחליט לבחון אם הוא שם לב שקר לך בכלל מלחתכילה.

בכלל הגישה הזאת היא פוטינציאל להיות כדור שלג מתגלגל לחיי זוגיות מתסכלים.

הוא נדרש לעבוד על עצמו לשים לב יותר לדברים שמפריעים לה בדיוק באותה מידה שהיא נדרשת לעבוד על עצמה להרחיב את תחומי הביטוי וההבעה שלה מולו.

אבל אם היא לא יודעת לומר שקר לה זה גם בעיה.

ולגבי עצם המקרה, אולי גם לה היה מעניין ממש שהיא לא שמה לב לקור.

אני צוחקת כי עכשיו שעה אני אומרת לחברה די קר לי בואי לאוטוו כבר

פתאום דוכן של תכשיטים סייל כל הדוכן

מה לא ניקח????

והיא כולה עלק קר לך

הורידה לי את החשק לא לקחתי .

סתם פשוט היה יש ים אנשים

קיצר יש משהו שמעניין לך פחות קר

אבל בדייטים לי ספציפית קפוא

ואני חופרת לבחור שקר לי!

הוא לא יכול לפספס את זה

שהתסכול הכי גדול שלי בדייט היה שנכנסו למסעדה ואז גילנו שאנחנו בטעות בחלק החיצוני שלה אומנם מקורה אבל חיצוני היה שם קור בלתי נסבל.

שזה קטע זה יחסי  כי עם גברים קפוא לי רצח

ועם חברות שלי חם לי כל הזמן המזגן על חום דולק 

זו לא בושה לומר לבחור שקר לך ותשמחי לעבור.

בסוף המטרה שלו שיהיה לך הכי נוח בעולם כדי שתוכלי להביא את כל כולך לפגישה( וגם להיפך כמובן).

אני אישית הייתי שמח אם מישהו תאמר לי מה יגרום לה להרגיש טוב יותר. 

יש כאלו שמתפדחות לומר וסתם סובלות. 

והיא עדיין התפדחה להגיד

אני מקווה שבהמשך היא תגיד שקר לה

זה נושא מספיק חשוב כדי שלפחות תהיה לכם ראיה משותפת לגבי איך נכון להשקיע.

המצב שבו צד אחד משקיע כראות עיניו בכל מיני השקעות וצד שני כלל לא מעורב זה המצב הנפוץ אבל הוא מאוד לא בריא בעיקר בעיתות משבר שבו צד אחד יקבל תרעומת על ההשקעות הגרועות שלו.

וגם איך בן אדם משקיע אומר הרבה מאוד על הנפש של בן האדם ועל איך הוא רואה את העתיד שלו ושל משפחתו.

אם מישהו אחד אחראי על שטיפת כלים, זריקת זבל או ספונג'ה זה לא נורא כל כך אם הפרטנר לא יהיה לו מושג בנושא.

אבל בנושאים כמו ניהול ההון המשפחתי וחינוך הילדים זה מאוד קריטי ששני ההורים יהיו אחראים ביחד.

וזאת כי שני בני הזוג מוציאים ומכניסים (בדרך כלל) ואם לשניהם יש מטרה לחסוך להון עצמי לבית או לחתונות ובר מצוות לצורך העניין לא הגיוני שאחד מבני הזוג על דעת עצמו יחליט להוציא יום אחד הכל על ביטקוין כי הוא ראה טיקטוק ששכנע אותו זה הדבר הנכון.

השקיעו שם בכל מיני שטויות כל מיני אנשים שעבדו בגזברות. חלק קטן הצליח והתעשר (ואז הקיבוץ לא התלונן...) וחלק גדול פשטו את הרגל.

רואים עין בעין ביחס להוצאות וחסכונות, גם אם אחד הצדדים לא מתעסק באופן ההשקעה?

מה דעתך על זה?

בשאלות הגדולות של החיים, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא, איפה לגור, איך לחנך את הילדים, במה לעסוק, צריכה להיות החלטה משותפת או לפחות מעורבות אחראית לדרך, גם בבניית ההון המשפחתי זו החלטה מספיק קריטית בחיים כדי לפנות לזה זמן איכות לדבר על העתיד הפיננסי שלכם.

תוכל להשוות את זה לזוג שצד אחד מעורב בחינוך ילדים עד לשד עצמותיו והצד השני לא יודע איפה הילדים לומדים, לא מה הם לומדים, לא איזה כיתה, לא אם מישהו מציק להם בהית הספר, הוא בקושי יודע כמה ילדים יש לו ואם בכלל ומה השמות שלהם, מתי בר מצווה, לא מעניין אותו כלום בחינוך ילדים.

אז בפיננסים זה המצב הנפוץ.

אבל זו התבוננות חיצונית  צריך לשבור את הסטיגמות

גם בהתחלה זה עלה לי, אבל אולי זה רק עניין של ניסוח.

אם מדברים על שורש העניין אפשר למצוא בדילמה הזו עקרון שהוא אמיתי ולא חיצוני.

למה שיהיה הבדל אם לשניהם המסקנה השווה היא- "אני מיואש/ת וכבר בקושי מנסה" ?

הוא מגדיר את עצמו כנורמלי חוץ מהעובדה שהוא לא מצליח במערכות יחסים, לכן הוא יכול לבודד את חוסר ההצלחה בתחום הזוגי ולהבין שזה לא צובע את כל האישיות שלו. ככה הבטחון העצמי עולה וכך גם המסוגלות שלו לפתור את הבעיה עולה.

בסוג השני יש בעיה בהגדרת הזהות האישית והערך העצמי. הטיפול הוא בהכרח שורשי. 

לבין כמה שהוא באמת