אידיאל לימוד תורההכל מאתך
אני תמיד נפגשתי עם בחורי ישיבה, שהשאיפה שלהם היה לשבת וללמוד ולעבוד ברבנות/ ללמד תורה.
התחנכתי על זה, על כמה שזה "בונה את הבית" ואיזו "מעלה טובה" זה וכמה זה "טוב" והמעלה של "למסור נפש על התורה".. ולכן גם חיפשתי תמיד בחור כזה.

/>אבל בפועל- בפנים בפנים, אני לא באמת מצליחה להתחבר ולהבין את זה.. זה נשאר אצלי בגדר ה"מצווה" והמעלות של זה מרגישות לי כמו ססמאות.
למה שאני אקרע את עצמי בעבודה והוא ישב רגל על רגל ויעשה מה שהוא אוהב? בלי לחץ ובלי בוס על הראש..
למה שאני אקח על עצמי את רוב משימות הבית כדי לזכות אותו בעוד כמה שעות של לימוד תורה?
אני לא באמת מצליחה להתחבר לחשיבות של זה...

איך אפשר לעורר בי את הרצון הזה? את החיבור לזה?
אברכיות- למה רציתם את זה? אתן לא מרגישות פרייריות?
אשמח לניסיון / הבנה שלכם על המקום הזה - שכלית ורגשית
אולי בנשואים טריים תקבלי תשובות של אברכיותהסטורי
נראה לי שהן פחות נכנסות לכאן.

אבל בתור אברך הרבה שנים וגם היום אני בעולם הזה, אני לגמרי מסכים איתך. אם המציאות היא שאת קורעת את עצמך בעבודה והוא יושב רגל על רגל - זה לא תקין ולא צריך להיות כך.

אברך אמתי, זה אחד שקןרע את עצמו, לא פחות ממך, הן בלימוד תורה והן - אם צריך השלמות - בעבודה מהצד, בערב, בבין הזמנים, או בדברים אחרים. אברך אמתי, יודע שעיקר עול הפרנסה עליו, אם אשתו הסכימה להכנס בעול, כדי שהוא ילמד - הוא חייב לעשות את זה בכל הכח. בדרך כלל אין בוס בארץ, אבל "נאמן הוא בעל מלאכתך".

נכון, יש בטלנים. יש בטלנים גם במקומות אחרים, אבל זה קורה. תידאגי להתחתן עם מישהו שאת סומכת עליו. זה כמובן לא אומר שלא יהיו ימי משבר, זה קורה לכולם גם בבית המדרש וגם בעבודה או במקום אחר. אבל מישהו שאת סומכת עליו שלא ישאר רק במקום המוכר והנח, כשזה כבר לא מתאים לו ולך.

וכן (אלא אם יש הורים מאוד עשירים שתומכים) - זה אומר לחיות בצמצום, בצמצום גדול. זו זכות גדולה, אבל זה לא מתאים לכל אחד ולא לכל אחת. אם את הולכת על זה - תלכי בלב שלם. אם הלב שלך לא שם, אל תכנסי לזה רק כי ככה 'אומרים'.

בכל מקרה, אם מי שאת נפגשת, תבררי איך הוא רואה את הדברים. מה מבחינתו ולדעתו חלוקת האחריות הצפויה, כלכלית ומעשית. אגב, לפעמים נשים גם מאוכזבות לכיוון השני, התחתנו בראש שהוא אברך ואחרי שנה או כמה שנים, הוא משנה מסלול. כדאי לדבר על כל זה, לדעת בגדול לאן צועדים וכן, לדעת שאחרי כל מה שאנחנו מתכננים, פעמים רבות הקב"ה מתכנן אחרת.

בהצלחה רבה
זה אידיאל לא נכוןארץ השוקולד
כמופיע בהלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה י ברמב"ם ונפסק בטור וברמ"א בהלכות תלמוד תורה (יורה דעה סימן רמו סעיף כא אם אני זוכר נכון)
וגם בטור, בבית יוסף ובב"ח בהלכות משא ומתן (טור אורח חיים סימן קנו) נאמר שכאידיאל זה לא האידיאל הרצוי, גם אם יש שהתירו (כמו הבית יוסף) כי "עת לעשות לה'".
לרוב הם לא מפרנסים מהלימודמגובל-

אלא רק סכום צנוע פחות מדמי שמירת על התינוק במעון. זה יותר נועד להראות רצינות לדעתי.

....תות"ח!

חבל מאוד שהנך סותר את הסכם "יששכר וזבולון" (שנפסק להלכה, אגב, אם תהית....אם תרצה מקור אביא לך....), ואת המשנה שעיר שאין בה עשרה בטלנים (לפחות!) אינה עיר, וכן הרמב"ם עצמו התפרנס מאחיו ולמד תורה, וכן נהגו בכל הזמנים, ואלו מדרשים וגמרות מפורשות שלכך האדם נולד ולעתיד לבוא: "ורעו זרים צאנכם....". יש להגיד שההלכה במצב הנוכחי של בני האדם לא מורה לנהוג כך אלא גם לעבוד, ויש לשנות את האידיאל, אלו שני דברים שונים, והאידיאל הזה הוא גם ממומש בעקרונות הלכתיים, כמו שציינתי לעיל. (וכן בני לוי שלמדו תורה קודם כל חמש שנים מינימום, ומי שאחרי זה לא התאים הלך....). והרמב"ם עצמו בהלכות שמיטה ויובל י"ג י"ג פוסק כך: "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו הא-להים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי". הנה מוכח שעקרון זה של שבט לוי שהם כהני ה' שעוסקים בתורה ובעבודת הקודש הוא לא רק נכון בשבט לוי, אלא בכל ת"ח שנדבה ליבו אותו...(כמובן, צריך שאותם לומדים ילמדו בשביל הכלל ולא יעשו הכל בשביל תפנוקים ותנאים טובים ונוחות, או מלחץ חברתי כמו שקורה אצל החרדים, אלא באמת לשם שמים).

וכן נאמר בסוטה י' א': " דרש רבא מפני מה נענש אסא מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים שנאמר (מלכים א טו, כב) והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי מאי אין נקי אמר רב יהודה אמר רב אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"....

אם תרצה להעמיק עוד במשמעות של זה אשמח מאוד, אבל עצם הדבר מפורש מאוד....

 

נ.ב. לרב שרקי (ולעוד רבנים....) יש מהלך (עיין ב"מבוא לתורה שבע"פ שיעור 1-2 כמדומני, או שלישי....) שההלכה היא לא ע"פ הספרים, אלא ע"פ מנהג ישראל, והכל עבר במסורת מדור לדור, וזה הרבה יותר מחייב מסברה הלכתית, ואדם לא צריך לבוא לאביו ולהקשות עליו, "הרב אמר כך וכך", אלא לבוא אל הרב ולשאול אותו מדוע אביו עושה כך, והרב יסביר לו, ורק במקרים נדירים ביותר יתברר שזה מנהג טעות שמקורו בגויים וכדו'...וגם אז לא פשוט שמבטלים אם זה לא מע"ז או יוצר נזק אחר....(לדוגמא החינה של התימנים, זה מנהג ערבי, אך לא ביטלו אותו, כיוון שאין בו ע"ז ואין בו נזק, וכבר התקבע כך....). לכן, עצם זה שעם ישראל לדורותיו וכל הרבנים נהגו לקבל כסף, זה אומר שזו ההלכה, ואח"כ צריך להבין איך זה מסתדר עם הספרים, ומכאן רבו ההיתרים. (יש דוגמאות המון כאלו בש"ס, אבל הרב שרקי אומר שאפשר לראות שהש"ס פותח כך, שבברכות דף ב' המשנה אומרת שזמן ק"ש מצאת הכוכבים, וכל הראשונים שואלים, איך בזמנינו לא עושים כך? ומתרצים מה שמתרצים, אבל זה לא שהם אומרים, טוב, לא עושים טוב, בוא נשנה את המנהג, אלא מנסים לראות ולתרץ באופנים שונים ואפילו דחוקים לפעמים כדי להסביר את המציאות, אבל המציאות של המסורת והמנהג הרבה יותר חזקים מהתורה שבכתב, ומלכתחילה כל התורה ניתנה בע"פ וזה היה המקור שמחייב, ורק אחרי זה היא נכתבה, ותורה שבע"פ שממנה פוסקים את ההלכות היא וודאי לא נכתבה ואפילו היה איסור לכתוב אותה, ורק לאחר מכן כדי שלא תשתכח תורה מישראל כתבו אותה, אך וודאי שהמסורת ההלכתית מאז ומעולם לא הייתה בכתב, אלא בע"פ, וכך נהגה היהדות לדורותיה. בקיצור, לשנות את כל מה שמקובלנו ולחשוב שכל הרבנים נאחזים באיזה היתר דחוק, זה לא נכון. אפשר להגיד שאתה אוחז כשיטת רבי ישמעאל, אבל אל תשכח שיש את רבי שמעון. ובכללי, ראיתי איזה מקור שאומר שגם רבי יהודה אומר שהכוונה שיהרהרו בדברי תורה תוך כדי העבודה. ועוד שיש מקור בדיוק הפוך שרבי יהודה מחייב כדי לצאת ידי חובה להגות כל היום, ואילו רבי שמעון מסתפק בק"ש שחרית וערבית, כך שלא פשוט בכלל שיש דעה שאומרת כך, אם תרצה שאעמיק חקר בעניינים האלו פה אין בעיה, אך תבין שזה בכלל לא פשוט, וזה ממש לא איך שאתה מציג. (וגם עיין גמרא שאומרת שהאדם נברא לעמל פה, דהיינו תורה, והמהר"ל בתחילת תפארת ישראל מביא גמרא/מדרש אלו ואומר שאדם שלא מוציא את הנשמה שלו אל הפועל (בלשונו, השכל), אז הוא לא מוציא את הטבע שלו אל הפועל וזה חסרון, ואם תאמר שבעבודה הוא מנצל את השכל שלו, לא ראית צבי קיץ וכו'....וזה רק לפחיתות האדם, לקחת את הדבר הגבוה ולהשתמש בו לדברים פחותים, ועוד ועוד מקורות, בקיצור.....חבל לקרוא הלכה ולחשוב שהיא כל התורה כולה, התורה מתחילה ממקורות יותר קדמונים ויותר בעלי משמעות, הפוסקים האחרונים אינם מדברים בדר"כ על אידיאילים ועל אמונה, אלא יותר על המציאות הקיימת, וזה שהם אמרו את ההיתרים בצורה כזאת, מכאן ועד לחשוב שהם הביאו פה סוגייה מה האידיאל ומה לא זה רחוק....

בקצרה:ארץ השוקולד
א. אני ממליץ לעיין במקורות שהפניתי, זו התחלה טובה ואז הערותיך על המקורות היו נענים. כמו למשל התמיהה שלך על ההתייחסות לאידיאל, כי הם אכן התעסקו בכך.

ב. לא אמרתי שאין כאלה שמתירים ללמוד כל היום, הערתי שזה לא האידיאל לדעת פוסקים רבים.
אמנם, המשנה ברורה סבר שיש אידיאל בכך ליחידי סגולה, אבל הוא חלק על קדמונים רבים.

ג. ביחס למקורות שהבאת:
1. דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה ויובל, ברור שאם יש מחלוקת בין דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה להלכות שמיטה ויובל ביחס לתלמוד תורה, דבריו בהלכות תלמוד תורה עדיפים כי זו הלכה במקומה.
אבל החילוק פשוט, שם זה בלי לקבל שכר מאחרים.
2. האנגריא בתלמידי חכמים, שם דובר על מלחמת רשות ובאמת בשל כך היה ראוי לא לבטל אותם מלימודם אבל זה לא סותר שהם עבדו בחלק מהזמן.
3. אין סתירה בין המחלוקת של רבי ישמעאל ורבי שמעון לדבריהם ביחס למינימום הנדרש לקיום "והגית בו יומם ולילה" כי רבי ישמעאל סבר שניתן לשלב וממילא יש דרישה לשלב ברמה גבוהה, לעומת זאת, רשב"י סבר שלא ניתן לשלב וממילא אם עובדים אז ברור שהוא ידרוש מינימום קל של לימוד תורה.
אמנם יש את דעת רשב"י שנובעת מטענה פרקטית והגמרא דוחה אותה בנימוק פרקטי וממילא דעת רשב"י נדחתה לגמרי לפי הסוגיא בברכות.
ואכן בפוסקים שהפניתי אליהם רואים שהיא נדחתה.
זה לא רק דעת רבי ישמעאל, אלא גם דעת רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא במסכת אבות פרק ב משנה ב.
4. הבטלנים, רש"י מפרש על אתר שהם שם לעזור שיהיה מניין ולא רק ללמוד.
ובכל מקרה, מזה לא ניתן ללמוד שהאידיאל הוא להיות בטלן.
5. הגמרא שאדם נברא לעמל פה, זה שיש חשיבות בלימוד תורה זה מוסכם, השאלה היא האם זה הדבר היחיד שבעולם אידיאלי האדם אמור לעשות?
ועל כך ענו הרמב"ם, הטור, הבית יוסף, הרמ"א שהתשובה היא לא.
6. ביחס ללימוד של בני לוי, מנין לך שהם למדו תורה כדי ללמוד תורה ולא למדו את העבודה שלהם בבית המקדש?
(כך זכור לי שהם למדו את עבודתם ואשמח למקור שטוען כדבריך)
באריכות....😉תות"ח!

א. בעז"ה, אבל אני ממליץ גם לך לעיין במקורותיי, בעז"ה אשלח לך. הפוסקים אינם התייחסו לאידיאל, אלא התייחסו לגמרא שמשמע ממנה שאסור ללמד בכסף, "מה אני בחינם אף אתם בחינם", ולכן תירצו איך מותר לקבל כסף. לגבי זה הם התייחסו, אך וודאי שללמוד כל היום זה אידיאל. ואמרתי בתגובה שלי שאפילו במציאות של היום שבדר"כ ללמוד מצריך כסף ולהסתמך על אחרים לפעמים, וכתבתי את דברי הרב שרקי, שמזה שכל הרבנים ובני התורה כך נהגו וודאי שזה לא סותר את ההלכה, והביאו היתרים. (ולא הבנתי איך אנשים אומרים שאם אפשר לא לעשות את זה, ואמנם מקלים באותו עניין שמופיע בגמרא שלא לקבל כסף וללמד בחינם, אך מקלים בעניין הרבה יותר נשגב של ללמוד תורה כל היום, שכתבתי שבכל המקורות פשוט שהוא האידיאל....וכן אציין שכל העניין המופיע בגמרא הוא ללמד בחינם, ללמוד בחינם פשוט לכאורה שאין בעיה, אבל יכול להיות שגם בזה יש בעיה, בשביל זה אעיין במקורות הללו....בקיצור, פשוט שאותם פוסקים לא עסקו באידיאל, אלא בלהבין איך כל הרבנים לדורותיהם עברו על אותה גמרא).
ב. לא ברור לי איך אתה מנפנף משנ"ב ואומר שהוא דעת יחיד, בעוד שהוא פוסק לאשכנזים רבים ולפיו הם הולכים. ושוב, אין זה מחלוקת מה האידיאל, וגם אם תסבור שזו מחלוקתם, הם אינם מחזיקים מים מול גדולים קדמונים שפשוט מהם שזה האידיאל, וכמו הפסוק שציטטתי.
ג. לא הבנתי מניין לך קביעה זו. דברי הרמב"ם אמת בכל מקום שכתב, ולא משנה מה הנושאים של אותן הלכות, שוודאי שאין ללמוד מנושא של הלכה נפק"מ להלכה.
2. אז גם אני אתן חילוק בדברי הרמב"ם, מה שהרמב"ם דיבר בהלכות ת"ת זה על אדם שרוצה ליהנות מדברי ת"ת, ולא שמתכוון לשם שמים, וכך לשונו בהל': "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את ה' ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן". וודאי שהרמב"ם לא יגיד דברים כאלו על אדם שלומד תורה לשמה ומקבל כסף מן הציבור או מן הצדקה, שהרי זה סותר מקורות רבים, וכן זה נגד כל הרבנים לדורותיהם ונגד הוא עצמו שהתפרנס מאחיו ולמד תורה, אלא וודאי שמדובר על אדם כזה שמחפש עבודה שמרוויחה כסף, ובמקום ללכת לעבוד, אומר, נלך למשרת רב שתכניס לי כסף, על אדם כזה הרמב"ם מתרעם ואומר כמה חמורים מעשיו.
ועוד, שסוף דברי הרמב"ם (שבטח אם לא הייתי מצטט אותם ומתייחס אליהם היית מנסה להוכיח מהם) מובנים לא כפשוטם, וכן כך מבינים את פשט המשנה שאותה הרמב"ם פוסק, וכך פשט כל המפרשים והשו"ע שפסק את זה להלכה, וכן הרמב"ם פה, שהסיבה שכתוב: "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון" זה משום ש: "וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות", דהיינו, רק במצב שלא יהיה אוכל והוא יאמר שהתורה תעזור לו, כנגד זה אמרו לו להיות במצב כזה שהוא רעב ללחם, שיכול להגיע למצב כזה של חרפת רעב ויגנוב חלילה, וזה יביא לחילול ה' גדול, וכמו שהרמב"ם האריך לתאר, אך לא אם המצב הוא שהוא חי בצורה נורמלית וסבירה, שאז אין חשש כזה ואין בזה בעיה. (וגם אז, הותר לאנשים מסויימים לחיות ככה, וכבר מצינו גדולי ישראל שחיו בחרפת רעב בשביל לימוד התורה, וזה כי ידעו שאינם יגיעו למצב הזה, וכמו אליהו הנביא שה' שלח לו מים ואוכל ע"י העורבים....). דברי הברטנורא על המשנה: "וכל תורה שאין עמה מלאכה ואם תאמר יהא עמל בתורה תמיד ויגיעתה תהא משכחת עון ומה צורך למלאכה לכך הוזקק לומר וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה לפי שאי אפשר לו בלא מזונות ומלסטם את הבריות ומשכח תלמודו".
ולא עוד, אלא שהשו"ע (אורח חיים, קנ"ו, א') פסק את המשנה הזאת להלכה עם הטעם הזה: "אחר כך ילך לעסקיו דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון כי העוני יעבירנו על דעת קונו וכו'...", כותב הביאור הלכה: "כתבו הספרים שזהו נאמר לכלל העולם שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה, אבל אנשים יחידים יוכל להמצא בכל עת באופן זה" (ומשמע מדבריו שגם מי שלא יהיה כל חייו בעולם התורה, לפחות קצת שיהיה, באופן שלא יעבירנו על דעתו....). דברי הרב אבינר: "כלומר רוב בני האדם הם שצריכים ללכת לעסקיהם, אולם ישנו מיעוט שכל עניינו הוא לעסוק בלימוד תורה...כי באמת ישנו מיעוט היכול לעשות כרשב"י והדבר יעלה בידו, "והקב"ה בודאי ימציא להם פרנסתם וכו'..."". (ועיין בעניין זה אורות התורה פרק ט' פסקה י'). בקיצור, כך פשט המשנה, ולצטט את זה כאילו זו כל התורה כולה זה לא נכון.
עוד הרמב"ם אומר: "מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו אבל אם היה יצרו מתגבר עליו חייב לישא אשה ואפילו היו לו בנים שמא יבוא לידי הרהור" (הלכות אישות פרק ט"ו, הל' ג'). רואים את אותו עניין, שיחידים שמסוגלים לשלוט ביצרם ולעמול בתורה שמצילה מן החטא (ע"י ש"מתחתנים עם התורה") טוב שיעמלו בתורה.
מעשה רב שמופיע בפירוש של הרב אבינר לאורות התורה עמ' 25 הערה 64: "רבי חיים מוולוז'ין כותב כי שאל את רבו הגר"א "על קבלת פרס מאחרים מלימוד לחלק השכר, שנראה שלומד על מנת לקבל פרס? והשיב: אם עינו צרה ליתן לאחרים חלק- מראה בזה שרוצה לקבל כל השכר לעצמו ולמעט רצון הבורא כדי לעשות רצונו, אבל צריך שיהיה רק רצונו לעשות רצון הבורא ומיניה ומיניה יתקלס עילאה, כי אם יקבל פרס- יוכל ללמוד כל היום, אם כן יעשה רצון הבורא יום שלם, אבל אם לא יקבל פרס ויצטרך לעסוק במשא ומתן חצי היום וחצי היום ילמוד- לא יעשה רצון הבורא כי אם חצי היום".
בני הלוויים קיבלו מעשרות ובכך "התפרנסו מן הציבור", ולכן חילוקך לא מתחלק. אצטט את דברי המאירי על הגמרא בסוטה: "תלמיד חכם אין עבודת המלך מוטלת עליו כבשאר בני אדם אלא פטור ממנה על הדרך שהוא פטור מכמה דברים כמו שהתבאר בראשון של בתרא וכל שמטילים עליהם נענשים דרך הערה אמרו מפני מה נענש אסא מפני שעשה אינגריא בתלמידי חכמים דכתיב והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי וישאו את אבני הרמה". מזה שת"ח פטור ממיסים בעניינים מסויימים ופטור משמירה, בוודאי שחכמים הקלו על ת"ח כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה, ומדוע שיקלו עליהם בזה ולא בדברים אחרים?
רק אומר שאתה אומר דבר שאין לו מקור, שהאידיאל הוא גם לעבוד, ואז מסביר אותו בכל הגמרות שבפשט לא דיברו עליו ולא הזכירו אותו ומוכח כמוני, ואז אתה אומר, טוב, אפילו שלא כתוב בגמרא, היא לא מדברת על עבודה, היא מדברת על ב'...חבל מאוד. והנה רואים בפסוקים שהאידיאל שיהיה לעתיד לבוא שלא נעבוד: "ורעו זרים צאנכם...".
3. תירוצך לא מתקבל, שכן כתוב בגמרא: "הרבה עשו כרבי יהודה ועלתה בידם, הרבה עשו כרבי שמעון ולא עלתה בידם". וודאי שלא יעלה על הדעת שרבי שמעון שסובר שצריך ללמוד כל היום פתאום יגיד שאם האדם לא לומד כל היום, שילמד רק כמה דק', האם זה הכל או כלום? למה להגיד את זה? לא מסתבר כלל. חשבתי על תירוץ אחד, המחלוקת השנייה שלהם היא לא במה צריך לעסוק כל היום, אלא במה יוצאים ידי חובה ומקיימים "והגית בו יומם ולילה". רבי שמעון מחשיב את המחשבה מאוד, כידוע, המחלוקת שלו עם רבי יהודה האם להחשיב את המחשבה או לא, ולכן לפי דעתו מספיק הרהור בדברי תורה כל היום, וגם אם לא הוציא מפיו הגה אלא רק קרא ק"ש שחרית וערבית, זה מספיק בשביל לצאת ידי חובה בדיבור בדברי תורה. לעומתו, רבי יהודה אומר שצריך לדבר בפועל ולא מספיק להרהר. רבי שמעון מובן, אך עדיין לא מובנת דעת רבי יהודה, מדוע סבר שצריך גם לעבוד, ומצד שני סבר שצריך ללמוד בפועל כל היום. ועוד, שלשיטתו חכמה יוונית אפשר ללמוד רק בזמן שהוא לא יום ולא לילה, דהיינו, לשיטתו אין מקום לעיסוק בחול, אלא רק בדברי קודש. צ"ע, אם יש לך תירוץ, אשמח מאוד. אבל בכל מקרה, מאוד ברורה דעת רבי שמעון בר יוחאי.
אינני מבין מדוע אתה אומר שפסקו כרבי יהודה! יש משנה בשבת שאומרת ש"מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה", וכל הפרשנים מביאים שמכיוון שהיום אנו מפסיקים גם לדברים אחרים, אז גם לתפילה אנו מפסיקים. אולם רואים בבירור שיש משנה פסוקה כדעת רבי שמעון, ואם היינו בדרגה המספיקה, הייתה גם הלכה כך, או לפחות שאפשר לנהוג כך (מופיע שחיי שעה זה תפילה, וכן מופיע בגמרא על רבי שמעון ובנו רבי אלעזר שכשיצאו מהמערה וראו אנשים עובדים בשדה, אמר: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?", ששם משמע שגם העבודה נקראת חיי שעה. אם כן, אם האנשים באותה דרגה לא מפסיקים לתפילה אלא רק לק"ש, מוכח שזו הדרגה האידיאלית וזה נכון גם לגבי העבודה היומיומית, שהיא החיי שעה היותר נמוכים מאשר התפילה בוודאי).
ההלכה אינה עוסקת במה האידיאל, זהו לא מקומה של ההלכה. ההלכה מדברת מה מותר ומה אסור. אמנם, יש דברים שאומרת שמותר בדיעבד, אך אין זה דיעבד מצד המציאות, אלא דיעבד הלכתי, שבדיעבד אם עשה פטור (כמו גזירה דרבנן שאדם עבר עליה). יש דברים שמבחינת הרצוי הם דיעבד, אך הלכתית יהיו לכתחילה, כמו לדוגמא אשת יפת תואר. יש דברים הפוכים, שהם מבחינת הרצוי אידיאליים, אך בפועל אי אפשר לפסוק כמותם, כמו הדוגמא של הפסקה לתפילה מהלימוד. לכן, דווקא יש לדייק הפוך, ואם ההלכה פסקה שמותר, זה אומר שהיא פסקה כדעת רבי שמעון שללמוד כל היום, ורק אולי לעניין הפסקה לתפילה ולמצוות לא, אך בעניין האם ללמוד כל היום או גם לעבוד, ההלכה פסקה כרבי שמעון. (ושוב, ההלכה לא דנה מה האידיאל, אלא רק אומרת מה מותר ומה אסור, ומזה שאמרה שמותר משמע שפסקה כך ולא כרבי יהודה). הכי רחוק שאפשר להגיד זה שההלכה לא אומרת מוחלט כרבי שמעון, אלא אומרת: "מר כמר עביד ומר כמר עביד", ואפשר ללכת לדעת רבי שמעון, דהיינו, שאין הכרעה ברורה ואדם יכול לנטות לדעת רבי שמעון ולנהוג כמותו, אך וודאי שהיא לא פסקה באופן ברור כרבי יהודה.
ואם כבר מדברים על דברים שלא מותאמים למקומם, ההלכה אינה מדברת על אידיאלים, ולהוכיח ממנה על אידיאלים, זה להוכיח דבר שלא ממקומו, בעוד שהרמב"ם עצמו כשעסק יותר בענייני אמונה ולא הלכה, בהקדמה למשנה, אומר שהאידיאל הוא ללמוד, וכל עמי הארצות שעובדים הם עושים כך לצורך היחידים שעוסקים בחכמה ונבראו בשבילם, וזו תכלית העולם: "ונשאר בכאן שאלה אחת, והיא, שיוכל אדם לומר: אתם כבר אמרתם, שהחכמה הא-לוהית לא המציאה דבר לריק אלא לעניין, וכי כל היצורים שמתחת גלגל הירח, הנכבד מהם הוא האדם, ותכלית היות האדם לצייר לנפשו המושכלות. ואם כן, מדוע המציא הקדוש ברוך הוא כל האנשים אשר לא יציירו מושכל לנפשם? ואנו רואים שרוב בני אדם ערומים מן העורמה וריקים מן החכמה, מבקשים התאווה, ושהאיש החכם המואס בעולם הוא יחיד בין רבים, לא ימצא אלא אחד בדור מהדורות?!
התשובה על זה: שהאנשים ההם נמצאו לשתי סיבות: 

האחת: להיותם משמשים לאחד ההוא. שאלו יהיו כל בני אדם מבקשים חכמה ופילוסופיה, ישחת תיקון העולם ויאבד מין בעלי חיים מן העולם בימים מועטים. מפני שהאדם חסר מאוד ומצטרך לדברים רבים; והיה נצרך ללמוד החרישה והקצירה, ולדוש ולטחון ולאפות, ולתקן כלים למלאכות האלה - כדי להשלים בהם תיקון מזונו. וכן יהיה צריך ללמוד הטוויה והאריגה - כדי לארוג מה שילבש, וללמוד בניין - לבנות מקום להסתר שם, ולעשות כלים לכל אלו המלאכות, ואין בחיי מתושלח מה שיספיק ללמוד אלו המלאכות, שהאדם מצטרך במחייתו לכולן צורך מוכרח. ומתי יהיה מוצא פנאי ללמוד ולקנות חכמה?
על כן נמצאו שאר בני אדם לתקן אלו המעשים הצריכים אליהם במדינה, כדי שימצא החכם צורכו מזומן לפניו, ותתיישב הארץ, ותהיה החכמה מצויה. ומה טוב אמר האומר: "לולי המשתגעים נשאר העולם חרב". 
שאין בעולם שיגעון דומה לשיגעון האדם: שהוא חלוש הנפש ודל ההרכבה, והוא נוסע מתחילת הגליל השני משבעה גלילות הישוב עד סוף השישי והוא עובר ימים בזמן החורף, והולך בארץ תלאובות בזמן החורב והקיץ, ומסתכן בנפשו לחיות השדה ולרמשים, כדי שירוויח דינרים. כשיקבוץ כלום מן הזהובים שמכר בהם נפשותיו השלוש, ויהיה לו מהם חלק - יתחיל לחלק אותם על אומנים לבנות לו יסוד על טבור הארץ בסיד ואבנים, כדי להקים עליו קיר שיעמוד שנים רבות. והוא יודע שלא נשאר משנות חייו מה שיוכל בהם לבלות בנין עשוי מן הגומא! היש שטות ושיגעון גדול מזה?! 
וכן כל תענוגי העולם הם הוללות וסכלות גמור, אבל הם סיבה ליישב העולם. ועל כן קראו חכמים, עליהם השלום, מי שאין לו חכמה: "עם הארץ", כלומר: לא נמצאו כי אם ליישב הארץ, לפיכך הם מייחסים שמם לארץ.
ואם יאמר איש: הרי אנו רואים שוטה וכסיל, והוא שוקט בעולם, לא ייגע בה, ואחרים עובדים אותו ומתעסקים בעסקיו; ואפשר שיהיה המשתמש בעסקיו איש חכם ונבון?!
- ואין הדבר כאשר יחשוב החושב. שמנוחת הכסיל ההוא, כמו כן עובדת ומכינה הטוב ההוא לאיש אשר חפץ הבורא לתיתו לו. שאף על פי שהוא נח ברוב ממונו או רכושו, יצווה לעבדיו לבנות ארמון כליל יופי, ולנטוע כרם חשוב, כמו שיעשו המלכים וכל הדומה להם. ואפשר שיהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד, יבוא באחרית הימים, ויחסה יום אחד בצל קיר מן הקירות ההם, ויהיה לו סיבה להינצל ממות. כמו שאמר: יכין וצדיק ילבש (איוב כז, יז). או ייקחו מן הכרם ההוא כוס יין יום אחד, לעשות ממנו צרי הנקרא: תריאקה, וימלט בו מן המוות איש תמים ושלם אשר נשכו האפעה.
וכן מנהג הקדוש ברוך הוא וחכמתו אשר בה העביד הטבע: "עצות מרחוק אמונה אמן". וזה העניין ביארוהו חכמים, עליהם השלום. אמרו: כי בן זומא היה עומד על הר הבית, והיה רואה ישראל העולים לחג ואומר: "ברוך שברא כל אלה לשרתני" - כי היה עליו השלום יחיד בדורו. 
והסבה השנית במציאות מי שאין בו חכמה, מפני שאנשי החכמה הם מעטים מאוד, וזה הדבר נתחייב בדרך החכמה האלוהית. ואין לומר באשר חייבה החכמה הראשונית: "מדוע היה כך"? כמו שאין לשאול: למה היו הגלגלים תשעה, וכוכבי לכת שבעה, והיסודות ארבעה". שאלו כולם והנוהגים מנהגיהם נתחייבו להיות כך במציאה הראשונה.
והנה החכמים, עליהם השלום, כבר בארו זה. ואמר רבי שמעון בן יוחאי על אנשי דורו - ואף על פי שהיו נכבדים רובם : "ראיתי בני עליה והם מועטין; ואם שניים הם אני ובני הם". ועל כן נבראו ההמון לעשות חברה לחכמים, שלא יישארו שוממים.
ואולי תחשב שזאת התועלת קטנה, אבל היא צריכה וראויה יותר מן הראשונ.; שהרי הקדוש ברוך הוא העמיד הרשעים בארץ ישראל כדי לעשות להם חברה ולהסיר שממון נפשות החסידים. הוא מה שנאמר: לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה (שמות כג, כט). וזה העניין פרשו חכמים גם כן, ואמרו: מאי "כי זה כל האדם"? (קהלת יב, יג) - "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה", פרוש: להסיר עצבו ושממון יחידותו.
ואם כן, נתבאר מכל אשר אמרנו: שהכוונה בבריאת כל מה שיש בתוך העולם ההווה והנפסד, אינו אלא איש שלם, כולל החכמה והמעשה, כמו שאמרנו.
וכשתתבונן ותלמד מדבריהם, עליהם השלום, אלו שני העניינים, רצוני-לומר: החכמה והמעשה, מאשר בארוהו ורמזוהו - תדע, כי על נכון אמרו: שאין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה...".
רואים מכאן בפירוש ובאריכות גדולה של הרמב"ם את דעתו, אין צורך להוסיף עוד, אני חושב שהדבר ברור.
אמנם במו"נ חלק שלישי הרמב"ם מביא שהיחידים גם צריכים להדריך את ההמון ולתקן את החברה, אך זה תפקיד גם של החכמים כדי שינהגו כמו ה' יתברך שמשפיע מטובו על המציאות, דהיינו, זה יותר בשביל הנותן, המשפיע, החכם, שיהיה יותר מתוקן וגומל חסדים, אך אין זה האידיאל. (ואפשר להקביל את זה למלאכים לעומת בני האדם, שאם מסתכלים באופן כולל על כל הבריאה, המלאכים וודאי שיותר גבוהים מבני האדם והם תכלית הבריאה באמת לפי הרמב"ם, אלא שמכיוון שהמלאכים מידמים לבורא יתברך שמשפיע מטובו על המציאות וברא אותה, הם גם משפיעים על הגלגלים ועל כל המציאות שמושפעת מטובם, כמו עשירים שיש להם כ"כ הרבה כסף, שגם נשפך להם כסף לאחרים, מרוב שלימותם הממונית).
לא הבנתי בכלל איך הגעת למסקנה שדעת רשב"י היא טענה פרקטית והגמרא דחתה אותה בטענה פרקטית....
ההיפך הוא הנכון, דווקא פסיקתם שמותר מוכיחה שפסקו כרבי שמעון וזה האידיאל.
אגב, חשוב להדגיש, אין זה שיהיו עשרה שישלימו מניין, אלא עשרה שיהיו בזמן התפילה, שיש מקור שזה חמור מאוד אם ה' מגיע בשעת התפילה (שהרי קבעו איתו פגישה, והוא מגיע בזמן....) ואין מניין בבית-כנסת. דברי המאירי על המקום: "ולקצת אחרונים ראיתי בפירושי הלכות שנזונים היו מן הצבור וכן כתבוה גדולי הרבנים פחות מכן הרי זה כפר". נראה לכאורה ממנו שיש מפרשים כמו שאמרתי.
אך גם אם לא, מוכח מחידושי הרשב"א על המקום שכך נהגו מאותה גמרא (מגילה דף ה"א עמ' א'): "...אלא לרב מאי טעמא כל יחיד ויחיד יקראוה במקומן ועוד הא כתיב משפחה ומשפחה ומכאן סמכו של בית רבי ומתבטלין מתלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגלה כלומר כדי שיקראוה ברבים והא דרב ורב אסי ודאי למצוה מן המובחר ולכתחלה קאמרי הא בדיעבד יצאו אלמא לרב אפי' לכתחלה אינו צריך י' אלא אפי' ביחיד וי"ל דאפי' רב מודה הוא שצריך לקרותה עם הצבור משום דברב עם הדרת מלך ופרסומי ניסא ברבים אלא שלא הטריחוהו חכמים לאסוף ולכנוס עשרה כדי לקרותה והילכך בשעה שהצבור קורין מבטלין עבודה ותלמוד תורה ובאין לשמוע עם הצבור ואע"פ שיש בבית הוועד אפי' י' ואפי' ק' כשל בית רבי משום דברב עם הדרת מלך". רואים במפורש שסתם כך היו לומדים כל היום, ורק למצווה מיוחדת כגון קריאת מגילה היו מתבטלים.
מה נראה לך שכך אתה קורא לרבנים גדולים? משמעות המילה בטלן זה אדם שמבטל ממלאכתו ולומד תורה, וזה טוב ואידיאל, איך כך אתה טופל לדעת רבי שמעון? (עיין בתוס' בשבת דף ק"ו עמ' א' ד"ה " חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא כו'" ששואל על לשון חריפה של רבי יוחנן, לדעת רש"י, איך הוא יוצא על רבי אבהו שסבר כרבי שמעון בחריפות?, אם הוא סובר כרבי יהודה, האם כך הוא יגיד נגד רבי שמעון? ח"ו להגיד כך נגד דעת תנא, ואפילו אם סבר שההלכה היא אחרת....).
המהר"ל בתפארת ישראל פרק א' אומר כך: "ומעתה האדם אשר הוא נבדל מכל שאר בעלי חיים מצד הנפש, שאין נפשו נפש בהמית רק נפשו נפש שכלית, לא כמו שאר בעלי חיים הטבעיים שאין נפשם רק טבעית, מחויב שיהיה לו פעולות מתייחסות אל נפשו השכלית האלוהית, ויהיו לו פעולות שכליות אלוהיות. שכבר אמרנו כי כל פעולה צריך שתהיה מתייחסת אל הפועל.... ובסוף קדושין (פ"ב ב) תניא רבי שמעון בר' אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קיץ וארי סבל ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני. ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני, מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני, על אחת כמה וכמה. אלא שהריעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי. שנאמר: עונותיכם הטו אלה וגו'. עד כאן. הרי שביארו כי הפעולות והמלאכות שעושה האדם לצורך פרנסה אינם מצד מעלת האדם, אבל הם לו מצד פחיתות וחסרון. וכשנברא האדם, לא נבראת עמו המלאכה ותיקון בגדים ובנין הבתים, רק בגן עדן היה בלא דברים אלו. ואם כן אין אלו הפעולות לאדם מצד השלמות, שלא נמצא בבעלי חיים אלו הפעולות, והם מתפרנסים בלא דברים אלו. אם כן פעולות אלו הם לאדם מצד חסרון, שחטא וקיפח פרנסתו...לכך אין לחשוב מה שעושה האדם בגופו הוא שלמות לו, שהרי בבעלי חיים לא נמצא דבר זה שיהיה צריך אליו". בהמשך הוא מביא מדרש ספרי וגמרא ידועים שאומרים על כך שה' חזר על כל האומות ושאל אותם אם רוצים לקבל תורה, וביאר המהר"ל שהכוונה בזה שישראל מתאימים בטבעם לתורה, ומעלתם היא שיש להם צד א-לוקי שמתאמים לתורה ולמצוות, ולכן נקראים אדם במיוחד, כיוון שישראל במיוחד מוציאים אל הפועל את תכלית האדם, והיא לממש ולהוציא אל הפועל את הנשמה, את החלק הא-לוקי, שזה האידיאל ותכלית האדם.
המהר"ל בהמשך ממשיך לבאר את אותו עניין, ובפרק ג', כהמשך לאותו מהלך, הוא מביא מהגמרא כך: " לכך אמרו בפרק חלק (סנהדרין צ"ט ב) "אדם לעמל יולד" אמר רבי אליעזר: איני יודע אם לעמל פה, אם לעמל מלאכה. כשהוא אומר: נפש עמלה עמלה לו, כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה הוי אומר לעמל תורה". למהר"ל יש עוד הוכחות מגמרות על הרעיון שהביא, והדבר מבורר אם כן כמו שאמרתי, שכן רואים שהגמרא דחתה את האפשרות שעמל מלאכה זהו תכלית האדם. וכבר עניתי מדוע מה שהבאת מהרמ"א וכו'...אינה הוכחה כלל, וההיפך, רק מסייעת לשיטתי.
6. מופיע בשמות רבה ה"א ט"ז: " "ויאמר אליהם מלך מצרים למה משה ואהרן" מהו למה אמר להם אתם למה ודבריכם למה. לכו לסבלותיכם אמר רבי יהושע בן לוי שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך אמר להם פרעה בשביל שאתם פנוים אתם אומרים (שם ה, ח) נלכה ונזבחה לאלהינו לכו לסבלותיכם", שמשמע שהיו פנויים כדי ללמוד תורה (וכך הבינו בויקיפדיה את מדרש זה, עיין ערך "שבט לוי").
וכן משמע מפשט הפסוקים: "וּלְלֵוִי אָמַר: תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע, כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל....", וכן כתוב: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", וכן: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", וכן במשנה באבות: "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרון...אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", משמע שתפקיד הכהנים שהיו חלק משבט לוי, רק שהכהנים גם הצטיינו בעבודת המקדש (והלווים גם ניגנו במקדש....), והלווים בעיקר תפקידם היה להפיץ את התורה בעם ישראל. וכן מוכח במפורש מהרמב"ם שציטטתי שבני לוי עסקו בתורה, שכן הוא הקביל בין עסק בתורה לבן בני לוי.
מצטט מויקיפדיה על בני לוי: "על פי המדרש, ייעודם של שבט לוי כמורי הלכה נקבע על ידי יעקב אבינו. הייעוד מפורש בתורה בברכת משה רבנו (במשנה תורה) שמעודדת את שבט לוי לעסוק בתלמוד תורה והוראת הלכותיה את בני ישראל.
אף על פי שלפי המקורות בתנ"ך ניתנה משמעות רבה לבני לוי כמורי דת, בדברי חז"ל מובהר שאין הוראת התורה נחלתם הפרטית של בני לוי לבד אלא גם שאר שבטי ישראל מוכשרים ללמד את הלכות התורה. ואכן במאמרי חז"ל מופיעים גם ציטוטים רבים אודות כישרונם של בני שבט יהודה ושבט יששכר כמורי הלכה".
"בתלמוד בבלי (יומא כ"ו עמ' א') מופיעה אמרה בשמו של רבא אודות כישרון בני לוי להורות בתורה; ”לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר. לוי, דכתיב ”יורו משפטיך ליעקב”. יששכר, דכתב ”וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל” ואמא יהודה נמי דכתיב ”יהודה מחוקקי”? (מתרץ רבא אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא”.
לא מוצא את המקור המפורש לכך, אבדוק את זה בלנ"ד, אבל בכל מקרה, ברור שהלווים שמקבלים מעשר, וכן הכהנים שמקבלים מעשר (ואל תשכח שכהן כל שנה עובד שבוע-שבועיים במקדש, כל שאר הזמן הוא מורה את העם ומלמד אותם...).
עוד נאמר, כתוב ברות רבה פרשה א': "ר' פנחס ואמרי לה ר' אלעזר ור' יוחנן חד אמר בצדקה שעשיתם את עולמי על שקבלתם את תורתי שאלו לא קבלתם את תורתי הייתי מחזיר את העולם לתהו ובהו דא"ר הונא בשם ר' אחא נמוגים ארץ וכל יושביה תהלים עה ד כבר היה העולם מתמוגג והולך אלולי שעמדו ישר' לפני הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע שמות כד ז ומי ביסם את העולם אנכי תכנתי עמודיה סלה תהלים שם עה בזכות אנכי תכנתי עמודיה סלה וחד אמר בצדקה שעשיתם עם עצמיכם על שקבלתם את תורתי שאלולא כן הייתי מכלה אתכם מן העולם".
רש"י על תחילת התורה מביא שמטרת העולם היא בשביל התורה שנקראת ראשית. (וגם בשביל ישראל שנקראו ראשית, אך מוכח מהמדרש שישראל שיקבלו את התורה דווקא, וכבר כתב הרב זצ"ל במאמרי הראי"ה על פסח, "לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם", ואומר שם שהמהות של עם ישראל היא להופיע את האידיאה הא-לוקית, כך שאין הבדל בין הדברים באמת (וכן במאמרי הראי"ה עמ' 161, עיי"ש). וכבר ידוע מהזוהר ש"ג' דרגין אינו מתקשרן דא בדא קודשא בריך הוא אורייתא וישראל", וכן הרב צבי יהודה אמר על בגין שציטט את התנא דבי אליהו על חשיבות ישראל, ואמר: "מה זה ישראל? אנטומיה? האיברים שלהם? זו הנשמה שלהם. (בערך בזה הלשון, שמעתי בשם רבי (במלרע)....). המהות של ישראל היא להופיע את שם ה' בעולם. וכן ידוע שהחידוש של עם ישראל בעולם זה שהוא מופיע את התורה הא-לוקית, שכן כתוב: "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים- אל תאמין", וכן: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר בית ה' ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", זה החידוש של עם ישראל כלפי הגויים, התורה שמדריכה את האדם בעולם).
עוד נביא דברי הרמב"ם במקום אחר שמדבר על חשיבות התורה: "...וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה" (הלכות אישות פרק ט"ו הל' ב').
וודאי שתודה לי שהמצווה להתחתן גוברת על ה"מצווה" של "ואספת דגנך". והנה רואים במפורש מהרמב"ם שמצוות ת"ת גוברת.
רואים מפשט התורה שקללת אדם הראשון היא: "בזיעת אפך תאכל לחם", ולפני כן רק דבק בה', וכמו שאומר הרמח"ל במסילת ישרים, שתכלית האדם היא להתענג על זיו ה', כמו שכתוב בגמרא על העולם הבא: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", זה בלי עבודה ובלי עמל, העמל הוא רק בעולם הזה, והעמל הוא כמו שאמרנו בתורה ובמצוות. וחז"ל אומרים על "לעבדה ולשמרה", "לעבדה זו מצוות עשה, לשמרה זו מצוות לא תעשה" (זוהר ח"א, כ"ז א', וכן מופיע בבתי מדרשות, ח"ב לקוטי מדרשים כתבי יד ד"ה ד. "ויניחהו בגן"), דהיינו, קיום המצוות זה מה שאדם הראשון עשה בגן עדן, לא שעבד ממש, שזה היה רק אחרי חטאו וזה משום שנפל וחטא, ומה שעשה היה להתענג על ה' ולדבוק במושכלות.
וכן כתוב: "שמעון הצדיק...הוא היה אומר על שלושה דברים העולם עומד על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות א' ב'), ופירש הרמב"ם: "יאמר שבחכמה והיא התורה ובמעלות המידות והן גמילות חסדים ובקיום ציוויי התורה והן הקרבנות התמדת תיקון העולם וסידור מציאותו על האופן השלם ביותר". הדברים ברורים נראה לי.
אמנם, אחרי כל אריכות הדברים, נגיד גם קצת דגשים אחרים. הגמרא על רבי שמעון בר יוחאי אומרת שבהתחלה רבי שמעון ורבי אלעזר יצאו ולא הבינו איך אנשים עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ושרפו כל מקום שראו, ובת קול אמרה להם, באתם לקלקל ולהחריב את עולמי? חזרו למערה, לאחר מכן יצאו, ובסופו של דבר ראו אדם רץ לפני שבת עם הדסים ביד, ושאלו אותו מה זה, ואמר להם, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, ונחה דעתם. רואים שההבנה וה"הכלה" של רבי שמעון את העובדה שאנשים טרודים בעולם הזה היא מכוח העובדה שהם מחבבים את המצוות ויודעים להעריך את הקודש, וזה מה שנותן את המשמעות לעבודתם בעולם הזה.
וכן וודאי שה' גלגל את זה כך שהאדם יצטרך לעבוד, מכל מיני סיבות. העבודה גורמת לאדם רצינות, הוא לומד ממנה ערכים, הוא עובד וזה ממעט את יצר הרע, וכל זה גורם לו גם יותר השתוקקות וקרבה אל הקודש, ובכלל, "לך לאומן שעשאני", ה' ברא אנשים בצורה כזאת שרובם יצטרכו ללכת לעבוד בשלב כלשהו, והעובדה הזאת אומרת שאין זה לגמרי דיעבדי ומנותק מן הקודש, אך בוודאי שאל לנו להפוך את היוצרות ולחשוב שזה האידיאל הקדוש והעליון, האידיאל הוא ללמוד תורה ולהידבק בקודש- להידבק בה', ומתוך ההתקשרות לקודש גם דברים חומריים יכולים להתקדש ולהפוך לקדושים, וגם זה לא פשוט, וזה יכול להיות אם האדם באמת מכוון לשם שמים, ומבין את מעלת לימוד התורה והקדושה על פני העבודה.
ועוד נאמר, שכתוב: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך", שהוקדם בזה זבולון כיוון שהוא זה שכלכל את יששכר, כי אחרי שיש השפעה של זבולון ומחיה אותו ונותן לו ללמוד, בזה הוא קונה מעלה מאוד גדולה, אך המעלה אינה רק מצד העיסוק בחומר, אלא דווקא מצד הקישור לתורה והחזקתה, וכן מופיע במדרש/גמרא שהנשים קדמו לגברים במעמד הר סיני, שכתוב: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", והמהר"ל מסביר בין היתר בתפארת שמביא את הגמרא הזו, שמכיוון שהנשים הן ההכנה של התורה, שהן נותנות לילד את הבניין החומרי שרק איתו מתאפשר לימוד התורה, לכן הוקדמו (וזה עניין "דרך ארץ קדמה לתורה"), אך לא לשכוח את שני הצדדים, "אם אין קמח אין תורה", אך גם: "אם אין תורה אין קמח", המשמעות של הקמח הוא כשהוא מביא להפריית התורה וריבויה, וכך יש משמעות נצחית גם לעולם הזה ול"חיי שעה", אך וודאי שלא להפוך את זה לעיקר ולאידיאל לבדו.
הדבר שהכי מפריע לי בדבריך זה שאתה טופל לכל הרבנים בכל ההיסתוריה שהם נוהגים שלא כאידיאל. (הדבר היחיד שאתה יכול לטעון זה שלמרות שהאידיאל הוא גם ללמוד כל היום וגם לא לקבל כסף מאחרים, כשיש התלבטות האם להחמיר בעניין שלא לקבל כסף מאחרים או להחמיר בלימוד תורה, עדיף להחמיר בלימוד תורה, ולזה אני מסכים. אבל לטעון שהאידיאל הוא לא לעשות כמו כל הרבנים שלמדו ונסמכו על אחרים ועדיף להחמיר בעניין שלא לקבל כסף מאחרים זו חוצפה כנגד כל הגדולים, לחשוב שאתה יותר מבין מהם....). גם הרבנים שאותם הבאת שפסקו הלכה, גם הם עצמם קיבלו כסף כדי להחזיק אותם בלימודם, אז וודאי שמה שאמרו לא כמו שאתה טוען, אלא כמו שאני טוען, שאמרו שהאידיאל הוא גם לא לקבל כסף מאחרים, אך כשזה מתנגש עם ערך לימוד תורה, וודאי שערך לימוד תורה גובר.

בקיצור, כל אחד יעשה כפי תפקידו וייעודו בעולם, וחז"ל כבר אמרו לנו: "איזהו עשיר? השמח בחלקו", אך בסופו של דבר צריך תמיד נקודת חיבור אל הקודש ואל עבודת ה' (שהראשית תהיה קודש), ומכך הכל יתברך בעז"ה.
מחילה על האריכות הגדולה, ומחילה אם הייתי חריף, באמת שכל הדברים נאמרו באהבה ומתוך כוונות טובות ולא חלילה מסיבות לא טובות. חזק וברוך, תודה רבה שעזרת לי בבירור הסוגייה, ואשמח אם יהיו הערות/הארות....

אתה מוכן להסביר לי איך אתה יודע מה הפוסקים שהבאתיארץ השוקולד
אמרו אם טרם פתחת אותם?
אתה פשוט אומר דברים לא נכונים בשמם בסעיף א וחבל.
לגבי כל השאר, אקרא בלי נדר בהמשך ואעיין במקורות שהבאת בימים הקרובים, פשוט הימים עמוסים כעת.
....תות"ח!
עבר עריכה על ידי תות"ח! בתאריך י"ד בכסלו תשפ"ג 22:05

מה הקשר? אתה אמרת לי מה הם אמרו, וע"פ מה שאתה אמרת הסברתי איך אין מזה הוכחה. אתה רוצה שאראה בפנים? סבבה. אבל ככה עובד דיון, אדם מביא טענה, השני מראה למה זה לא הוכחה וזה לא מוכרח. אראה בפנים...אבל שוב, האמרה העקרונית שלי לא תלויה במה שאני סובר במה שהם אומרים, אמרתי לך, גם אם הם סוברים ככה, מהלכה לא לומדים אידיאלים, ואם רואים במקורות הקדמונים שיש אידיאל מסויים, אז צריך לסדר את הפוסקים עם המקורות הקדמונים, לא להיפך. וזה מה שאני עשיתי פה. כמובן, לא הכחשתי שיש עניין הלכתי כזה שמובא כבר בגמרא לא לקבל כסף מאחרים ואמרתי שבאידיאל אם זה לא בא על חיפוף בעניין לימוד התורה, הכי טוב לקיים גם את העניין הזה, אבל מכאן ועד להוכיח שזה גם יותר חשוב מלימוד תורה, מניין? (אגב, זה לא חדש לי, כבר דיברתי על זה עם מישהו והוא הציג בפניי באופן כללי את מה שאומרים, זה לא שאני סתם אומר דברים מבלי לדעת על מה אני מדבר...הכרתי את הטענות והן לא חדשות לי...).

ועוד, הראיתי איך הרמב"ם שקראת שהוא גם מופיע בעוד פוסקים, אי אפשר להבין אותו כפשטו, שהרי הוא בעצמו מאריך הרבה יותר מהשורות הקצרות שהבאת כמה האידיאל הוא ללמוד תורה, וכמו שאמרתי, אין צורך להגיע לזה, שכן גם הרמב"ם וגם שאר הפוסקים בעצמם נהגו לקבל כסף על הלימוד, לכן צריך להעמיק ולא להבין את הדברים כשטחיותם, וכמו שהסברתי בפשט המילים שלהם למה התכוונו...

 

מאשר לך....

 

(אגב, אם תרצה שאביא את המקור לכך שנפסק הסכם יששכר וזבולון, וכן עוד אחרונים שמצדדים בעדי, תגיד, פשוט לא חושב שיש צורך גדול, מספיק מה שכתבתי, אם תרצה גם לראות אותם, כדי להרחיב ולהעמיק עוד, בשמחה....).

אבל הם אמרו ביחס לאידיאלארץ השוקולד
ולא רק ביחס להלכה...
אני לא גזרתי משם מסקנה נוספת.

ואני תוהה אם לא הובנתי, האידיאל לפי חלק גדול מהפוסקים שאני מכיר הוא לשלב עבודה ולימוד תורה ולא רק ללמוד או רק לעבוד ולכן זה שחשוב ללמוד תורה לא מוכיח שהאידיאל הוא לא לשלב.

ברור שאשמח למקורות, אשמח לעיין ולגלות דעות נוספות ומקורות נוספים שאינני מכיר ולגלות אם טעיתי
חשבתי שזה ברור, טוב שאמרת לי להגיד
וכמובן, זו טענה מאוד בעייתית לטעון שדבריו בספרארץ השוקולד

הלכה הם לא כפשוטם!

 

יש פה קצר בתקשורת לדעתי שיוצר דיון בקווים מקבילים:

אני טוען שהאידיאל הרצוי הוא לעבוד וגם ללמוד.

אתה טוען שחשוב מאוד ללמוד ויש שנהגו והתירו לשבת וללמוד כל היום ולא לעבוד.

 

אין מחלוקת בין הדברים, אפשר שיהיה אידיאל ובמציאות מסוימת נפעל אחרת.

ובטח שאין מחלוקת על כך שיש חשיבות רבה בלימוד תורה

לא הכי מדוייק מה שכתבתמגובל-

זה שאסור להתפרנס מלימוד תורה, לא אומר שהאידיאל לעבוד. העבודה בסופו של דבר היא באה מקללה של בזיעת אפיך וכו'.
אם היה אפשר תיאורטית, בלי לעבוד ובלי להתפרנס מתורה הכי עדיף.

אלא שאי אפשר (לרוב) ולכן בהכרח יש לעבוד (המינימום) וללמוד תורה שלא בשכר.

מסכים שאחד לא מחייב את השניארץ השוקולד
אבל הבאתי פוסקים שדיברו על האידיאל (שים לב לדברי הרמב"ם ולמגוון נימוקיו), עיין בטור והמפרשיו באורח חיים סימן קנו.
"שאם אין לו מה יאכל העוני יעבירנו על דעת קונו"מגובל-

זה הטעם שהם כתבו לעבוד, ז"ל הטור, אך גם הב"י ועוד כתבו טעם זה.
הרמב"ם דיבר על איסור להנות מדברי תורה, לא שיש אידיאל כמו שכתבת.

"יגיעת שניהם משכחת עוון" (אבות פרק ב משנה ב)ארץ השוקולד
זה לא עניין כלכלי, אלא זה שיש כחות שצריכים להיות מנותבים לטוב ואם לא אז הם ינותבו לעברות, עיין ערך הכתבה שזית שמן ודבש הביא כעת בצמ"ע על הקנאים בבית שמש.

אגב, מי שאמר את המשנה על "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון" היה רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא שהיה מאוד עשיר.
...תות"ח!

זה שהיה עשיר לא אומר כלום, המשנה שאמר פונה לכלל העם שביניהם יש כאלו שלא היו עשירים כמותו, ולכן להם הוא אמר את ההנחייה שלו...

אכן, אך גם ידוע שהתורה היא התבלין ליצר הרע, ואפשר "להתחתן" עם התורה ולהשקיע את כל הכוחות בה. אמנם, יש אנשים שלא יכולים לחיות עם עניות וזה יגרום להם להגיע לידי גזל, כמו שכתבו פה. וכמו שהבאתי שהתורה היא "עמל פה", ואכן אפשר לנתב אליה את כל הכוחות. (אמנם, גם צריך לישא אשה, וזה כבר עניין אחר שמובא בגמרא של ילמד תורה ואח"כ ישא אשה או הפוך, והגמרא שם מתרצת שיש הבדל בין בבל לא"י. יש הסבר שההבדל הוא סגולי, שא"י מועילה שלא יהיו הרהורי עבירה, אולם ההסבר היותר פשטני הוא ששם היה קשה יותר להשיג פרנסה והיה צריך לעבוד כל היום, ושם אם האדם ישא אשה לא יוכל ללמוד כלל, כי יצטרך להשקיע את כל זמנו בעבודה, ואילו בא"י יש יותר פנאי והאדם יוכל יותר לעסוק בתורה. בקיצור, עיין שם....).

יש כי טענתו לא נובעת מאמירה כלכליתארץ השוקולד
אלא משימוש בכוחות שיש לנו.

(אהבתי את ההסבר שלך להבדל בין ארץ ישראל לבבל ונראה לי שהוא נכון)

תודה על הדיון, נחמד לדון איתך
....תות"ח!

ושוב, שימוש בכוחות שלנו זו הנחייה לכלל העם שאצלם השימוש בכוחות ינותב לרע, אך יש אנשים שיכולים להשקיע את כוחותיהם בתורה וכוחותיהם לא ינותבו לעבירות. ובהקשר לזה מסופר על הגר"א כמדומני (תקנו אותי אם אני טועה...) שפעם אחת נפל קצת לפני המיטה, ושאלו אותו מה קרה, אז הוא ענה שתמיד הוא מחשב שהכוחות שלו יספיקו לו בדיוק להגיע למיטה, ופעם אחת הוא טעה בחישוב וכוחותיו נגמרו קצת לפני....

אשריך!

תודה, גם איתך כיף לדון....

שומע את דבריךארץ השוקולד
הב"ח סבר אחרת, שים לב לדבריו על הכת השניה, אבל אני בטוח שהמשנה ברורה הסכים עם דבריך.
דברי הב"ח:
"ואחר כך ילך לעסקיו דכל תורה שאין עמה מלאכה מה שהביא רבינו הסיפא ולא הביא הרישא יפה ת"ת עם ד"א וכו' הוא לפי דנראה דהתנא מדבר בשתי כתות מישראל הא' הם התגרים דפורשין בספינות הים והולכים בסחורות בדרך רחוקה וארז"ל ולא מעבר לים היא לא תמצא תורה בתגרין ועליהם אמר יפה תורה עם ד"א דאצל כת זו ד"א עיקר והתורה טפלה ולכן אמר יפה הוא דיהיה יודע מה שכתוב בתורה שיגיעת שניהם משכחת עון וכת אחרת הם לומדי תורה ויושבים בביתם שהתורה אצלם הוא עיקר אמר עליהם וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון דבכת זו צריך שיתפרנס במלאכה והוא יושב בביתו ועוסק בתורה כי בזה יש לתורה קיום אצל כת זו. ורבינו מדבר כאן בכת זו שיושבי' בביתם ומתפרנסים במלאכה או בשאר עסקים כגון רבית וכיוצא כדי שיוכל לישב בביתו וללמוד תורה על כן הביא על זה הסיפא נ"ל אמת וצדק:"
(טור אורח חיים סימן קנו)


חנוכה שמח ושבת שלום!
שוב....תות"ח!

דברי הב"ח מופנים לרוב האנשים, גם בני התורה, שצריכים גם לעסוק מעט בפרנסה, כי רוב האנשים, גם בני התורה, קשה להם להסתדר בלי לעבוד, הן מצד השעמום, והן מצד העניות, אך מי שיכול דבריו לא מופנים, מה שהוא מדבר זה הוראה מעשית וגם המשנה מדברת על הוראה מעשית, כפי שכתבתי, ברור מפשט הפסוקים, "בזעת אפך תאכל לחם", וכן המדרש שהבאתי על עמל פה, וכן פשט הפסוקים, "ורעו זרים וכו'....", כל הדיון הוא דיון מעשי, או בדברי הרמב"ם וכו'...שהוא דיון מצד העניין של חילול ה' וכבוד התורה, אך בוודאי שאם יש אפשרות להימנע מכל זה, לכו"ע האידיאל הוא ללמוד תורה כל היום, גם לרמב"ם.
ותסתכל כבר בתגובה הארוכה שלי, לא הגבת לכולה....

 

חנוכה שמח ושבת שלום!

איפה הב"ח כותב שהוא מדבר על רוב האנשים?ארץ השוקולד
הוא אפילו מזכיר מה היא מידת חסידות, רמז - לא מה שאתה טוען
....תות"ח!

הראיתי מהביאור הלכה שאמר שדברי השו"ע מדברים על רוב האנשים, ולכן הגיוני להניח שגם הב"ח לא חלק עקרונית על הביאור הלכה בהבנת השו"ע וגם פירש שמדובר על רוב האנשים ולא על יחידים....(לא אמרתי שאני לא שומע את דבריך, אך אם אתה רוצה להוכיח שהם חולקים, תביא הוכחה....).

 

לא מכיר את דבריו לגבי מידת החסידות, אשמח שתשלח.....

"אהוב את המלאכה" (אבות פרק א משנה י)ארץ השוקולד
הוא גם אמירה חיובית על עבודה ולא רק בשביל הכסף, כפי שפירש שם הרב עובדיה מברטנורא:
"אהוב את המלאכה - אפילו יש לו במה להתפרנס, חייב לעסוק במלאכה. שהבטלה מביאה לידי שיעמום [כתובות נ"ט ע"ב]:"
...תות"ח!

נו, רק אנשים שע"י הבטלה והשעמום יגיעו לידי חטא, אך אנשים שינצלו את הזמן ויעסקו בתורה, עליהם לא נאמר הדבר.

(תודה רבה, חידשת לי שזה גם העניין של השעמום....).

...ארץ השוקולד
תא חזי מה קורה אצל הרבה בני ישיבות קנאים...
(משי זהב ועוד.)
העניין הוא שאנשים בישיבה יחפשו תעסוקה כי ה' ברא בנפשנו את הצורך לעשות.
בכיף
....תות"ח!

חבל להיצמד לדוגמאות קיצוניות, אנחנו מדברים על המציאות הרגילה....

זה שיש אנשים שגורמים חילול ה' ומתיימרים להיות משהו שהם לא, זה חבל מאוד ועצוב מאוד, אך חלילה משום כל להשליך לבני תורה האמיתיים והקדושים.

ה' ברא בנפשינו צורך להוציא את כוחותינו, ואת הכוחות האלו אפשר לנתב לתורה....(וניתן גם לעשות כושר וכדו'....אפשר גם לעבוד בבין הזמנים או בסופי שבוע, הפסקות וכדו'...).

(אכן בציבור החרדי-ליטאי יש נסיון לקחת ציבור שלם ולהפוך אותו לבני-תורה, ובאמת ההדרכה לרוב האנשים היא אכן לעבוד כי העניות תעביר אותם על דעתם ולא כולם מתאימים לזה. אולם, אפשר לראות דווקא כמה כ"כ הרבה חרדים מצליחים לחיות בעניות ומאושרים ושמחים בחלקם, ובני-ברק זה המקום המאושר בארץ, כי יש מקום לכך שיהיה "שבט לוי" שיחיה בצורה כזאת. אמנם, יש לי כמה ביקורות על ההתנהלות שלהם, ולא הייתי משאיר את המצב כמות שהוא, אך העקרון הזה שיהיה ציבור שהוא יורה את התורה ויורה דרך ה' לעם, זה רעיון נכון ואמיתי, שצריך גם ליישם אותו בצורה נכונה וטובה....).

אתה צודק שלא נכון ללמוד מקיצונייםארץ השוקולד
על כולם.

אבל רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא כבר אמר שלא מספיק לנתב את הכוחות שלנו רק ללימוד תורה, ואם נעשה רק את זה אז נגיע לחטאים. כפי שאמר "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון"
(מסכת אבות פרק ב משנה ב)

ביחס לטענת האושר,
בעולם באופן כללי בסקרים רואים שיש אחוז מאושרים גדול יותר בחברה מאמינה.
למה זה קורה?
שאלה טובה, אבל זה לא מעיד שהדרך נכונה, כי זה קורה גם בדתות אחרות.
...תות"ח!

ההדרכה היא הדרכה כללית, כפי שכתבתי, שרוב האנשים אם יעשו את זה אכן זה לא יהיה טוב. ועובדה שכתוב: "יפה", זה הוראה טובה, ולא כמו שאתה כותב את זה, כאילו אם זה יהיה כך ייחרב העולם וישר הכל יהיה גרוע, זה יפה באופן כללי, אך זה לא הוראה חד-משמעית, זו הדרכה של חז"ל שממליצים אותה לרוב האנשים. (וכמו שכתבתי, יש צד ש"יפה וכו'..." זה שהתורה עיקר ודרך-ארץ טפל (מבחינת זמן)....). לכן, מפה ועד להגיד ולקבוע שבוודאי מתאים לכולם לעבוד וזה מה שנכון, לא נכון. (ושוב, המשנה מדברת על הדרכות מעשיות כלליות ולא על אידיאל שמתאים ליחידים....).

 

נכון, לכן אמונה בה' היא משהו מהותי לאדם, לא באתי להוכיח בזה את נכונות היהדות על פני דתות אחרות (אגב, טענה זו אכן טובה נגד האתאיזם, אבל אכמ"ל....), אלא להראות שהדרך שאמרת שבוודאי תביא לחטאים ולרעות, אינה כפי שאתה מתאר, ואפשר לראות כמות מאוד גדולה של חרדים שלא מגיעה למקומות לא טובים מהדרך הזאת ומסתדרים די יפה עם העניות. (ועיין בש"א לגבי הרמב"ם שבעצמו אמר שכל הגדולים היו חיים חיי עניות כשלא הייתה ברירה ולמדו תורה.....).

דבריך אכן הוא חלק מהטעמיםארץ השוקולד
...תות"ח!

מה שטענתי הוא מה ש@מגובל- אמר (וכתבתי את זה גם בעצמי....), שההלכה אומרת שיש עניין מסויים לא לקבל כסף מאחרים, ואם יהיה אפשר לחיות גם לפי האידיאל של ללמוד כל היום, וגם לקיים את העניין של לא לקבל כסף מאחרים, הכי טוב, וזה מה שיוצא מאותם פוסקים, אולם, כשיש התנגשות בין שני אידיאלים אלו, אז ללמוד תורה עדיף. (ובלי קשר, ההנחייה ללמוד תורה לא מתאימה לכל האנשים, וכמו שכתבנו.....).

אני אומר שהאידיאל הוא רק ללמוד, אלא שיש הנחייה מעשית לפי המציאות העכשווית לא ללמוד כל היום, כי זה לא מתאים לכולם ויש כאלו שאם יעשו את זה זה לא יהיה טוב להם. אולם, אין זה סותר שהאידיאל שיתממש לעתיד לבוא הוא: "ורעו זרים צאנכם".

אני טוען שהאידיאל הוא ללמוד, אך ההנחייה המעשית אחרת, ויש גם הנחייה מעשית למיעוט שהיא כמו שאמרתי.

אכן יכול להיות שהאידיאל יהיה אחד, שהוא ללמוד תורה, ובמציאות נפעל אחרת, גם נעבוד.

זה וודאי.

האמת שדעתי היא דעה שלישיתמגובל-

@@ארץ השוקולד סובר שיש אידיאל לעבוד בכל מקרה.

@תות"ח! סובר שתמיד יש אידיאל ללמוד תורה אף בלהתפרנס ממנה.

 

ולהבנתי זה מעט שונה, אין שום אידיאל עצמי לעבוד, מאידך יש איסור להתפרנס מלימוד תורה.

 

הלכך אם אפשר ללמוד בלי לעבוד ולא יהיו אף בעיות כלכליות (נגיד אדם עשיר) אזי זה עדיף.

אם חייב מעות למזונותיו, אזי יש מקום לומר שעדיף לעבוד מעט בשביל זה ושילמד תורה שאר הזמן. מצד שני יש מקום לומד "עת לעשות לה'" וכן להתפרנס מלימוד תורה (אע"ג שאין זה אידיאלי מצד האמת).

נו...תות"ח!

אני מסכים עם דעתך.

כתבתי כמה פעמים שוודאי שאם אפשר ללמוד ולא לקבל כסף מאחרים זה עדיף, אך כתבתי שאם יש שתי אפשרויות, או לחפף בעניין שלא לקבל כסף מאחרים, או לחפף בעניין של ת"ת, עדיף לחפף בעניין של לא לקבל כסף מאחרים, כי ת"ת יותר חשוב מאותו עניין, וזה מה שמוכח מאותם פוסקים ומהרבנים בכל ההיסתוריה, זה הכל.

אתחיל להגיב:ארץ השוקולד

א.

1. אילו היית פותח את המקורות שהבאתי היית רואה שהם דיברו על אידיאל וממילא טענתך בשמם פשוט לא נכונה.

2. יש פה קישור שאתה עושה שהוא פשוט לא מחויב ולא נכון: אני מדבר על המצב האידיאלי ולאן שואפים, זה שיש משהו שהתירו פוסקים רבים ונהגו אותם במשך דורות רבים לא סותר את זה שאנחנו שואפים למציאות אחרת. למשל, די מוסכם שמותר לא לתת פתיל תכלת כיום בציצית ובמשך דורות רבים כך נהגו גדולי עולם וזה לגיטימי כמובן כי "התכלת אינו מעכב את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת" כמופיע במשנה במנחות, אבל אנחנו שואפים למצב אידיאלי בו נטיל תכלת בציצית.

 

ב.

1. לא מנפנף חס ולשום את המשנה ברורה, עובדה שהזכרתי אותו, אומר שממה שאני מכיר הוא בדעת מיעוט.

2. הם אכן דיברו על האידיאל, וגם המשנה ברורה שחלק וטען שיש אידיאל רק לשבת וללמוד ולא לעבוד, אמר שזה אידיאל ליחידי סגולה בלבד ולא לאדם הרגיל, כלומר, האידיאל הזה מתאים רק למי ששואף להיות גדול הדור.

(יש להעיר שהמשנה ברורה עבד)

 

ג. 

1. כך הם כללי ההלכה כמופיע בגמרא שהלכה במקומה עדיפה.

2. אמרתי דבר שיש לו מקור והפניתי למקורות, אילו היית טורח לבדוק לפני שהיית מגיב היית רואה שיש להם מקור ולא טוען כך.

3. יש לך מקור לחילוק הזה?

יש לי ראיות נגד החילוק שלך:

a. השלחן ערוך בכסף משנה שחולק על הרמב"ם ומתיר, לא טוען את החילוק הזה. הטור אף הוא שהתייחס לרמב"ם הזה לא טען את החילוק הזה.

b. יש חילול השם ללא תלות בכוונת האדם, תסתכל על השיח הציבורי כנגד המגזר החרדי שרק לומד ולא עובד. גדולי העולם שאמרו שזה יוביל לכך ידעו על מה הם מדברים.

c. זה מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא ולא רבי יהודה: 

"ר' חנינא בר פפא רמי כתיב (הושע ב, יא) ולקחתי דגני בעתו וגו' וכתיב (דברים יא, יד) ואספת דגנך וגו' ל"ק כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ת"ר אואספת דגנך מה ת"ל לפי שנא' (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא' (ישעיהו סא, ה) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' (דברים יא, יד) ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' (דברים כח, מח) ועבדת את אויביך וגו' אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן א"ל רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא:"

(ברכות דף לה עמוד ב)

אתייחס להמשך עוד מעט.

אבל בתמצית:

רבי ישמעאל טוען את טענתו בגלל פסוקים, רשב"י מקשה עליו מסיבה מציאותית ולא מפסוקים, ממילא טענתו היא טענה פרקטית.

דברי אביי היא טענה אמפירית ולכן היא משיבה על הטענה הפרקטית.

רבא שמסיים את הסוגיא מסכם ואומר לחכמים ללכת לעבוד חודשיים בשנה, כלומר, הוא מסכים עם רבי ישמעאל.

 

האמת תורה דרכה שזה מסכם יפה את הדעה אותה אני מנסה לפרוס:

חשוב מאוד ללמוד, חשוב לעבוד גם, תלמיד חכם הוא זה שנותן משקל גדול יותר ללימוד מהעבודה, אבל לשניהם הוא נותן מקום. לכן מורידים בנטל מיסים מסוימים ומעדיפים לקנות מתלמיד חכם כדי שיוכל לחזור וללמוד יותר, אבל לא פוטרים אותו לגמרי כי יש לו מחויבות לעבוד מהסיבות הבאות שהביא הרמב"ם בצורה חריפה:

"כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא; לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה.

אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות." (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה י)

 

שים לב שהרמב"ם נתן שלושה נימוקים:

א. אסור ליהנות מדברי תורה. (אגב, האיסור ללמד בשכר הוא מהדף היומי לפני כשבוע וחצי.)

ב. אמורה להיות אהבה כלפי מלאכה ושנאה לרבנות. (לכאורה להבנתי השנאה מוסבת לרדיפת השררה ולא ללימוד) 

ג. הנימוק ממסכת אבות שלימוד תורה בלבד תתבטל בסוף.

 

מקורות לרמב"ם הזה:

א. "הלל ושמאי קבלו מהם.

הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

הוא היה אומר, נגד שמא, אבד שמיה.

ודלא מוסיף, יסיף.

ודלא יליף, קטלא חייב.

ודאשתמש בתגא, חלף." (מסכת אבות פרק א משניות יב - יג)

 

ב. "ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דאילו גבי ירא שמים כתיב (תהלים קיב, א) אשרי איש ירא את ה' ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא ולגבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב ביה:" (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ח עמוד א)

 

ג. "רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר:

יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ,
שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן.
וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה,
סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן." (מסכת אבות פרק ב משנה ב)
 
על השאר אקרא ואגיב בלי נדר בהמשך, כיף לדון איתך
(וכמובן אעיין במקורות שהבאת בלי נדר)
שבת שלום!
...תות"ח!

קצת עסוק, אז אגיב בהמשך בלנ"ד....

וואו, תודה רבה, כיף לדון איתך גם....

עכשיו שמתי לב שלא הגבתי עדיין...תות"ח!
נתחיל מדברי השו"ע: "אין דברי התורה מתקיימים במי שמתרפה עצמו עליהם ולא בלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה אלא במי שממית עצמו עליה ומצער גופו תמיד ולא יתן שנה לעיניו ותנומה לעפעפיו".

הרמ"א אומר: "הגה: ולא יחשוב האדם לעסוק בתורה ולקנות עושר וכבוד עם הלמוד כי מי שמעלה מחשבה זו בלבו אינו זוכה לכתרה של תורה אלא יעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי וימעט בעסק ויעסוק בתורה ויסיר תענוגי הזמן מלבו.
ויעשה מלאכה כל יום כדי חייו אם אין לו מה יאכל, ושאר היום והלילה יעסוק בתורה. ומעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו שנאמר "יגיע כפיך כי תאכל וגומר".....
ולכן נהגו בכל מקומות ישראל שהרב של עיר יש לו הכנסה וספוק מאנשי העיר כדי שלא יצטרך לעסוק במלאכה בפני הבריות ויתבזה התורה בפני ההמון (אברבנאל בפירוש מסכת אבות). ודוקא חכם הצריך לזה אבל עשיר אסור. ויש מקילין עוד לומר דמותר לחכם ולתלמידיו לקבל הספקות מן הנותנים כדי להחזיק ידי לומדי תורה שעל ידי זה יכולין לעסוק בתורה בריוח.
ומ"מ מי שאפשר לו להתפרנס היטב ממעשה ידיו ולעסוק בתורה -- מדת חסידות הוא ומתת אלהים היא אך אין זה מדת כל אדם. שאי אפשר לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס בעצמו (גם זה בתשובה הנזכרת).
וכל זה דשרי היינו שנוטל פרס מן הצבור או הספקה קבועה אבל אין לו לקבל דורונות מן הבריות. והא דאמרי' כל המביא דורון לחכם כאילו מקריב בכורים -- היינו בדורונות קטנים שכן דרך בני אדם להביא דורון קטן לאדם חשוב אפי' הוא עם הארץ (רבינו ירוחם בשם רבינו יונה).

לא הבאתי את כל דבריו, אבל ברור במפורש מדבריו שעדיף לא לעבוד בכלל ולהסתגר עם העניות ולמסור את המפש על התורה, ורק אם אין לו מה שיאכל שיעבוד כפי הצורך, אך ההכוונה היא כמה שפחות לרוץ אחר ריבוי הכסף והתענוגות ולהשקיע כמה שיותר בתורה. ואמר שנהגו שרב יקבל משכורת מאנשי העיר כי זה מה שיותר יגרום לכבוד תורה. זאת אומרת, הסיבה שאומרים לעבוד כדי שלא יתחיל כתר התורה, לפעמים היא הפוכה, ואם יעבוד, יתברך בעיני הציבור ויתחיל כתר התורה. אמנם, כשעשיר ויכול לא לעבוד, לא לקבל כסף מאחרים וללמוד, זה הכי טוב. (וגם זה, מופיע שיששכר היה עשיר, עתיר נכסים, כך מתרגם אונקלוס, ולמרות זאת באופן כזה של הסכם מותר, וזה מפסק בשו"ע).

עוד מעט אענה על הרמב"ם בלנ"ד....
המשך תגובה:תות"ח!

נצטט את דברי הרמב"ם:

"אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות.

הלכה יא

מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא, שנאמר (תהלים קכח ב): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך": אשריך – בעולם הזה, וטוב לך – לעולם הבא שכולו טוב.

הלכה יב

אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתייה; אלא במי שממית עצמו עליהן, ומצער גופו תמיד, ולא ייתן שנת לעיניו, לעפעפיו תנומה.

אמרו חכמים דרך רמז: (במדבר יט יד): "זאת התורה אדם כי ימות באהל": אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמה. וכך אמר שלמה בחכמתו (משלי כד י): "התרפית ביום צרה צר כחך". ועוד אמר (קהלת ב ט): "אף חכמתי עמדה לי": חכמה שלמדתי באף, עמדה לי.

אמרו חכמים: ברית כרותה, שכל היגע בתלמודו בבית הכנסת, לא במהרה הוא משכח. וכל היגע בתלמודו בצנעה – מחכים, שנאמר (משלי יא ב): "ואת צנועים חכמה".

וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו, תלמודו מתקיים בידו; אבל הקורא בלחש, במהרה הוא שוכח.

הלכה יג

אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה. לפיכך מי שרצה לזכות בכתר התורה, ייזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה ואכילה ושתייה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה. אמרו חכמים (שיר השירים רבה ה יא): "אין גורנה של תורה אלא לילה, שנאמר (איכה ב יט): "קומי רוני בלילה"". וכל העוסק בתורה בלילה, חוט של חסד נמשך עליו ביום, שנאמר (תהלים מב ט): "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירֹה עמי תפלה לאל חיי". וכל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה, אש אוכלתו.

(במדבר טו לא): "כי דבר ה' בזה" – זה שלא השגיח על דברי תורה כל עיקר. וכן כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק – או שקרא ושנה, ופירש להבלי עולם, והניח תלמודו וזנחו – הרי זה בכלל בוזה דבר ה'.

אמרו חכמים: (משנה אבות ד ט): "כל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני; וכל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר". ועניין זה מפורש הוא בתורה. הרי הוא אומר (דברים כח מז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויבך"; ואומר (דברים ח טז): "למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך".

 

זאת אומרת, מפורש מדברי הרמב"ם כמו שאמרנו, שרק אם אין לו אפשרות אחרת וחייב קצת אוכל, אז שיתפרנס בשביל האוכל, אבל באופן כללי הוא צריך כמה שיותר למעט בעסק בדרך ארץ ולהרבות כמה שיותר בתורה, שלפי הרמב"ם זה התכלית של החיים וזה הכי חשוב, ודבר זה ברור משיטתו ומדרך חייו. (ובמו"נ גם כן כתב את זה.....).

ומה שאומר הרמב"ם על מי שמקבל כסף כשלומד תורה, שהוא בזה את דבר ה', אומר את ביטוי על אדם שממעט בתורה ועוסק בדרך ארץ. זאת אומרת, לפי הרמב"ם אסור לבזות את התורה, וזה הדבר המרכזי, ולכן חייבים כמה שיותר לעסוק בה, ומנגד, אם אדם יקבל עליה כסף, בשביל הרמב"ם זה הצד השני של בזיון התורה, אבל אצל הרמב"ם בזיון התורה זה מה שעומד בראש. ורק על אדם שיבוא לידי גזל של הבריות, ולא יוכל לחיות בעניות מחפירה כזאת, לו אמר הרמב"ם לעבוד ולא לקבל כסף, אך מבחינת הרמב"ם צריך כמה שיותר למסור את הנפש על הלימוד ולקיים את התורה מעוני.

 

שים לב שהמשנה מאבות שציטטת אומרת, ודלא יליף, קטלא חייב. זו משמעות החיים וזה העיקר. מנגד, מי שמשתמש בכתר תורה, שהוא לוקח את התורה לצרכים גשמיים, חייב מיתה. יש כאלה שגם דרשו שגרם בפועל לביזוי התורה ע"י שלקח כסף על התורה ובכך הוריד את התורה, אבל אין זה מוכרח מהמשנה (אביא לך בלנ"ד פרשנים שאמרו את זה....). וגם אם זו המשמעות, שים לב שהעיקר זה התורה.

 

ב. אביא לך בלנ"ד את דברי הרב יששכר טייכטאל הי"ד, בעל "אם הבנים שמחה", שהסביר את זה שהכוונה היא למי שעובד את ה' מאהבה ולא מיראה. (וגם אם זה נשמע לך זר, האמן לי, זה פשט הגמרא, ואם תרצה ארחיב בהזדמנות.....).

 

ג. הרב זצ"ל מביא שהכוונה להדרכה מעשית, מה צריך להיות עיקר מבחינת הזמנים, והביא את התוס' יו"ט שהסתפק מי העיקר, התורה או דרך ארץ, ובאמת המשמעות היא כפולה, ולחלק האנשים זה העיקר ולחלק אנשים זה העיקר, אבל מדובר על הדרכה מעשית גרידא ולא קשור לאידיאל. (אורות התורה פרק ט' פסקה ו', עיי"ש).

הרמב"ם על פירוש המשנה אומר: "ואמרו וגוררת עון - כמו שבארנו במקום אחר, אמרו "סופו, שהוא מלסטם את הבריות".

רבי עובדיה מברטנורא: "שיגיעת שניהם משכחת עון - שהתורה מתשת כחו של אדם, והמלאכה מפרכת ומשברת את הגוף, ומתוך כך יצר הרע בטל ממנו:

וכל תורה שאין עמה מלאכה - ואם תאמר יהא עמל בתורה תמיד ויגיעתה תהא משכחת עון, ומה צורך למלאכה, לכך הוזקק לומר וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה, לפי שאי אפשר לו בלא מזונות, ומלסטם את הבריות ומשכח תלמודו:

יהיו עוסקין עמהם לשם שמים - ולא כדי ליטול עטרה לומר כך וכך עשיתי בשביל הציבור".

וכך פסק השו"ע או"ח קנ"ו א': "אחר כך ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו, ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי ותורתו קבע, וזה וזה יתקיים בידו....". והסיבה שיעסוק בדרך ארץ היא כדי שהעוני יעבירנו על דעת קונו, כמו שברור.

וכן כתב הביאור הלכה במקום: "סופה בטלה וגוררת עון:    כתבו הספרים שזהו נאמר לכלל העולם שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה אבל אנשים יחידים יוכל להמצא בכל עת באופן זה [וזהו שאמרו בברכות ל"ה ע"ב הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן ר"ל דוקא הרבה] והקב"ה בודאי ימציא להם פרנסתם וכעין זה כתב הרמב"ם פי"ג מהלכות שמיטין ויובלות ולא שבט לוי בלבד וכו' עי"ש ובפרט אם כבר נמצאו אנשים שרוצים להספיק לו צרכיו כדי שיעסוק בתורה בודאי לא שייך זה ויששכר וזבלון יוכיח".

המשך2x תגובהתות"ח!אחרונה

דברי השו"ע ביו"ד רמ"ו סעיף א': "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורים בין בחור בין זקן גדול. אפילו עני המחזר על הפתחים אפילו בעל אשה ובנים, חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר והגית בו יומם ולילה. ובשעת הדחק, אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית, לא ימושו מפיך קרינן ביה (הגהות מיימוני פ"א וסמ"ג עשין י"ב). ומי שא"א לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים.

הגה: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו (טור). ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו השכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתנו לו. (תא"ו נתיב ב' מש"ס דסוטה)."
סעיף ה"א: "מקום שנהגו ללמד תורה בכתב בשכר מותר ללמד בשכר אבל תורה שבע"פ אסור ללמד בשכר לא מצא מי שילמדנו בחנם ילמוד בשכר ואע"פ שהוצרך ללמוד בשכר לא יאמר כשם שלמדתי בשכר כך אלמד בשכר אלא ילמד לאחרים בחנם ומה שנהגו האידנא ללמד הכל בשכר אם אין לו במה להתפרנס שרי ואפי' יש לו אם הוא שכר בטלה דמוכח שמניח כל עסקיו ומשאו ומתנו שרי (וכל חידושי סופרים דהיינו מה שנתקן מדרבנן מותר ליטול שכר ללמדו) (הגהות מיימוני פ"א)".
זאת אומרת, רואים במפורש מהשו"ע שהחשש שזה מראה שהוא בא ומשתמש בתורה כדי לקבל כסף, אבל כשהאדם חייב להתפרנס ממשהו וכולם רואים שהוא דווקא מוותר ומקדיש חייו לתורה, וזה רק שכר פרנסה, פה אין את החשש של ההנאה מדברי תורה, ולכן מותר. אפשר אולי לשמוע סברה שכדי להתנקות לגמרי מחשש, אז לא לקחת, אבל באופן כללי אין במצב זה את החשש הזה, והמדד הוא מה ירבה את כבוד התורה.
 
עכשיו נחזור לדבריך:
א. 2. אני גם מדבר על המצב האידיאלי, וזה וודאי ופשוט לכולם, ואין לך הסבר לכל המקורות שהבאתי מפשטי המקראות, מהמדרש, מהמהר"ל וכו'....וכל הדיון הוא מה לעשות באותו זמן, הוא דיון פרקטי, האם לנהוג כאידיאל או לא, אבל וודאי שהאידיאל הוא כזה, ויחידים שמצליחים וודאי שינהגו כך. לכן, לא שייכת הדוגמא שלך, כי אכן זה המצב האידיאלי, שילמדו תורה כל היום.
ב. 2. 
ג. 1. גמרא במקומה עדיפה, מניין לך שהלכה במקומה עדיפה? 
2. עיינתי בדברים בפנים.
3. a. לא טענה. אני טוען שזה הפשט שלו. אבל הראית לי כבר את הרמב"ם על המשנה והשבתי לך עליו, שאמנם לפי דעתו עדיף לא לקבל כסף, אך מנגד לפי שיטתו צריך ללמוד תורה בעניות, כמו שהוא מדגיש בכל המקומות שהוא מדבר עליהם.
b. אם רב מוכיח את הציבור, והציבור לא אוהב אותו ומפטר אותו, ומביא במקום רב חנפן, האם זה אומר שזה האידיאל? אבוי לנו אם נלך ע"פ התקשורת וע"פ מה אומרים, צריך לחיות את האמת וע"י כך להעלות את הציבור. (צריך גם לבדוק מנגד שהאמת הזאת לא יותר מדי גבוהה, אבל דעת קהל זה לא המדד היחיד. יש לרב זצ"ל בעין אי"ה פסקה על זה, תזכיר לי להביא לך בלנ"ד....). לגבי הציבור החרדי, אני באופן כללי מסכים שהוא לא הולך בדרך טובה שהוא לא שולח אנשים בכלל לעבוד, ובמיוחד שהוא הופך להיות כה גדול במדינה, אבל בהחלט אני מבין שיש מקום שתהיה קבוצה שהיא תהיה המדריכה של העם ותורה לעם את דרך התורה, כמו שבט לוי, אף אם זה לא תמיד מתקבל בעין יפה. ואני בטוח שזה לא חילול ה' שעליו דיברו הפוסקים, ממש לא.
c. לגבי המחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה, כבר דיברנו בש"א מה הכוונה של אותה גמרא.
 
בעז"ה בלנ"ד אשלח עוד מקורות שיש לי, אבל נראה לי שהכי פשוט שאשלח לך קובץ וורד עם כל הדברים, נראה לי תאהב חלק מהדברים שכתבתי שם, גם אם לא עם הכל תסכים....אשריך! חזק וברוך על הדיון!
אגיב כעת על 1 ו2ארץ השוקולד
א. הכל וודאי, אבל מסברא ובלי מקור.
אשמח לראות מקורות, אבל בינתיים המקורות שהבאת מדברות על החשיבות ללמוד תורה, אבל לא שאמורים רק ללמוד תורה.
מה הבעיה לטעון שפעלו באופן המתאים למציאות, למרות שהחזון הוא אחר?
הש"ך למשל חי בזמן ת"ח ות"ט, הוא בטוח יודה שהוא חי במציאות לא אידיאלית וממילא נהג אחרת.

ב. לא טענתי שהמשנה ברורה דעת יחיד כי אני לא מכיר את כולם כדי לדעת, טענתי שהוא אכן חולק על פוסקים קדמונים רבים.
באופן לא מפתיע הבאת את הביאור הלכה כדי לחזק את המשנה ברורה, אבל זה אותו אדם

ג. כללי פסיקה, בלי נדר אחפש את המקור ואשלח לך.

2.
א. הטענה שדברי הרמב"ם לא כפשוטם היא תמוהה בלשון המעטה והעמדת באוקימתא מוזרה.
ב. בני לוי היו שליחי עם ישראל במקדש ועל כך נותנים להם מעשר, לא על הלימוד תורה.
והדברים פשוטים מאוד מהפסוקים בפרשת בהעלותך על הפדיון.
ג. נישואין ועבודה הם דברים שונים, אין ללמוד מזה לזה.
ד. הבית יוסף עבד כסוחר לפרנסתו.
אליהו הנביא לא קשור, הוא נאלץ לברוח מאיזבל כדי שלא ייהרג.
עברתי באופן מלא רק עכשיוארץ השוקולד
1. אשמח למקור הלכתי לכך שהסכם יששכר וזבולון נפסק להלכה, ועוד יותר אשמח לראות היכן זה בשלחן ערוך אם זה שם...

2.
א. הבעיה היא שאסא נלחם מלחמת הרשות, זה בדיוק העניין, תלמידי חכמים אמורים אמנם לעבוד אבל השאיפה היא לצמצם את המחוייבות שלהם לעניינים אחרים חוץ מלימוד, ולכן מלחמה שאיננה מצווה אז לא ראוי לבטל אותם בשביל כך.
ב. זה לא מוכיח שהאידיאל הוא ללמוד ולא חעבוד אלא חשוב ללמוד תורה.

3. ביחס לדברים של הרב שרקי על המנהג וההלכה, בגדול עד כמה שדעתי משגת הוא צודק, אם כי לא בטוח שהוא צריך את ההסכמה שלי.
עם זאת, הטענה שלי היא שהיה צורך ולכן נהגו כך אבל בחזון אנחנו לא שואפים לשם.
זו עיקר טענתי כאן, לא שהם עוברים איסור חמור בכך כי יש לאברכים על מי לסמוך, אלא שזה לא מה שהיינו רוצים במצב אידיאלי.

4. מחלוקת רבי ישמעאל ורבי שמעון,
רבי ישמעאל מאמין שניתן לשלב ולכן ניתן לדרוש יותר ממינימום בכל דרך וממילא הגיוני לטעון שהוא רמה שיהרהרו בלימוד תוך כדי, לעומתו רבי שמעון סבר שלא ניתן לשלב ולכן הדרישה למי שעובד היא מינימלית כי יתכן או ללמוד או לעבוד אבל אי אפשר גם וגם.

5. אדם נברא לעמל פה, חשוב ללמוד תורה.
לא טענתי שלא חשוב ללמוד תורה ולכן זה לא רלוונטי.

6. חלק מהפוסקים דיברו על אידיאלים, כדאי לפתוח ולראות ישועות
לזה ולהודעה השנייה אגיב מחר בלנ"ד....תות"ח!

או יותר בהמשך...

לילה טוב, חזק וברוך...!

אם את לא מתחברת לזה את לא חייבתלכאורה
זה שחינכו אותך לכך זה לא אומר שזאת האופציה היחידה עבורך

אברכות זה דבר חשוב לעם ישראל ובהחלט מתכון מצויין לבנות בית מבוסס על תורה

אבל זה לא האידאל היחיד ואפשר לבנות בית תורני איכותי גם בלי זה

אם כן בוחרים בזה לדעתי הדבר החשוב ביותר הוא שהאישה תרגיש שלמה עם זה
אם את לא מרגישה ככה אני לא חושב שיש כל פסול בלהחליט שזאת לא דרך חיים שמתאימה לך
מסכים עם כל מילה.אני הנני כאינני

ראשית אני מרגיש צורך לומר לך (@הכל מאתך) "ש[א]פו!" יש אנשים שבגלל שקשה וחסרה להם היכולת להתחבר לחינוך שגדלו עליו, הם ישר מזלזלים בו, או לפחות מתיחסים אליו בלשון לא מתאימה. ניכר שאת לא כזו. זו מעלה נפשית מיוחד. 

שנית - אל תדחפי את עצמך בכח. מה שכן - תבררי עם עצמך מה האידאלים שנראים לך. המטרה שלך (מחילה על הניסוח שלא מעודן) לא צריכה להיות "להתחתן עם אברך" או "להקים בית של תורה". המטרה שלך היא לבנות את הבית שמתאים לתפקיד שלך בעם ישראל, שמתאים לאידאלים שאת כן שמה בראש הרשימה, ואם אין לך אחת כזו - אז זו המשימה הראשונה שלך.

להקים בית של תורה זה לא אידאל. להעריך תורה זה אידאל, או שנאמר - תורה זה אידאל, ואנחנו מעריכים את האידאלים שלנו. במילים אחרות - דברים שאנחנו מעריכים (נותנים להם משמעות מיוחדת ועליונה על פני שאר דברים) הם אידאלים. אם את יותר מעריכה אמונה או פשטות, או גמילות חסדים או תפילה או כל אידאל אחר ביהדות - את יכולה (ודרושה) להקים בית שהאידאל הזה יעמוד בבסיסו.

"בית של תפילה", "בית של חסד" - אנחנו צריכים כאלה. (עצה אישית - אולי כדאי לעבור על הנושאים של ספר "נתיבות עולם" של המהר"ל כדי להביע דעה על אידאלים שונים, מגוונים ורחבים ביהדות).

תורה היא לא האידאל היחיד, אבל היא כן הבסיס לכל האידאלים הקיימים, ולכן בית של תורה מביא איתו את כולם, באופן קצת נסתר שצריך להפיק אותו (וזה קצת יותר תפקיד האישה בבית מהגבר, להוציא את הדבר לכלל גילוי ופועל).

קשה להקים בית של תורה, או בית שמבוסס על כל אידאל אחר, אם אין מסירות נפש על האידאל הזה (ובסופו של דבר מסירות נפש על התורה, שהיא "אֵם כל האידאלים").

אפשר לשלב אידאלים, שיעמדו שני אידאלים בבסיס הבית של שכל אחד ואחת מאיתנו, אבל כאשר יש שניים, אם הם לא מתאימים ברמה מיוחדת - זה עלול רק להחליש, וממילא ישנן סתירות וקשה לעמוד במסירות נפש על שניהם. מכאן באים הרבה בתים בעם ישראל שאין בהם מסירות נפש ניכרת.

הבעל הוא זה שמתווה את הקו, את הצורה הרוחנית של הבית (וכאמור, תפקיד האישה, לדעתי הלא-מקצועית-בעליל, הוא להוציא אותו לפועל), ולכן מטבע הדברים הוא נדרש יותר לעבודה הרוחנית ופחות לפעולה הגשמית. ואם יש בתים שזה אחרת - אז כנראה שהאידאל שם קצת שונה, ויש בו יותר נטיה למעשיות, או לאידאל של עבודה (שגם הוא בסופו של דבר אידאל).

 

זה השכל שלי פה. נכנס פה גם קצת רגש, אבל לא באופן מובחן. מקווה שהועלתי!

יישר כוח!תות"ח!

דברי אמת...

...תות"ח!

קודם כל, כל הכבוד שאת מעריכה את הדבר הזה, אני חושב שהדבר הזה לא פשוט בימינו, וזה דבר פנימי ועמוק לא להחשיב את הצדדים החיצוניים והפרגמטיים, התועלתניים וכו'...אלא את העומק והתוכן, את המהות, זה בסופו של דבר הבסיס להכל ומה שמעניק משמעות להכל, והיום זה פחות נחשב ו"תופס". אבל זה חלק ממסירות הנפש על התורה, עד בסופו של דבר שיתגשם מה שאומרת הגמרא במגילה, ש"תרום קרנם של הצדיקים". ואולי באמת זה משום שבני התורה לא מספיק עמוקים ונותנים משמעות, ולכן יש האשמה מהצד השני, וצריך להתחזק בזה, בבחינת: "ותופשי התורה לא ידעוני" (לפעמים מרוב קרבה לתורה יכול להיווצר מצב שמרגישים שהתורה ירושה היא לנו, "תורה דיליה", ושוכחים למצוא את החידוש בתורה כל הזמן, להבין שהיא אינסופית וגדולה ועמוקה ורחבה מני ים, ושאין אנו מסוגלים אף פעם להשיג אותה בשלימותה, ודווקא הבנה זו היא שנותנת לנו את האפשרות להיפגש עם התורה, כי אם אנחנו חושבים שהתורה ברובד שלנו והיא "בכיס שלנו", אז התורה הופכת להיות משהו אנושי, משהו בגובה שלנו, ואז האדם גם נפגש עם התורה במציאות הנמוכה שלו ולא מתרומם על ידה, אך אם האדם מבין שהיא גבוהה יותר ממנו, אינסופית, "אנכי- אנא נפשי כתבית יהבית", ה' כתב את עצמו בתוך התורה, אז גם הוא נפגש עם המימד האינסופי של התורה, כי הוא יודע שהיא לאו דווקא ברובד שלו, זה מה שפותח את עיניו להבין אחרת את התורה, שהיא תחדש לו כל הזמן ולא רק תשאיר אותו במציאות שהוא נמצא בה), הדרישה מבני התורה גדולה משום האחריות שלהם ושהם משפיעים על כל המציאות, התורה משפיעה על כל העולמות.

עכשיו, מה שכתבו פה אמת, שאפילו שיש הערכה וכבוד לבני תורה, לא אומר בהכרח שזה מתאים לך. אם אדם נפגש עם בת של רב והוא לא במקום הזה, אז אפילו שהוא מעריך אותה בטירוף ומוקיר את דרך החיים שלה וכו'...זה לא אומר שבהכרח הוא רוצה להקים איתה בית, הוא לא רוצה להתחתן עם "רבנית", הוא רוצה להתחתן עם שותפה לחיים (שתהיה "אשת בריתו"). אני לא מכיר מספיק את המצב, אבל יכול להיות שאצלך זה גם כך, שלא בהכרח שמה שמתאים לך זה להתחתן עם בן תורה/אברך, כך לפחות ממה שהבנתי מדברייך. אמנם, נראה שאהבת התורה חשובה לך כבסיס לחיים, ולכן אולי מתאים לך להתחתן עם מישהו שמתכנן לעבוד, אך ת"ח, אחד שקובע עיתים רבות, אפילו אולי מעביר שיעורים וכל הזמן יוצק את התוכן הרוחני למקום שהוא מגיע. ההגדרה של ת"ח אינה בהכרח מישהו שלומד כל היום, שהרי לפעמים יש אונסים ומקרים שאין מה לעשות, האדם צריך לעבוד, אך לא משנה מה, הוא תמיד ת"ח, הוא תמיד מייצג של דבר ה', היום שלו סובב סביב עבודת ה' ולא סביב עצמו. אמנם, לפעמים הרצון בתחילת החיים ובתחילת הנישואים להיות אברך הוא מעיד על רצון אמיתי וחזק, שאפילו אם בפועל לא יחזיק הרבה, הוא יוכל להוות בסיס של אהבת התורה לכל החיים. ויכול להיות שבהתחלה יהיה אברך, או אפילו אברך בשילובים, שמהצד לומד באוניברסיטה (אם זה הכיוון....) וכדו'...או עובד עבודה מהצד, ולאחר מכן כשיהיה צורך יתחיל לעבוד, יצא מצוייד באהבת התורה, וכך תוכלו לבנות בית שהראה את המוכנות שלו ואת מסירות הנפש שלו לתורה, ומצד שני גם מתחשב בצרכי החיים, ויודע להופיע את התורה גם בחיים, ולפעול ולהשפיע ולהאיר את התורה בחיים. בסופו של דבר התורה היא תורת חסד ומטרתה היא להופיע חיים ומשמעות בעולם, ולכן אם עיקר עניינו של האדם ועיסוקו הוא לקדש שם שמים, לקרב ולחזק, ולמצוא את המשמעות הנצחית בעולם הזה ע"י התורה, זה מה שחשוב, ובפועל, "אחד המרבה ואחד הממעיט" העיקר שיכוון ליבו לשמים.

 

ולגבי מה שכתבת, גם מי שהולך לקרבי כשהתחתן זה יכול להיות קשה מאוד לאשה, אך המדד הוא לא האם קשה, המדד האם האשה מוכנה להתמסר, וגם הבעל וגם האשה חיים את השליחות הזאת, ולכן בשביל זה האשה מוכנה להתמסר ולהתחזק כי היא מבינה את החשיבות של זה. לכן, כל הכבוד שרצית להעמיק בזה ולראות את החשיבות של זה, מקווה שהועלתי קצת בתגובה הזאת, אבל אם למרות זאת לא תצליחי להבין את החשיבות הגדולה בדבר, לא יעזור, צריך שהאשה תבין בלב שלם את גודל המשימה שהיא לוקחת, ורק עם זה אפשר לצאת לדרך ולצלוח את הקשיים שבדרך. וכמו שאמרתי, לפעמים למרות הרצון הטוב יש צורך לעזוב את הישיבה, ולבוא ולהופיע את התורה, כי בסופו של דבר האדם כדי להתחבר לנצח צריך להעמיד משהו נצחי, וזה ע"י לימוד התורה, ע"י הולדת בנים, "למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה", וכחלק מההשפעה של התורה כלפי חוץ צריך לבסס ולהגדיל את הקומה הפרטית של האדם, ושיתגדל בתורה ובמעלות הקודש, ולאחר מכן יוכל גם להשפיע ולתת, כי רק כשהאדם מלא הוא יכול להעניק לאחרים, אם הוא חסר, לא יוכל להעניק לאחרים, כי הוא חסר בעצמו.

מקווה שעזרתי....

תתחתני עם מישהו תלמיד חכם שגם עובדחסדי הים
כשפוגשים מישהו שבאמת חי תורה, מבינים ומרגישים אתנוגע, לא נוגע
זה דרכו. זה נכון לגבי בנות וגם לגבי בחורי ישיבה צעירים. ההסברים הם בנוסף לזה.

אצל אדם כזה התורה היא גם ממש דבר אהוב, אפילו תחביב. ולא רק עבודה, מצווה וחובה.

זה יכול להגיע מחינוך טוב לחשיבות לימוד התורה, מאהבה לחכמה שבתורה, מיראת הרוממות, מביטול לה', מרצון לדעת את ה'. המכנה המשותף זה שהלימוד נעשה מתוך חיבור גדול.
כשפוגשים אנשים כאלה, מבינים את זה דרכם. וזה לא משהו נדיר. וזה גם לא מחייב אברכות.
ליקוטי מוהר"ן 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש'שנונימי
עבר עריכה על ידי שנונימי בתאריך ו' בכסלו תשפ"ז 9:14

שלוש נקודות: הצדיק, ה' יתברך וחברים.

נקודת ה' יתברך ונקודת החבר 》》》

צריכין לקבל מנקודה הכללית שהיא הצדיק שהוא שורש נשמות ישראל (משה רבינו ע"ה).

וכשאינו מקושר לצדיק האמיתי ומקבל ממנו,

הוא יוצא מגבול הקדושה אל החכמות החיצוניות והאמונות הכוזביות שהן רשות הסיטרא אחרא והקליפות.

מה עם כלל האומה?קעלעברימבאר

חשוב לדבוק בצדיקים רבים לא רק בצדיק אחד מסויים!דורש טוב לעמי

הרבה רעות חולות נובעות מכך שאנשים מנסים לדבוק דווקא בצדיק אחד מסויים. וזה מביא אותם בסוף גם לזלזל בצדיקים אחרים, וגורר פילוגים ושנאה.

מטרת ההתדבקות בצדיקים היא ההתדבקות בנשמת האומה בכללותהּ.

"הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי־נשלמת, היא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות. אבל צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד, וידבק בו דבקות פנימית הויתית, וידבק גם כן בחסרונותיו, הם יפעלו לפעמים על הדבק במידה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי. אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ד' הטוב". - אורות ישראל ג, ג

יש הבדל בין הגלות לארץ ישראל.קעלעברימבאר

בגלות אפשר, כי במילא הכל זה תורת הפרט.

גם אמר הרצי"ה שדבקות בצדיקים כלל ישראלים (כלומר שחיים את ענייני הכלל והממלכה) זה עצמו דבקות בכלל ישראל

(המקור בפנקסים אפילו יותר חריףטיפות של אור

"הדבקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם עם הנשמה הבלתי נשלמת, הוא דבר נכבד מאד במהלך התפתחות הנפשות. אבל הוא צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד וידבק בו דבקות פנימית הוייתית, ידבק גם כן בחסרונותיו, ולפעמים חסרונותיו יפעלו על הדבק במדה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי, ויהיה קרוב מאד להפסד נפשי עצום. ישראל צריכים להיות דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ד' הטוב")

תמיד הצחיק אותי שפה הרציה ה"מיסנגד" מגןקעלעברימבאר

על החסידים🙃 (למרות שכל מה שבאורות זה עריכה על פי החלטת הרב קוק עצמו)

יישר כחדורש טוב לעמיאחרונה

איסלם היא עבודה זרהשנונימי
עבר עריכה על ידי מנהל בתאריך ב' בכסלו תשפ"ז 9:22

בתקופת העולם הפגאני הערבים האמינו באלים רבים.

אחד מהם הוא "אללה" (ימח שמו ויאבד זכרו) ופולחנו באבן השחורה בעיר מכה שבסעודיה.

'מוחמד בן עבד' נולד למשפחה המיוחסת לעבודה זרה זו ולכן גם החליט לשעבד את העולם לעצמו ולדרכו.

הקוראן הוא ספר חוקי עבודה זרה של האליל הטמא, ובחוצפתו משווה עצמו לנביאי ישראל.

הרמב"ם טעה בזה!!! מסגד הוא בית עבודה זרה.

כמובן שיבואו ויגידו שהם מאמינים באל אחד - אל אחד פגאני המנסה לבטל את אלוהי ישראל!!!

מוחה על העזות לכתוב ככה על גדול ישראל!Kayom

כתוב במלאכיטיפות של אור

"כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מקטר מגש לשמי ומנחה טהורה כי גדול שמי בגוים אמר ה' צ-באות'

המפרשים מסבירים על פי הגמרא במנחות, שגם עובדי העבודה זרה מאמינים שיש אלוקים עליון, רק שהם מייחסים לו תכונות שגויות וגם חושבים שיש אלילים אחרים תחתיו (אליהם הם עובדים). ולמרות זאת זה נחשב שהם מכירים בהקב"ה

אז אני חושב שקל וחומר כאן - מכיוון שהמוסלמים מייחדים אותו ייחוד גמור, וגם שוללים ממנו כל גוף וכל דמות הגוף

המצוות הפאגניות שלהם היו דומות אז להיוםשנונימי

לדוגמא: מסכת שבת ו' או ישעיהו פרק ג'

מדובר על ערביות רעולות (ברעלה) ויהודיות גם כן רעולות כמנהג המקום.

גם לפני 2,500 שנים הערביות היו רעולות וצנועות אבל לא מצד הקדושה בכלל.

או ההקרבה למולך (שהידים) בהשוואה לעקידת יצחק.

ושוב אנו רואים שעבודה זרה מדמה עצמה לאלוקי ישראל.

ואם אנחנו מאמינים בה' שברא הכל אז בוודאיי שגם השקר מדמה לאמת כי ה' אמת הוא ברא את השקר.

זה נכון שיש באסלאם מימדים אליליים, זה עדיין לאקעלעברימבאר

עושה אותו ע"ז.

כשם שאדם שיקריב את בנו לה' על גבי מזבח, לא פסל את המזבח משום ע"ז

אין כאן הקרבה למולך, מדובר בייחס של להבדיל למות עלאברהם יאיר שטרן

קידוש ה', אין כאן מצווה למות בגלל המוות, אלא למות למען אידיאה...

צודק. אך הכתוב במלאכי אינה ראיה.קעלעברימבאר

כי שם מדובר שלמרות שמאמינים באלהא דאלהין הם עדיין מוגדרים עובדי ע"ז (השאלה אם עבודת אלהא דאלהין עצמה נחשבת עבודה זרה הלכתית. למשל האם מקדש שהוקדש רק לאל עליון הכנעני, נישב עבודה זרה? מצד שני במילא עשו לו פסלים אז כמו שעגל הזהב הוא ע"ז הלכתית כנל כל פסל.

או השאלה האם כמדברים על מיתולוגיה כנענית ומדברים על "אל", זה בעייתי להגות את שמו משום שם אלוהים אחרים לא ישמע על פיך? או מכיוון שמדברים על הבורא זה מותר?)

ב. הכתוב במלאכי לא טוען שזו לא ע"ז, אלא בא לגעור בישראל - "כולם מכבדים אותי ואתם לא!"

ג. לזכרוני עובדי ע"ז בשיתוף זה רק אם עיקר עבודתם זה את האל העליון הבורא. אחרת מעולם לא היה כזה דבר אדם שהלכתית הוא נחשב עובד ע"ז רגיל

כתבתי - "הם עובדים לאלילים שתחתיו"טיפות של אור

לכן זו עבודה זרה. אם הם עובדים גם את אלוקים (העליון), זו עבודה זרה בשיתוף

אני חושב שאפשר להתלבט במקרה שמגשימים את אותו אלוקים עליון. שזה כאמור לא רלוונטי לאיסלאם

אם הם עובדים בעיקר את האלילים וקצת את הבורא,קעלעברימבאר

הם לא מוגדרים לזכרוני לפי הפוסקים עובדי ע"ז בשיתוף, אלא עובדי ע"ז רגילים. כי כל אדם בעולם עובד גם בורא כלשהו, ואז אין לך עובדי ע"ז רגילים.

רק אם בעיקר עובדים את הבורא ורק משני את האלילים אז הם בגדר של עובדי עז בשיתוף.

למה שהגשמה/אי הגשמה היא המשנה?

אני מסכים שלגבי אל מופשט (לא רק חסר גוף אלא שמרומם מעל תואר אלילי) כמו "ברהאמאן" או "דאו" , הוא עצמו לא נחשב ע"ז, אבל מה לגבי אם כנעני יאמר לך שאל עליון ללא גוף, או יווני שיאמר לך שאוראנוס ללא גוף, או תיהאמאת ללא גוף?

לא יודע מה ההבדל בין מופשט ל-ללא גוף ודמות הגוףטיפות של אור

ההבדל הוא:קעלעברימבאר
עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך ג' בכסלו תשפ"ז 13:34

שהברהאמאן או הדאו הוא לא "ראש הפנתאון חסר הגוף" כמו אוראנוס תאורטית ללא גוף, תיהאמאת ללא גוף, נו ללא גוף וכדומה.

אלא לפי תפיסתם יש הבדל מהותי בין הברהאמאן והדאו לבין האלילים שנובעים ממנו. מה גם שהם לא הילדים שלו בניגוד למיתולוגיות אלא אווטרים של מהויות שמבטאות אותו (דומה ליחס בין ישו לאל האב בנצרות).

גם אין לו שיוך של קפריזות או תכונות אליליות בניגוד לראשי פנתיאון, והוא הרבה יותר קרוב למושג התיאולוגי "אלוהים" מאשר לעוד אל שניצב בראש פנתיאון רק אין לו גוך עשוי בשר או אין לו גוף. לזכרוני האל אתון אצל אחאנתון היה אמנם ללא גוף , אך לא מופשט לגמרי.

יש גם מדרגות בהפשטה. הרי במילא אוראנוס זה כל השמים ותיהמאת זה כל המים. אז מי שיטען על ראש פנתיאון שהוא רוח נושבת שממלאת את כל היקום, או האור שממלא את הכל, מגשים או לא?

בפולתאיזם זה רלוונטי. בניגוד למונותאיזם שלא כזה משנה מה רמת ההפשטה, כי במילא אתה יוצא אנטי ונגד אלילות וריבוי אלים (ביהדות באסלאם וחצי בנצרות) אז כבר לא כזה משנה אם אתה מגשים את אלוקים או מפשט אותו. שהרי הדתות האברהממות הן אנטי פגאניות בצורה אקטיבית (שוללות אמונת ריבוי), ולא רק א-פגאניות (אדישות לאמונת ריבוי).

ב. ברמה הפרקטית : אם עושים לו פסל או לא. אם עושים לו פסל לבורא גם אם טוענים שהוא מופשט- זה עבודה זרה.

אך בהינדואיזם ובדאואיזם/נאו קונפוציאיזם אין פסל לברהמאן או הדאו או ה"לי/טאי ג'י" (אם האחרון בכלל ראוי להחשב אלוהים ולא פאנתאיזם נוסח שפינוזה)

אבל כן, אפשר לראות זאת כתנא דמסייעא, לכךקעלעברימבאר

שגם אם קוראים לבורא בשם אחר ומייחסים לו סיפורים אחרים ומעשים אחרים ותכונות אחרות, זה עדיין נחשב אמונה בבורא

כן, זו כוונתיטיפות של אור

מה המקור?ה' אלהים אמת

על פי איזו גמרא במנחות?

הקביעה שההגדרה לעבודה זרה זה אמונה ביותר מאל אחד אינה פשוטה כל כך. אמנם זו אכן דעת הרמב"ם, אך בגאונים יש שחולקים עליו, ואני הקטן לא הבנתי מה המקור והבסיס לסברת הרמב"ם. למה שזה לא יחשב עבודה זרה אם הם מאמינים באל שמצוותיו שונות והדברים שהוא עושה הם שונים וכו'?

כי עבודה זרה זה לעבוד מישהו שאינו הבורא.קעלעברימבאר

לא לטעון שהבורא ציווה אחרת. אחרת קורח גם עובד ע"ז

מנחות קי עמוד א, רשי ומלבים (למשל) על הפסוק במלאכיטיפות של אור

איפה בגאונים?

לא הבנתי למה מהגמרא במנחות מוכח כמוך. מוסבר שםה' אלהים אמת

שהרי לא עובדים את ה', אלא אלו תלמידי החכמים. או שפיספסתי משהו

לא, תלמידי חכמים זה דרשה על החצי השני של הפסוקטיפות של אור

"אמר רבי אבא בר רב יצחק אמר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב: מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים, ומצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים.

איתיביה רב שימי בר חייא לרב: 'ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה'?

אמר ליה: שימי את? דקרו ליה אלהא דאלהא.

'בכל מקום מוקטר מוגש לשמי' - בכל מקום סלקא דעתך? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום, מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי.

'ומנחה טהורה' - זה הלומד תורה בטהרה, נושא אשה ואחר כך לומד תורה"

האם כשמלכיצדק אמרקעלעברימבאר

"ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ" זה עבודה זרה?

כי הוא לא דיבר על ה' דווקא. אלא על זה שיש כזה אחד אל עליון והוא קונה שמים וארץ

לאו דווקא ביותר מאל אחד,קעלעברימבאר

הלכתית גם להקריב לפסל של אל אחד זה עבודה זרה, וגם אם זה פסל לשם ה'. למשל עגל הזהב ועגלי ירבעם. אבל זה בישראל. לא בטוח שנכרי שעשה פסל לה' והקריב יש לנכרי דין עובד ע"ז

ממש לא נכון.קעלעברימבאר
עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך ב' בכסלו תשפ"ז 16:41

כי ברגע שאדם מאמין רק בבורא אחד ומשגיח אחד ללא שום אלים אחרים, לא משנה מאיפה הוא לקח את שמו. הוא יכול לכנותו יוסי, זרובבל, צמכטחלצמההפ או אפילו זאוס.

זה לא משנה, ברגע שהוא מאמין באל אחד אז הוא כבר לא עובד עבודה זרה. וכבר לא משנה מה מקור השם שנתנו לו או מאיפה אמונה זו התפתחה במקור.

ב. משמעות השם "אללה" בערבית היא "האלוה" פשוט. איִלהּ זה אלוהּ בערבית (כמו אלהּ בארמית בספר דניאל), אל-איִלהּ זה האלוהּ בה"א הידיעה (כמו אלהא בארמית בדניאל), והלחמת אל-איִלהּ הופך לאָלּהּ (או אללהּ בכתב ערבי שבה ל דגושה מוכפלת לשני ל).

ג. האמת שהמקור לאל אללה כחלק מפולחן הרבה אלים הוא מהשפעה יהודית ונוצרית.

הערבים הושפעו מהיהודים והנוצרים, והתחילו לטעון 300 שנה לפני מוחמד שמעל כל האלים יש בורא ששמו אללה, והם עובדים את שאר האלים רק כמתווכים, חלק מהם אפילו טענו שהם צאתאי אברהם וישמעאל ושאברהם היה במעחה גדולה לעבוד רק את אללה והם לא במעלה גדולה אז צריכים את שאר הרלים כמתווכים. ומוחמד פשוט ביטל את עבודת המתווכים.

ד. נכון שכל אמונה באל אחד שאינה דרך עםישראל היא בחינת עבודה זרה כי בעצם לא יודעים למי עובדים ובעצם אדם עובד לציור שיש לו בראש. אבל בחינת ע"ז אינה ע"ז ממש

ה. אמרת "אל אחד פגאני" תגדיר מה זה אומר. זו סתירה. כי פגאניות היא עבודת כמה אלים.

ו. מבטל את האמונה באלוהי ישראל. חלקית נכון אך לא לגמרי. בסןף גם האסלאם מודה שהבורא בחר ב3 האבות.והוציא את ישראל ממצרים ונתן להם תורה והיה אלוהי ישראל, רק הם טוענים שהוא נטש את ישראל וכבר לא אלוהי ישראל.

אז בגלל שהוא כבר לא לטענתם, אז זה "בחינת" ע"ז, לא ע"ז ממש

ז. מוחמד לא ממש טען שאללה שהוא מתנבא בשמו זה בדיוק אותו אללה שהערבים לפניו עבדו. מבחינת מוחמד אללה שהוא מתנבא בשמו זה אותו האלוקים שהיהודים עובדים אלא שלטענתו עוותו את תורתו המקורית

פשוט מכמה טעמים שזה כפירה ועבודה זרהחסדי הים

ואסור להאריך בדבר פשוט

כפירה כן. עבודה זרה לא.קעלעברימבאר

נפקא מינא שאין איסור לגוי לכפור אך כן יש איסור ע"ז.

ומותר להכנס לבית כפירה

אמנם כפירה כן ועבודה זרה לאדורש טוב לעמי

אך ברור שלגויים אסור לכפור. כלומר אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, והקב"ה לא מצפה משבטים ילידים פרימיטיביים ביערות הגשם של דרום אמריקה להאמין שתורת משה היא אמת, ואולי גם לא מצפה לכך ממוסלמי טיפוסי מאינדונזיה. אך גם הגויים מחוייבים להאמין באמונה האמיתית עד כמה שידם משגת. וזה התפקיד שלנו להפיץ בעמים את בשורת האמונה.

סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ בְּכׇל הָעַמִּים נִפְלְאוֹתָיו:

יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל ה' כׇּל אַפְסֵי אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כׇּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם:

תביא מקור שאחד מ7 מצוות בני נוח זה להאמין.קעלעברימבאר

ברור שזה לא טוב שבן נוח לא מאמין.

ושהאידאל הוא שכל אדם בעולם יאמין.

ובן נוח שיודע להאמין ומתכחש לאמונה בזדון אז הוא נבל ברשות 7 מצוות.

אך הלכתית, בית כפירה לא נחשב בית ע"ז.

לגבי החשבת גוי שלא מאמין כחסיד אומות עולם, זה מחלוקת ב2 גרסאות ברמבם, האם גורסים "ולא מחכמיהם" או "אלא מחכמיהם"

ב. ישראל לא גרמו להפצת האמונה, אלא לשלילת העבודה זרה. ובמילא באה אמונה בטהרתה. אבל אמונה כלשהי היתה לפני עם ישראל. הברירת מחדל של האנושות זה אלילות, לא אתאיזם

ג. גוי שמאמין שלה' יש גוף נחשב עובד ע"ז?

גויים מחוייבים בהרבה יותר מאשר 7 מצוות בני נחדורש טוב לעמי

זה אמנם נתון לדיון

אך כך עולה בבירור מדברי רב ניסים גאון בהקדמתו לתלמוד, מדברי רבנו בחיי בכמה מקומות בחובות הלבבות, ואני הבנתי כך גם מהכוזרי. אני זוכר שכך כותבים גם ראשונים נוספים, אך לא זוכר כרגע מי ובאלו ספרים. (אולי רס"ג? רמב"ן? מאירי? רד"ק?)

הנצי"ב כותב שאומות העולם חייבים בכל המצוות השכליות. אני די בטוח שגם הרב קוק מאמץ את דבריו, אך לא יודע להפנות למקור.

בכל אופן, התשתית של המחוייבות של הגויים למצוות/ הנהגות מוסריות כלשהן היא האמונה באלהים, ובהחלט ישנם יסודות אמוניים נוספים שגם גויים חייבים בהם לדברי הכל. האם הם חייבים להאמין בגמול העולם הבא? בביאת המשיח? בתחיית המתים? ייתכן שלא.

האם יש היתר גורף לגויים לכפור כל עוד לא עובר על מצוות לא תעשה של עבודה זרה?

בוודאי שלא.

כמו שאמרתי, משום "נבל ברשות 7 מצוות" ומשוםקעלעברימבאר

ועשית הישר והטוב שנכון גם לגוים.

זה לא הופך גוי כופר ללא גר תושב, או לשאר דיני גויים שומרים 7 מצוות

יכול להיות שאללה הוא אחד מהאלים הפגאנייםאברהם יאיר שטרן

לא זה קובע אם משהו הוא עובדה זרה או לא...

מח' בכלל אם נוכרים מצווים על שיתוף... לא הבאת פה שום טענה עניינית מלבד זה שהגדירו את אללה כאל אחד מיני רבים, אם היום הוא מוגדר כאל יחיד ע"פ האיסלם אז לא מדובר בעבודה זרה...

יש הרבה דברים רעים שאפשר להגיד על האיסלאם, ע"ז זה לא אחד מהם...

אתה מוזמן להסביר את עצמך טוב יותר... (הטענה הכי טובה ששמעתי זה שכתוב בכוזרי ש"מוחמד מבטל כל תורה שלפניו וקורא את כולם אל דגל האיסלם" ואם הוא מבטל תורת משה אז זה עבודה זרה, למצער הדבר לא נכון במציאות...)

אני באמת לא מצליח להבין.פונס ויטאי

אני לא חולק עליך אם אתה מתכוון לטעון שאמונת האיסלאם אינה אמונת ישראל ובתוך זה כלול גם שתפיסת האלוקות של ישראל שונה משל האיסלאם.

עם זה אני מסכים לגמרי.

אבל אתה מתאר תאור היסטורי שנוגע לעבר כלומר לאיך נוצרה אמונת האיסלאם ובכן אני מניח שאתה צודק וכך נוצרה אמונת האיסלאם אבל בסוף האמונה היא באל אחד שברא את העולם ונתן תורה למשה ואחריו הוא בחר במוחמד כנביא. אז איפה פה האלילות ? בסוף מה שנוצר בתהליך הוא אמונה באל אחד ואם תקרא את הפילוסופים הערביים המוסלמים תראה שהם מרוממים את האל מכל הגשמה ומכל ריבוי.

בקיצור בהחלט נשצע לי סביר שהאיסלאם התפתח מן האלילות אבל השאלה החשובה היא למה הוא התפתח, ומה הם אמונותיו אחרי שקמה דת האיסלאם.

בקיצור לא מבין את הטענה שלך.

מכל רעות האיסלאם למה נתפסת דווקא לנקודה החיובית?רודף מצוות

המוסלמים מייחדים לאל יחוד כראוי יחוד שאין בו דופי, אין שום הבדל בין אמונת הייחוד היהודית לזו המוסלמית, עובדים לאותו האל ולו לבדו.

המוסלמים כופרים בתורת משה ובבחירה הנצחית בעם ישראל ומאמינים בנביא השקר המשוגע שלהם, ובזה הם חוטאים מאד לאלהים, אבל אין שום קשר בין זה לעבודה זרה, לא כל חטא הוא עבודה זרה.

קשה עד בלתי אפשרי לדעת מה באמת בדיוק אמר ועשה מוחמד ההיסטורי ומה סיפורים מאוחרים שהלבישו עליו, זה גם לא כל כך משנה לנו,

לעניינו אין שום ספק שאלהי הקוראן הוא הוא אלהי המקרא (התנ"ך), הקוראן מניח שקוראיו מכירים כבר את סיפורי המקרא ואת גיבוריו ומתייחס אליהם כידועים ומפורסמים שלא צריך להציגם, וכן האל שבקוראן הוא אלהי התנ"ך ואפילו שמו בקוראן נגזר משמו במקרא.

אחרי אלפי שנים, כשסוף סוף מאמציו של אברהם אבינו נושאים פרי והוא מצליח להביא לכך שכמעט רוב העולם מאמינים באלהיו - יש שמתעקשים לאמר שלא ואין קשר וזה בכלל אל אחר, למה זה טוב?

(הדברים אינם שלי, העתקתי דברים שחברי, תלמיד חכם רציני, כתב בעבר)

אומנם זה לא עבודה זרה.קעלעברימבאר

אבל השאלה אם אנחנו מגדירים את ה' רק כ"בורא המחויב " וכו כרמבם. או "כאלוהי אברהם יצחק ויעקב, אלוהי ישראל אשר הוציאם ממצרים וכו'" ככוזרי. כי אז זה כבר לא בדיוק אלוהי ישראל לפי האסלאם, שהרי זנח את ישראל

אין מחלוקתרודף מצוות

אין צורך להציג דגשים שונים בדברי ראשונים כאילו מדובר במחלוקת מהותית. ולא נפק"מ מידי, בוודאי לא להלכה.

השאלה מה עשה האל אחרי שבחר בעם ישראל בוודאי לא משליכה על עצם ההגדרה של האל.

לא על הגדרה האם זה ע"ז או לא, אבל וודאי שזה כברקעלעברימבאראחרונה

לא אותו תיאור אותה התגלות אל.

אנחנו מאמינים באלוהי ישראל. הם לא.

לא מדובר פה במחלוקת ראשונים אלא בבסיס של התנך שמתאר את ה' כאלוהי ישראל דווקא ואלוהי אברהם יצחק ויעקב. הרמבם במורה נבוכים הוא המחדש בראשונים, בעוד הכוזרי ממשיך את הבסיס התנכי הפשוט.

בסיס התנך שעניין מהותי בתיאור ה' הוא היותו אלוהי ישראל. "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאיתך מארץ מצרים" ולא "אנכי האל האחד בורא העולם". "אלוהי העברים נגלה אלינו" "ה' אלוהי אברהם יצחק ויעקב זה שמי לעולם" וכו בתפילה אנו מציגים אותו קודם כ"אלוהינו ואלוהי אבותינו אברהם יצחק ויעקב" ורק אחר כך כ"קונה הכל".

אין כמובן נפקא מינא להלכה אבל אמונית כן.

כשהכוזרי שואל את החבר מה הבעיה בנצרות הוא לא אומר לו השילוש, אלא זה שהם לא מתפללים לירושלים. נכון שאין כאן נפקא מינא הלכתית, אך אמונית כן

אם זה דבר ה' החי באומה, אז במילאקעלעברימבאר

מה שהאומה וחכמיה למשך טווח דורות גדול קבעו בפרשנות לתורה שבעל פה=תורה, ולא ההבנה האובייקטיבית של כל אדם את הטקסט של הגמרא. אחרת זה כבר שיטה שכתובה בטקסט ולא דבר ה' החי באומה.

זו סתירה עצמית מה שאתה טוען, כי אם האומה לדורותיה עם חכמיה במשך 500 שנה יכולים לעשות הלכה מוטעת לשיטתך שצריך לוותר עליה כי היא נגד הגמרא, אז דבר ה' כבר לא חי באומה

תודה שנתת הצצה קטנה לדמיונותיךדורש טוב לעמי

עבור מי שחדש כאן

לא ענית לי על הסתירה שכתבתקעלעברימבאר

ערב שבת היוםדורש טוב לעמי

וכבר טחנו את הנושא

מעולם לא כתבת שאתה טוען שתורה היא דבר ה' החי באומהקעלעברימבאראחרונה

מה לדעתכם עדיף, מגילת אנטיוכוס או ספר מכבים?קעלעברימבאר

עדיף למה?הסטורי

לקרוא לחנוכהקעלעברימבאר

אפשר לקרוא את מה שיכניס אותך לאוירההסטורי

אם המטרה היא ידע הסטורי - אז פשוט שספר מקבים (בעיקר א) הוא מקור הרבה יותר מהימן.

המטרה לזכור את מאורעות חנוכהקעלעברימבאר

והשאלה לא רק לי אלא גם באופן כללי מה ראוי להנהיג לעם ישראל יותר ולציבור.

ובאופן כללי למה הבכורה, לנרטיב או לאמת ההיסטורית.

ולמה אתה קורא "מהימן"? למה שמכיל את מה שראוי להזכר, או תיעוד יבש של כל פרטי מה שקרה?

האם תיעוד מדעי ומחקרי של מצב קיני הנמלים המדויק בימי ינאי מכיל אמת היסטורית יותר מהמדרשים על ימי ינאי?

לענ"ד בימינו, גם הנרטיב כדאי שיהיה מחובר להיסטוריההסטורי

לגאוגרפיה הממשית של ארץ ישראל ולעובדה שנוהלה מלחמה ממשית, מתוכננת וראלית.

עם כבר - לציבור הרחב, נראה לענ"ד שמגילת חנוכה של חגי בן ארצי - עונה על הצרכים השונים.

מצד שני נס פח השמן לאקעלעברימבאר

קיים בראליה ההיסטורית (עובדה שבמכים לא מוזכר) ועדיין זכרונו הלאומי חזק יותר מכל מחקר היסטורי, כאילו הוא באמת התרחש.

לגבי הגיאוגרפיה הממשית של הארץ, מסכים, כי הארץ לעולם עומדת ולא חלק מהעבר

נס פח השמן מופיע בגמראהסטורי

גם קמצא ובר קמצא מופיעים, ועוג שזרק הר.קעלעברימבאר

הגמרא והמדרשים לא מדברים תמיד אמת היסטורית אלא מסר. הרי עוג לא באמת היה 4 פרסאות וזרק הר. והרומאים לא החריבו את ירושלים כי אחד בשם קמצא שנעלב ממשתה גרם להם

ועדיין - הנידונים אינם דומים לראיההסטורי

מגילת אנטיוכוס היא נסיון של קהילות מסוימות לקבוע נובח, שלא תפס בכלל ישראל. זה לא דומה לכל הדוגמאות האחרות שהבאת.

לכאורה המגילה יותר ידועה מאשר מדרש עוגקעלעברימבאר

אז אשאל כך:

מגילת תענית אל מול ספר מכבים

*פךאריאל יוסףאחרונה

ברור שספר מקביםמי האיש? הח"ח!

ורצוי בוודאי להוסיף מקור כגון אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, או אפילו עותק - אם ניתן להשיג - של "אחיי גיבורי התהילה" מאת הווארד פאסט. מגילת אנטיוכוס זה חסר משמעות כמו "ללמוד" על "הנס" מספר יהודית.

השאלה מה עדיף, הנרטיב או האמת הההיסטוריתקעלעברימבאר

ההבדל בין יהודית לאנטיכוס, שיהודית נחשב ספר חיצוני , ומגילת אנטיכוס למדרש חזל/גאונים.

אילו התפילה היתה מתנסחת לפי מכבים, היה כתוב "בימי יהודה בן מתתיהו" אבל כתוב בימי מתתיהו בעל הניסים

אה, עכשיו הבנתימי האיש? הח"ח!

אתה התכוונת לשאול "אם הייתם מנסחי התפילות, מה היה לדעתכם עדיף וכו'". סליחה שלא הבנתי אותך. כן, בנוסח התפילות באמת לא עדיפה האמת ההיסטורית.

לא שאלתי רק על תפילה אלא גם על קריאה.קעלעברימבאר

כמובן לא סותר ואפשר לקרוא את שניהם, השאלה לאיזה מהם יש בכורה (וכמובן את אנטיוכוס מסיימים תוך כמה דקות אז זה לא שיקול של זמן).

ולמה שיהיה חילוק בין תפילה לקריאה, אם מטרת התפילה היא שבח על הזכרון הלאומי?

תלוי את מי אתה שואל על תכלית התפילהמי האיש? הח"ח!

כבר היו כאן בעבר דיונים מספיק ממצים בעניין, כולל עד רמת הפילוסופיה של מי שאמר "אתה יודע שאינך צריך למסור אינפורמציה להשם יתברך על צרכיך".

כאן התפילה היא שבח בעל הניסים, לא בקשהקעלעברימבאר

כך שהדיון על התפילה מעניין, אבל לא רלוונטי.

אם זה השבח שתיקנו חכמים אז הוא זה שראוי

יש בתפילה שלוש ברכות ראשונות ושלוש אחרונותמי האיש? הח"ח!

וברור שהן או בעלות משמעות של שמחה והודאה, או שאין לנו זכות לנבור ולחפש בהן את המשמעות. לצורך העניין היה אפשר לנסח גם "בימי פופיליוס לנאס, אשר הכריח את אנטיוכוס אפיפנס לעזוב את כיבוש מצרים ואז מתוך תיסכול לחזור לארץ ישראל ולהתנפל על היהודים ועל דתם ומקדשם". ברור שמנסחי התפילה החליטו שהעובדות ההיסטוריות היבשות אינן הנקודה. השבח לבורא עולם הוא בהקשר זה עירבובייה דקה מן הדק, בין הרלוונטי לתיאולוגי האבסטרקטי.

השבח הוא על זכרון של מאורע היסטורי: "על הניסיםקעלעברימבאר

שעשית לאבותינו בימים ההם".

להפוך אותו ממאורע היסטורי לתוכן מופשט גרידא זו גישה נוצרית, שכן היהדות היא אומה ולא דת, וחגיה הם על מאורעות שקרו בהיסטוריה לאומה, וכן זכרון האומה הוא היסטורי דרך יציאת מצרים וזכרון ימי דוד ושלמה וכו דרך החורבן וכו, כדברי הכוזרי ופשט התנך. וכן התנך ברובו ספריו הם ספרים המתעדים את תולדות ישראל. "אנכי ה אשר הוצאתיך מארץ מצרים" "חי ה אשר העלה את ישראל ממצרים" "חי ה אשר העלה את בית ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם" כל תאורי ה' הם לאומיים-היסטוריים-נרטיבים.

לכן אם חזל החליטו לומר "בימי מתתיהו" ולא "בימי יהודה המכבי" זה לא סתם ולא במקרה. אין פה שום דבר תאולוגי אלא זכרון של נרטיב לאומי של העבר טהור, ורק על גבי הזכרון הלאומי של העבר בונים את הקומה התאולוגית.

ברור שיש לנו זכות לנבור ולחפש משמעות. הרי לא סתם בחרו בנוסח הזה.

ב. "ברור שחזל החליטו שהעובדות היבשות אינן הנקודה". זה בדיוק העניין: עיקר זכרון הנרטיב הלאומי הוא הנרטיב עצמו, ולא העובדות ה"יבשות" שכבר נשכחו ולא בנרטיב, או שבימי זכרון המאורע ראו מתעדי ההיסטוריה הלאומיים (הנביאים או חזל) שהנושא הזה פחות רלוונטי לזכרון. (וכמו שאמרתי, הגישה ש"זה סך הכל תאולוגיה" היא נוצרית מובהקת. שכן היהדות היא נרטיבית-היסטורית בבסיסה, ולא תאולוגיה מופשטת).

מי אתה שתקבע מהי גישה נוצרית?מי האיש? הח"ח!

אתה האפיפיור?

תירגע עם הקביעות שלך.

האם אתה זוכר את יציאת מצרים של ישראל בבשר?קעלעברימבאר

או את יציאה האלגורית של ישראל שברוח?

אם את הראשון, אז גם אתה בעל תודעה היסטורית-נרטיבית-לאומית. כנ"ל פורים חנוכה ועל הניסים. אתה אומר הלל אגב בחנוכה על היציאה משעבוד מלכויות, לא על תובנות תאולוגיות

האם כשאתה מברך גאל ישראל ומקפיד להסמיך גאולה לתפילה אתה מזכיר את יציאת מצרים וקריעת ים סוף הנרטביות-היסטוריות-לאומיות או שמא תובנות תאולוגיות רוחניות?

אני מקיים - כמיטב יכולתי - מצוות.מי האיש? הח"ח!

לא אומר שאני מצמיד לזה בכוח פרשנויות תיאולוגיות מטאפיזיות על בסיס יומיומי. אבל לא זכור לי שבמחלוקות מהסוג הזה התשובה כתובה בשמיים בעננים.

לא הבנתי. בסוף זכרון כל אלו הוא זכרון של מאורעקעלעברימבאר

עבר לאומי בנרטיב.

אפשר על גבי זה להעמיס תכנים תאולוגים, אבל זה לא הבסיס.

גם אם אדם יתאמץ לראות במאורעות אלו רק תכנים תאולוגים, הרי זכרון הנרטיב של האומה לדורותיה כפוי עליו מכיוון שהוא חלק מאומה

אני לא אומר שהעובדות היבשות לא חשובות, אבלקעלעברימבאר

הנרטיב חשוב ורלוונטי יותר

אפשר גם להרחיב את השאלה על התנך.קעלעברימבאר

מה עדיף, לקרוא מלכים על אחאב שלא מביא לנו את כל הפרטים ההיסטורים המלאים,

או לקרוא ספר היסטוריה על התקופה שמכיל גם את קרב קרקר האיום האשורי וברית הממלכות ביניהם ארם וישראל נגד אשור?

זו דוגמא אחת.

או לקרוא את מלכים על סיפור הנס של הצלת ירושלים בימי חזקיהו, או לקרוא ספר היסטוריה מקיף שיתאר את הצלת ירושלים לצד השואה שקרתה בשאר ערי יהודה שנחרבו כולן ויושביהם נהרגו הוגלו או נהיו פליטים בירושלים?

אין הנידון דומה לראיה כללהסטורי

אני לומד ספר מלכים לא בגלל נרטיב כזה או אחר, אלא כי זו מצוות תלמוד תורה בכלל וספציפית זה דבר ד' המתגלה אלינו דרך נביאיו. שום מקור חיצוני לא עונה על ההגדרה הזאת.

אחרי שאמרנו את זה, נכון שבדרכים עקיפות ונעלמות, גם הידע ההסטורי, מגלה לנו את הנהגת ד' בדרכים נסתרות. ממילא השאלה אינה מה עדיף ללמוד, אלא למה הכתוב לא פירט את קרב קרקר וגדלותו של אחאב (חוץ מפסוק אחד במותו). פשוט שחז"ל שאמרו שאחאב משל בכיפה - לא סתם מצאו לזה רמז בפסוק, אלא ידעו על קרב קרקר.

אבל זה דבר ה' שמתגלה בנרטיב היסטורי.קעלעברימבאר

ספר מלכים הוא רשומה היסטורית ולא רק סיפורי מסר כמו מעשיות רבי נחמן או אגדות.רבה בר בר חנה.

אז כנל, כמו שה' מתגלה דרך נביאיו בתנך, כך ה מתגלה דרך חזל/גאונים במגילת אנטיוכוס.

משל בכיפה זה עדיין לא קרב קרקר ונסיבות הברית עם בן הדד וכו' , ולא כתוב בתנך שמשל בכיפה.

מצוות תלמוד תורה אתה יכול לעשות גם בספר איוב, ובכל זאת חזל ועם ישראל מתייחסים לספר מלכים כזכרון ההיסטורי שלהם, ולאיוב כמשל.

האם אתה שואף לתור הזהב של ירבעם בן יואש? כי היסטורית ישראל היו עשירים אז כבימי שלמה (וגם רמטז בעמוס וחזל).

לא. למה לא? כי עם ישראל זוכר את ימי שלמה ואת ימי ירבעם בן יואש שכח. כי מבחינתינו שפע גשמי שלא מחובר לרוחניות, ראוי לו שלא ייזכר.

אז בסוף הנרטיב קובע מה ראוי להזכר ומה ראוי להשכח.

כמו אצל בן אדם פרטי, גם אצל עם הזכרון הוא סלקטיבי

ספר מלכים זה ספר זכרון תולדות, ולא ספורי מוסר השכלקעלעברימבאר

נוסח כה עשו חכמינו או אגדות רבי נחמן או רבה בר בר חנה

חשמונאיםחסדי הים

קונסרבטיזםטיפות של אור

(דיון שמעניין אותי כבר כמה שנים, ונפתח בעיקר בגלל שנראה לי של@דורש טוב לעמי יש משנה סדורה כנגד הגישה שלהם)

איפה אתם משרטטים את הגבול בין אורתודוקסיה לקונסרבטיביות? בעמדות מסויימות? בקצב השינויים? במשהו אחר? האם יש לכם טענות עקרוניות נגד הגישה הקונסרבטיבית? אולי אתם חושבים שההבחנה מלאכותית? תובנות אחרות? אשמח לכל תגובה. תודה!

לימוד אמונה?- כיצד?צביקה125

הרמב"ם פירוש המשניות סוף מסכת ברכות כותב שהיה מעדיף ללמד אמונה יותר מכל דבר אחר!- מה זה אמונה?- שכל? - רגש?- שילוב של שניהם יחד? איך לומדים אמונה? איזה ספרים?- מה עשו בזמן התנאים/ האמוראים?- כיצד למדוד/ לימדו אמונה?

תורה שבעל פה בשימוש רב בשכל וברגשחסדי הים

באידיאל שכל מאב ורגש מאם

"אל הביטה דל כבודנו בגויים…..סיעתא דשמייא1

….., ושקצנו כטומאת הנידה".

כשם שאשה טמאה בנידתה שלא באשמתה כך אנחנו נטמנו בגויים שלא באשמתנו.

אבל טומאת הנידה בארץ ישראל כןקעלעברימבאר

היתה באשמתינו. "בני ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה כטומאת הנידה היתה טומאתם לפני".

אבל נכון שבגלות זה לא באשמתינו.

חוץ מזה שהטומאה בגלות היא לפרט, בעוד שהכלל דווקא נטהר במהלך הגלות מהחטאים שגרמו לחורבן "אז תרצה הארץ.את שבתותיה כל ימי הושמה"

טוב אני מחזיק בדעה….סיעתא דשמייא1

… שכיום כולנו בגלות.

גם בארץ ישראל יש טומאה על הפרט, ורובקעלעברימבאר

הטומאה בימינו על הפרט בארץ נובעת מהתסביך של מעבר מהגלות לארץ ישראל, כך שאפשר לומר שהגלות בעבר גורמת לטומאה בהווה ומתקיים "דל כבודנו בגוים ושקצונו כטומאת הנידה" גם היום.

אמנם יצאנו מהגלות באמת, אבל בתודעה אנחנו עדיין בגלות. כי כם שחי כעם הפלאפלעם ככל העמים ולא כממלכת כהנים ועם ה', עדיין בתודעת גלות

הנקודה החשובה שלא במקרה…סיעתא דשמייא1

… בחרו בטומאת נידה ולא בטומאת מת למשל.

אמנם מפני חטאתינו גלינו מארצנו אבל שנאת הגויים כלפינו היא עוורת ללא כל סיבה.

כיום יש שנאת זרים בכל מיני מדינות אבל שנאת יהודים זה קטגוריה בפני עצמה.

השנאה הזאת תעבור מן העולם רק שיתקיים מה שכתוב בחלק השני של "עלינו לשבח" כלומר

…."וכל בני בשר יקראו בשמיך"….

אני תמיד חשבתי שהכוונהקעלעברימבאר

שהגוים גרמו לנו להיות משוקצים בעיני ה' כטואמ תהנידה.

אתה טוען שהכוונה שהגויים משקצים אותנו בעיניהם כטומאת נידה המרוחקת מבעלה?

מצד אחד זה לא מסתדר מצד שני זה באמת מקביל ל"דל כבודנו בגוים".

ואולי המשורר סתם בחר בדימוי נידה לתיאור זה שיהודים מאוסים בעיני הגוים, על סמך הפסוק "תזרם כמו דווה (נידה או זבה) צא תאמר לו" (זה היה בימים שהקפידו על טומאה וטהרה ביום יום ונזהרו לגעת בנידה או במה שהיא יושבת עליו. ולכן הדימוי של מישהו שנגעלים ממנו דומה לדימוי נידה שכולם התרחקו ממה שישבה עליו (וכן הרמבן אומר ששמה נידה כי היא מנודה מכל אדם וכן לבן נמנע מלהפוך את הכר של רחל בגלל שלא נגע בכר טמא נידה וגם לפני התורה כך נהגו בני אדם) כמו הביטוי "הוא מצורע בעיני הציבור" בימינו

כלומר כוונת המשורר "דל כבודינו בגוים ואנו כמצורעים בעיניהם")

אף פעם לא נהיה משוקצים בעיני השם….סיעתא דשמייא1

… אנחנו בניו. ולכן שנאת הגויים תעבור מן העולם ללא קשר אילינו או למעשינו .

השנאה תעבור רק כאשר "….יכירו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך…. "

בפנמיות לא, בחצוניות כן:קעלעברימבאר

"כטומאת הנידה היתה טומאתם לפני" "ריבו באמכם ריבו כי היא לא אשתי" "חודשכם ושבתכם שנאה נפשי נלאתי נשוא" "וימאס בכל זרע יעקב ויתנהו ביד שוסים"

בנקרת הצור, ביקש משה שלוש בקשות ונענה על כולן....סיעתא דשמייא1

....אחת מהם "שתשרה שכינה על ישראל" . שכינה לא תשרה במקום טמא לא בפנימיות ולא בחיצוניות.

ולכן גלתה שכינה מאיתנו בחורבן הביתקעלעברימבאר

ולפני החורבן שהטומאה לא היהת כטומאת נידה, נאמר "השוכן איתם בתוך טומאותם" "אף על פי שטמאים - שכינה עמהם"

"אף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא ....סיעתא דשמייא1

.....געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני יהוה."

"גלו - שכינה עמהם"

שכינה קטנה. מקדש מעט.קעלעברימבאר

לא מאסתים להפר בריתי

צמצמת את השכינה?סיעתא דשמייא1

ה' צמצם אותה בגלותקעלעברימבאר
עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך כ"ה בחשוון תשפ"ז 20:21

עיין ערך גלות שכינה

אני לא יודע מיהם 'כולנו' אך אני לא בגלותדורש טוב לעמי

וגם כל יהודי ארץ ישראל אינם בגלות. זו עובדה, אפשר לדון במשמעות שלה. אך זו עובדה על פי עצם ההגדרה של 'גלות'. עיין מהר"ל נצח ישראל פרק א.

לא רק מהרל. גם גמרא.קעלעברימבאר

אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות

טוב אם ראש הממשלה הוא אצלך המלך אז…סיעתא דשמייא1

אתה צודק.

לא קשור למלך. תיאורטית גם אנרכיהקעלעברימבאר

כמו בימי השופטים שאיש הישר בעיניו יעשה וחוסר שלטון.

התנאי לגאולה זה שעם ישראל שבארץ ישראל לא משועבד מדינית לשום עם אחר. גם מדינת חסות (כמו ממלכת יהודה של צדקיהו שהיתה משועבדת לבבל) נחשבת עצמאות לפי ההלכה.

עובדה שבחנוכה עדיין לא היה מלך אבל כבר יצאנו משעבוד מלכוית ואומרים הלל.

לא חושב שכל הרבנים חושבים. ככה.סיעתא דשמייא1

החרדים לא. הציונים כן. אבל פשט הגמרא כך הוא.קעלעברימבאר

החרדים חלקם מנמקים שמכיוון שהמדינה הוקמה על בסיס להיות עם ככל העמים ולא עם ה', אז היא מדינה גויית שמאוכלסת ביהודים. ולכן לשיטתם לא יצאנו משעבוד מלכויות שהרי לשיטתם עדיין מדינה גויית שולטת עלינו.

הרב קוק מפריך את טענתם אחד לאחד בספר אורות

במציאות של היום ספק אם הרב קוק…סיעתא דשמייא1

…היה אוחז באותה דעה בדיוק. בכל מקרה אני לא מזלזל בהשקפה הזאת שלכם אני פשוט לא שלם אתה ולכן אין טעם לדון בזה. צריך לכבד את הדעה הנגדית מבלי להשתכנע.

להפך. הוא כתב שגם התנועה הציונית הכי חוטאת והכיקעלעברימבאר

כופרת שיש , בלתי אפשרי להפריד ממנה את זה שהיא יהודית .

כשם שהרב קוק כותב באורות ישראל ותחיתו פרק לא:

טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל, וחפצים הם בדמיונם להשוות את הענין האלהי הזה, המיוחד באופי הישראלי, לענין כל תוכן של עם ולשון אשר בכל משפחות האדמה, ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות, ושתיהן יחד נחלו בזה שקר, כי כל עניני המחשבה, ההרגשה והאידיאליות, שהננו מוצאים באומה הישראלית, חטיבה אחת בלתי מחולקה היא, והכל ביחד עושה הוא את צורתו המיוחדה. אמנם כשם שטועים המתאמצים להפריד את החלקים הבלתי מתחלקים הללו, ככה יותר הם טועים אותם שהם סבורים שאפשר הדבר שהחלוק והפרוד יעלה בידם של כל המתאמצים להפריד את התיומת, ומזה בא שהם לוחמים נגד מחזיקי חלק אחד מהחטיבה הישראלית בחמה שפוכה, על הפרדתם המהבלת, מבלי לשים על לב איך צריכה המלחמה הזאת להתכונן. אם היה אפשר להפריד באמת את התכנים הרוחניים שבכנסת ישראל, אלא שהדבר מנוע מפני איזה חק תורי, אז היתה צריכה המלחמה להיות מכוונת נגד המחזיקים בחלק נפרד מיוחד, לבלע ולכלות את צביונם מעל שמי האומה. אבל כיון שמניעת הפירוד היא מניעה מוחלטת בטוחים אנחנו שהמפרידים, מחזיקי החלקים הבודדים, אינם טועים כ"א בציור דמיונם ולא בפועל הויתם, כי באמת בזה החלק הפרטי, כיון שיסודו בחיי האומה בכללה, הרי הכל כבר נמצא בו, וצריכה המלחמה להיות מיוחדת רק לגלות להם את טעותם ולברר להם, שכל מאמצי חילם להפריד את האחדות הישראלית העליונה לא יעלו בידם. וההסתגלות של שלמי המחשבה והרצון הישראלי, בכל עמק טבעיותו, צריכה רק להיות לבקר את החזיון החלקי מכל עבריו, ולהראות בו בעצמו את כל סימני תמותו וכליליותו מכל הנושאים כולם, גם מאותם הרעיונות שבעלי הרוח רצו כבר להסיח מהם את דעתם ולעקרם מנפשותיהם. ע"י בירור ענין אמתי זה יעמדו סוף סוף כל בעלי התפרדות על ההכרה, שדי להם לכלות לשוא את כחם, ותחת להחזיק בחלק נפרד מדומה, שכל השאיפות והתכנים הכלליים של כל האומה כולה, בכל ערכיה, כלולים בו, אלא שהם כהים ומטושטשים, ומתוך כך מונעים הם מהנפשות המחזיקות בו את שובעם הרוחני, מצמצמים את מרחב רוחם ומדריכים אותם בנתיבות מלאי חתחתים, - יותר נח יהיה להם להכיר באמת את האמת המציאותית ולהחזיק בכל התוכן החי הקודש של אור ישראל השלם בכל הופעותיו בגלוי. בזה יושיעו את נפשם מכל צרה ומחשכים, ויביטו וינהרו אל ד' ואל טובו, ולא יצטרכו עוד לענות את נפשם בשברי רעיונות כהים ומטושטשים, אשר לא יוכלו מעבר מזה להפטר מהם לנצח ומעבר אחר למצא להם ברור והארת רוח, כי הם תכנים אשר טובם ולשד חייהם הנלהב והעצום לא יתגלה כ"א על הככר הרחב והשלם שכל החיים הישראליים, במהותם הכללית והשלמה, מתראים בו בכל מלא עזיזותם.

ב. אני מכבד את דעת החרדים, היא פשוט לא נכונה עובדתית

כל מילה בסלע!!! רק הביעה…סיעתא דשמייא1

שהתפתחה תופעה בקרב מאמיני בהרב קוק שקושרת קהלים הנדונים עם ערב רב ויוצרת פילוג. אבל שוב לא רוצה לדון בזה מה גם שיש טענות לכן ולכן.

אתה מדבר על הפרוגרסיבים שמזוהים כערב רב?קעלעברימבאר

הם לא היו בימי הרב קוק אז הוא לא דיבר עליהם.

אבל הוא כן כינה את בן יהודה "אבר מדולדל שכרם בית ישראל לא תחסר מעלים נובלים כמוהו" בגלל שאמר על עצמו שהוא הפנה עורף לעבר של אומתו

כל יהודי אסור שיזוהה כערב רב….סיעתא דשמייא1

… אפילו הרב נזהר מלהגדיר הגדרה כזאת . היום מגדירים הגדרה זאת ללא אבחנה . הוא בטוח לא היה מסכים לזה.

לא שהם ערב רב, אלא שמייצגים כוח שהוא בחינת ערב רבקעלעברימבאר

בימי הרב קוק לא היה פרוגרס או פוסט ציונות. אבל ייתכן שאכן ראה את היהודים המתבוללים בלונדון שפעלו להכשיל את הצהרת בלפור כבחינת ערב רב

"יתכן"? לא היתי מסתכן בהשערה הזאת…סיעתא דשמייא1

…. שאלתי את ai :

האם הרב קוק השתמש במושג ערב רב בכתביו?

תשובה:

כן, הרב קוק (הראי"ה) השתמש במושג "ערב רב" בכתביו, אולם השימוש בו הוא שולי יחסית מבחינה כמותית (מופיע פעמים בודדות בלבד), והוא מציג גישה מורכבת ומסויגת מאוד כלפי החלת המושג הזה בפועל על קבוצות או אנשים בעם ישראל. [1, 2]

ההתייחסות המרכזית והמפורסמת ביותר שלו לנושא מופיעה בספרו מאמרי הראי"ה (עמ' 59–60), שם הוא דן במושג ומזהיר מפני השימוש הפוליטי או החברתי בו: [1, 2]

1. ביקורת חריפה על השימוש במושג למטרות מחלוקת

הרב קוק יצא נגד גורמים דתיים בדורו שהשתמשו במושג הקבלי "ערב רב" כדי להוציא קבוצות של יהודים חילונים (כמו החלוצים והציונים) אל מחוץ לכלל ישראל. הוא כתב כי אותם אנשים "לוקחים את כל דברי הסודות הקדושים הללו... כפשוטם, ומרבים על ידי זה מחלוקת בישראל". לשיטתו, פירוש מושגים קבליים מורכבים בצורה שטחית ומגזרית פוגע באחדות העם. [1, 2]

2. הגדרת מאפייני ה"ערב רב" לפי תכונות מוסריות

במקום לזהות את ה"ערב רב" עם קבוצה אידיאולוגית או פוליטית מסוימת, הרב קוק ציטט את ספר הזוהר והגדיר את המושג דרך תכונות נפש ומוסר לקויות. לפי דבריו, סימני ה"ערב רב" הם: [1, 2]

  • חוסר רחמנות כלפי האחים (בני ישראל).

  • נטייה להטות חסד ולדאוג לאומות העולם על חשבון טובתם וסבלם של ישראל.

  • הכבדת עול על בני ישראל וביזוי התורה ולומדיה. [1, 2]

3. פתח לתקווה ותיקון

אפילו כשהוא מתאר אנשים שנושאים את קליפת ה"ערב רב", הרב קוק מדגיש כי בדור הגאולה גם הם עשויים להשתנות. הוא מציין שרבים מהם, למרות ריחוקם הנוכחי מקדושה, "עלולים להכיר ולידע שהתורה היא נשמתן של ישראל". הוא קורא להתנהג עמם בנחת ובדרכי נועם כדי לקרבם, ולא להדוף אותם החוצה. [1]

בשל מורכבות הניסוחים של הרב קוק, כיום בשיח הציבורי והתורני ישנן פרשנויות הפוכות לדבריו: זרמים רדיקליים ואנטי-ממלכתיים נתלים לעיתים בדבריו כדי להצדיק מאבק במי שהם מגדירים כ"ערב רב", בעוד שמרבית תלמידיו מדגישים את אזהרתו המפורשת מפני קריעת העם והשימוש הפסול בכינוי זה. [1, 2, 3]

נו יש אנשים בימינו שעונים על הגדרת סעיף 2קעלעברימבאר

בכל מקרה טרמנלוגיה לא חשובה.

מה זה משנה "ערב רב" או "מזיקים לאומה"?

לא חושב שיש לנו התר לסווג אנשים…סיעתא דשמייא1אחרונה

… העונים להגדרה בסעיף 2. אם הרב נזהר לא להגדיר מי אנחנו שנגדיר אנשים ספציפיים.

מה הבעיה לעשות דיון ענייני אםקעלעברימבאר
עבר עריכה על ידי טיפות של אור בתאריך כ"ה בחשוון תשפ"ז 20:10

כתביו של הרב ------ הם בגדר אורתודוקסיה או לא? כל עוד הדיון מכבד ולא גולש לביזוים

את הדיון הזה אפשר לנהל על עמדות,טיפות של אור

בלי להזכיר שמות של אנשים

למישהו חשוב לכתוב "אני ממליץ להימנע מהספר הזה והזה"? מצויין. בוצע

אני מסכים עם קעלעברימבארדורש טוב לעמי

לא רואה בכך בעייה. אני גם די בטוח שלאיש שבמוקד הדיון אין בעייה בקיומו. גם לא זיהיתי בכל האשכול אפילו רמז לביטויי זלזול או פגיעה באיש המדובר.

אני מסכים עם המשפט הלפני-אחרוןטיפות של אוראחרונה