א. בעז"ה, אבל אני ממליץ גם לך לעיין במקורותיי, בעז"ה אשלח לך. הפוסקים אינם התייחסו לאידיאל, אלא התייחסו לגמרא שמשמע ממנה שאסור ללמד בכסף, "מה אני בחינם אף אתם בחינם", ולכן תירצו איך מותר לקבל כסף. לגבי זה הם התייחסו, אך וודאי שללמוד כל היום זה אידיאל. ואמרתי בתגובה שלי שאפילו במציאות של היום שבדר"כ ללמוד מצריך כסף ולהסתמך על אחרים לפעמים, וכתבתי את דברי הרב שרקי, שמזה שכל הרבנים ובני התורה כך נהגו וודאי שזה לא סותר את ההלכה, והביאו היתרים. (ולא הבנתי איך אנשים אומרים שאם אפשר לא לעשות את זה, ואמנם מקלים באותו עניין שמופיע בגמרא שלא לקבל כסף וללמד בחינם, אך מקלים בעניין הרבה יותר נשגב של ללמוד תורה כל היום, שכתבתי שבכל המקורות פשוט שהוא האידיאל....וכן אציין שכל העניין המופיע בגמרא הוא ללמד בחינם, ללמוד בחינם פשוט לכאורה שאין בעיה, אבל יכול להיות שגם בזה יש בעיה, בשביל זה אעיין במקורות הללו....בקיצור, פשוט שאותם פוסקים לא עסקו באידיאל, אלא בלהבין איך כל הרבנים לדורותיהם עברו על אותה גמרא).
ב. לא ברור לי איך אתה מנפנף משנ"ב ואומר שהוא דעת יחיד, בעוד שהוא פוסק לאשכנזים רבים ולפיו הם הולכים. ושוב, אין זה מחלוקת מה האידיאל, וגם אם תסבור שזו מחלוקתם, הם אינם מחזיקים מים מול גדולים קדמונים שפשוט מהם שזה האידיאל, וכמו הפסוק שציטטתי.
ג. לא הבנתי מניין לך קביעה זו. דברי הרמב"ם אמת בכל מקום שכתב, ולא משנה מה הנושאים של אותן הלכות, שוודאי שאין ללמוד מנושא של הלכה נפק"מ להלכה.
2. אז גם אני אתן חילוק בדברי הרמב"ם, מה שהרמב"ם דיבר בהלכות ת"ת זה על אדם שרוצה ליהנות מדברי ת"ת, ולא שמתכוון לשם שמים, וכך לשונו בהל': "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את ה' ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן". וודאי שהרמב"ם לא יגיד דברים כאלו על אדם שלומד תורה לשמה ומקבל כסף מן הציבור או מן הצדקה, שהרי זה סותר מקורות רבים, וכן זה נגד כל הרבנים לדורותיהם ונגד הוא עצמו שהתפרנס מאחיו ולמד תורה, אלא וודאי שמדובר על אדם כזה שמחפש עבודה שמרוויחה כסף, ובמקום ללכת לעבוד, אומר, נלך למשרת רב שתכניס לי כסף, על אדם כזה הרמב"ם מתרעם ואומר כמה חמורים מעשיו.
ועוד, שסוף דברי הרמב"ם (שבטח אם לא הייתי מצטט אותם ומתייחס אליהם היית מנסה להוכיח מהם) מובנים לא כפשוטם, וכן כך מבינים את פשט המשנה שאותה הרמב"ם פוסק, וכך פשט כל המפרשים והשו"ע שפסק את זה להלכה, וכן הרמב"ם פה, שהסיבה שכתוב: "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עוון" זה משום ש: "וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות", דהיינו, רק במצב שלא יהיה אוכל והוא יאמר שהתורה תעזור לו, כנגד זה אמרו לו להיות במצב כזה שהוא רעב ללחם, שיכול להגיע למצב כזה של חרפת רעב ויגנוב חלילה, וזה יביא לחילול ה' גדול, וכמו שהרמב"ם האריך לתאר, אך לא אם המצב הוא שהוא חי בצורה נורמלית וסבירה, שאז אין חשש כזה ואין בזה בעיה. (וגם אז, הותר לאנשים מסויימים לחיות ככה, וכבר מצינו גדולי ישראל שחיו בחרפת רעב בשביל לימוד התורה, וזה כי ידעו שאינם יגיעו למצב הזה, וכמו אליהו הנביא שה' שלח לו מים ואוכל ע"י העורבים....). דברי הברטנורא על המשנה: "וכל תורה שאין עמה מלאכה ואם תאמר יהא עמל בתורה תמיד ויגיעתה תהא משכחת עון ומה צורך למלאכה לכך הוזקק לומר וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה לפי שאי אפשר לו בלא מזונות ומלסטם את הבריות ומשכח תלמודו".
ולא עוד, אלא שהשו"ע (אורח חיים, קנ"ו, א') פסק את המשנה הזאת להלכה עם הטעם הזה: "אחר כך ילך לעסקיו דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון כי העוני יעבירנו על דעת קונו וכו'...", כותב הביאור הלכה: "כתבו הספרים שזהו נאמר לכלל העולם שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו להיות עסקם רק בתורה לבדה, אבל אנשים יחידים יוכל להמצא בכל עת באופן זה" (ומשמע מדבריו שגם מי שלא יהיה כל חייו בעולם התורה, לפחות קצת שיהיה, באופן שלא יעבירנו על דעתו....). דברי הרב אבינר: "כלומר רוב בני האדם הם שצריכים ללכת לעסקיהם, אולם ישנו מיעוט שכל עניינו הוא לעסוק בלימוד תורה...כי באמת ישנו מיעוט היכול לעשות כרשב"י והדבר יעלה בידו, "והקב"ה בודאי ימציא להם פרנסתם וכו'..."". (ועיין בעניין זה אורות התורה פרק ט' פסקה י'). בקיצור, כך פשט המשנה, ולצטט את זה כאילו זו כל התורה כולה זה לא נכון.
עוד הרמב"ם אומר: "מי שחשקה נפשו בתורה תמיד ושגה בה כבן עזאי ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה אין בידו עון והוא שלא יהיה יצרו מתגבר עליו אבל אם היה יצרו מתגבר עליו חייב לישא אשה ואפילו היו לו בנים שמא יבוא לידי הרהור" (הלכות אישות פרק ט"ו, הל' ג'). רואים את אותו עניין, שיחידים שמסוגלים לשלוט ביצרם ולעמול בתורה שמצילה מן החטא (ע"י ש"מתחתנים עם התורה") טוב שיעמלו בתורה.
מעשה רב שמופיע בפירוש של הרב אבינר לאורות התורה עמ' 25 הערה 64: "רבי חיים מוולוז'ין כותב כי שאל את רבו הגר"א "על קבלת פרס מאחרים מלימוד לחלק השכר, שנראה שלומד על מנת לקבל פרס? והשיב: אם עינו צרה ליתן לאחרים חלק- מראה בזה שרוצה לקבל כל השכר לעצמו ולמעט רצון הבורא כדי לעשות רצונו, אבל צריך שיהיה רק רצונו לעשות רצון הבורא ומיניה ומיניה יתקלס עילאה, כי אם יקבל פרס- יוכל ללמוד כל היום, אם כן יעשה רצון הבורא יום שלם, אבל אם לא יקבל פרס ויצטרך לעסוק במשא ומתן חצי היום וחצי היום ילמוד- לא יעשה רצון הבורא כי אם חצי היום".
בני הלוויים קיבלו מעשרות ובכך "התפרנסו מן הציבור", ולכן חילוקך לא מתחלק. אצטט את דברי המאירי על הגמרא בסוטה: "תלמיד חכם אין עבודת המלך מוטלת עליו כבשאר בני אדם אלא פטור ממנה על הדרך שהוא פטור מכמה דברים כמו שהתבאר בראשון של בתרא וכל שמטילים עליהם נענשים דרך הערה אמרו מפני מה נענש אסא מפני שעשה אינגריא בתלמידי חכמים דכתיב והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי וישאו את אבני הרמה". מזה שת"ח פטור ממיסים בעניינים מסויימים ופטור משמירה, בוודאי שחכמים הקלו על ת"ח כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה, ומדוע שיקלו עליהם בזה ולא בדברים אחרים?
רק אומר שאתה אומר דבר שאין לו מקור, שהאידיאל הוא גם לעבוד, ואז מסביר אותו בכל הגמרות שבפשט לא דיברו עליו ולא הזכירו אותו ומוכח כמוני, ואז אתה אומר, טוב, אפילו שלא כתוב בגמרא, היא לא מדברת על עבודה, היא מדברת על ב'...חבל מאוד. והנה רואים בפסוקים שהאידיאל שיהיה לעתיד לבוא שלא נעבוד: "ורעו זרים צאנכם...".
3. תירוצך לא מתקבל, שכן כתוב בגמרא: "הרבה עשו כרבי יהודה ועלתה בידם, הרבה עשו כרבי שמעון ולא עלתה בידם". וודאי שלא יעלה על הדעת שרבי שמעון שסובר שצריך ללמוד כל היום פתאום יגיד שאם האדם לא לומד כל היום, שילמד רק כמה דק', האם זה הכל או כלום? למה להגיד את זה? לא מסתבר כלל. חשבתי על תירוץ אחד, המחלוקת השנייה שלהם היא לא במה צריך לעסוק כל היום, אלא במה יוצאים ידי חובה ומקיימים "והגית בו יומם ולילה". רבי שמעון מחשיב את המחשבה מאוד, כידוע, המחלוקת שלו עם רבי יהודה האם להחשיב את המחשבה או לא, ולכן לפי דעתו מספיק הרהור בדברי תורה כל היום, וגם אם לא הוציא מפיו הגה אלא רק קרא ק"ש שחרית וערבית, זה מספיק בשביל לצאת ידי חובה בדיבור בדברי תורה. לעומתו, רבי יהודה אומר שצריך לדבר בפועל ולא מספיק להרהר. רבי שמעון מובן, אך עדיין לא מובנת דעת רבי יהודה, מדוע סבר שצריך גם לעבוד, ומצד שני סבר שצריך ללמוד בפועל כל היום. ועוד, שלשיטתו חכמה יוונית אפשר ללמוד רק בזמן שהוא לא יום ולא לילה, דהיינו, לשיטתו אין מקום לעיסוק בחול, אלא רק בדברי קודש. צ"ע, אם יש לך תירוץ, אשמח מאוד. אבל בכל מקרה, מאוד ברורה דעת רבי שמעון בר יוחאי.
אינני מבין מדוע אתה אומר שפסקו כרבי יהודה! יש משנה בשבת שאומרת ש"מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפילה", וכל הפרשנים מביאים שמכיוון שהיום אנו מפסיקים גם לדברים אחרים, אז גם לתפילה אנו מפסיקים. אולם רואים בבירור שיש משנה פסוקה כדעת רבי שמעון, ואם היינו בדרגה המספיקה, הייתה גם הלכה כך, או לפחות שאפשר לנהוג כך (מופיע שחיי שעה זה תפילה, וכן מופיע בגמרא על רבי שמעון ובנו רבי אלעזר שכשיצאו מהמערה וראו אנשים עובדים בשדה, אמר: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?", ששם משמע שגם העבודה נקראת חיי שעה. אם כן, אם האנשים באותה דרגה לא מפסיקים לתפילה אלא רק לק"ש, מוכח שזו הדרגה האידיאלית וזה נכון גם לגבי העבודה היומיומית, שהיא החיי שעה היותר נמוכים מאשר התפילה בוודאי).
ההלכה אינה עוסקת במה האידיאל, זהו לא מקומה של ההלכה. ההלכה מדברת מה מותר ומה אסור. אמנם, יש דברים שאומרת שמותר בדיעבד, אך אין זה דיעבד מצד המציאות, אלא דיעבד הלכתי, שבדיעבד אם עשה פטור (כמו גזירה דרבנן שאדם עבר עליה). יש דברים שמבחינת הרצוי הם דיעבד, אך הלכתית יהיו לכתחילה, כמו לדוגמא אשת יפת תואר. יש דברים הפוכים, שהם מבחינת הרצוי אידיאליים, אך בפועל אי אפשר לפסוק כמותם, כמו הדוגמא של הפסקה לתפילה מהלימוד. לכן, דווקא יש לדייק הפוך, ואם ההלכה פסקה שמותר, זה אומר שהיא פסקה כדעת רבי שמעון שללמוד כל היום, ורק אולי לעניין הפסקה לתפילה ולמצוות לא, אך בעניין האם ללמוד כל היום או גם לעבוד, ההלכה פסקה כרבי שמעון. (ושוב, ההלכה לא דנה מה האידיאל, אלא רק אומרת מה מותר ומה אסור, ומזה שאמרה שמותר משמע שפסקה כך ולא כרבי יהודה). הכי רחוק שאפשר להגיד זה שההלכה לא אומרת מוחלט כרבי שמעון, אלא אומרת: "מר כמר עביד ומר כמר עביד", ואפשר ללכת לדעת רבי שמעון, דהיינו, שאין הכרעה ברורה ואדם יכול לנטות לדעת רבי שמעון ולנהוג כמותו, אך וודאי שהיא לא פסקה באופן ברור כרבי יהודה.
ואם כבר מדברים על דברים שלא מותאמים למקומם, ההלכה אינה מדברת על אידיאלים, ולהוכיח ממנה על אידיאלים, זה להוכיח דבר שלא ממקומו, בעוד שהרמב"ם עצמו כשעסק יותר בענייני אמונה ולא הלכה, בהקדמה למשנה, אומר שהאידיאל הוא ללמוד, וכל עמי הארצות שעובדים הם עושים כך לצורך היחידים שעוסקים בחכמה ונבראו בשבילם, וזו תכלית העולם: "ונשאר בכאן שאלה אחת, והיא, שיוכל אדם לומר: אתם כבר אמרתם, שהחכמה הא-לוהית לא המציאה דבר לריק אלא לעניין, וכי כל היצורים שמתחת גלגל הירח, הנכבד מהם הוא האדם, ותכלית היות האדם לצייר לנפשו המושכלות. ואם כן, מדוע המציא הקדוש ברוך הוא כל האנשים אשר לא יציירו מושכל לנפשם? ואנו רואים שרוב בני אדם ערומים מן העורמה וריקים מן החכמה, מבקשים התאווה, ושהאיש החכם המואס בעולם הוא יחיד בין רבים, לא ימצא אלא אחד בדור מהדורות?!
התשובה על זה: שהאנשים ההם נמצאו לשתי סיבות:
האחת: להיותם משמשים לאחד ההוא. שאלו יהיו כל בני אדם מבקשים חכמה ופילוסופיה, ישחת תיקון העולם ויאבד מין בעלי חיים מן העולם בימים מועטים. מפני שהאדם חסר מאוד ומצטרך לדברים רבים; והיה נצרך ללמוד החרישה והקצירה, ולדוש ולטחון ולאפות, ולתקן כלים למלאכות האלה - כדי להשלים בהם תיקון מזונו. וכן יהיה צריך ללמוד הטוויה והאריגה - כדי לארוג מה שילבש, וללמוד בניין - לבנות מקום להסתר שם, ולעשות כלים לכל אלו המלאכות, ואין בחיי מתושלח מה שיספיק ללמוד אלו המלאכות, שהאדם מצטרך במחייתו לכולן צורך מוכרח. ומתי יהיה מוצא פנאי ללמוד ולקנות חכמה?
על כן נמצאו שאר בני אדם לתקן אלו המעשים הצריכים אליהם במדינה, כדי שימצא החכם צורכו מזומן לפניו, ותתיישב הארץ, ותהיה החכמה מצויה. ומה טוב אמר האומר: "לולי המשתגעים נשאר העולם חרב".
שאין בעולם שיגעון דומה לשיגעון האדם: שהוא חלוש הנפש ודל ההרכבה, והוא נוסע מתחילת הגליל השני משבעה גלילות הישוב עד סוף השישי והוא עובר ימים בזמן החורף, והולך בארץ תלאובות בזמן החורב והקיץ, ומסתכן בנפשו לחיות השדה ולרמשים, כדי שירוויח דינרים. כשיקבוץ כלום מן הזהובים שמכר בהם נפשותיו השלוש, ויהיה לו מהם חלק - יתחיל לחלק אותם על אומנים לבנות לו יסוד על טבור הארץ בסיד ואבנים, כדי להקים עליו קיר שיעמוד שנים רבות. והוא יודע שלא נשאר משנות חייו מה שיוכל בהם לבלות בנין עשוי מן הגומא! היש שטות ושיגעון גדול מזה?!
וכן כל תענוגי העולם הם הוללות וסכלות גמור, אבל הם סיבה ליישב העולם. ועל כן קראו חכמים, עליהם השלום, מי שאין לו חכמה: "עם הארץ", כלומר: לא נמצאו כי אם ליישב הארץ, לפיכך הם מייחסים שמם לארץ.
ואם יאמר איש: הרי אנו רואים שוטה וכסיל, והוא שוקט בעולם, לא ייגע בה, ואחרים עובדים אותו ומתעסקים בעסקיו; ואפשר שיהיה המשתמש בעסקיו איש חכם ונבון?!
- ואין הדבר כאשר יחשוב החושב. שמנוחת הכסיל ההוא, כמו כן עובדת ומכינה הטוב ההוא לאיש אשר חפץ הבורא לתיתו לו. שאף על פי שהוא נח ברוב ממונו או רכושו, יצווה לעבדיו לבנות ארמון כליל יופי, ולנטוע כרם חשוב, כמו שיעשו המלכים וכל הדומה להם. ואפשר שיהיה הארמון ההוא מזומן לאיש חסיד, יבוא באחרית הימים, ויחסה יום אחד בצל קיר מן הקירות ההם, ויהיה לו סיבה להינצל ממות. כמו שאמר: יכין וצדיק ילבש (איוב כז, יז). או ייקחו מן הכרם ההוא כוס יין יום אחד, לעשות ממנו צרי הנקרא: תריאקה, וימלט בו מן המוות איש תמים ושלם אשר נשכו האפעה.
וכן מנהג הקדוש ברוך הוא וחכמתו אשר בה העביד הטבע: "עצות מרחוק אמונה אמן". וזה העניין ביארוהו חכמים, עליהם השלום. אמרו: כי בן זומא היה עומד על הר הבית, והיה רואה ישראל העולים לחג ואומר: "ברוך שברא כל אלה לשרתני" - כי היה עליו השלום יחיד בדורו.
והסבה השנית במציאות מי שאין בו חכמה, מפני שאנשי החכמה הם מעטים מאוד, וזה הדבר נתחייב בדרך החכמה האלוהית. ואין לומר באשר חייבה החכמה הראשונית: "מדוע היה כך"? כמו שאין לשאול: למה היו הגלגלים תשעה, וכוכבי לכת שבעה, והיסודות ארבעה". שאלו כולם והנוהגים מנהגיהם נתחייבו להיות כך במציאה הראשונה.
והנה החכמים, עליהם השלום, כבר בארו זה. ואמר רבי שמעון בן יוחאי על אנשי דורו - ואף על פי שהיו נכבדים רובם : "ראיתי בני עליה והם מועטין; ואם שניים הם אני ובני הם". ועל כן נבראו ההמון לעשות חברה לחכמים, שלא יישארו שוממים.
ואולי תחשב שזאת התועלת קטנה, אבל היא צריכה וראויה יותר מן הראשונ.; שהרי הקדוש ברוך הוא העמיד הרשעים בארץ ישראל כדי לעשות להם חברה ולהסיר שממון נפשות החסידים. הוא מה שנאמר: לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה (שמות כג, כט). וזה העניין פרשו חכמים גם כן, ואמרו: מאי "כי זה כל האדם"? (קהלת יב, יג) - "כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה", פרוש: להסיר עצבו ושממון יחידותו.
ואם כן, נתבאר מכל אשר אמרנו: שהכוונה בבריאת כל מה שיש בתוך העולם ההווה והנפסד, אינו אלא איש שלם, כולל החכמה והמעשה, כמו שאמרנו.
וכשתתבונן ותלמד מדבריהם, עליהם השלום, אלו שני העניינים, רצוני-לומר: החכמה והמעשה, מאשר בארוהו ורמזוהו - תדע, כי על נכון אמרו: שאין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה...".
רואים מכאן בפירוש ובאריכות גדולה של הרמב"ם את דעתו, אין צורך להוסיף עוד, אני חושב שהדבר ברור.
אמנם במו"נ חלק שלישי הרמב"ם מביא שהיחידים גם צריכים להדריך את ההמון ולתקן את החברה, אך זה תפקיד גם של החכמים כדי שינהגו כמו ה' יתברך שמשפיע מטובו על המציאות, דהיינו, זה יותר בשביל הנותן, המשפיע, החכם, שיהיה יותר מתוקן וגומל חסדים, אך אין זה האידיאל. (ואפשר להקביל את זה למלאכים לעומת בני האדם, שאם מסתכלים באופן כולל על כל הבריאה, המלאכים וודאי שיותר גבוהים מבני האדם והם תכלית הבריאה באמת לפי הרמב"ם, אלא שמכיוון שהמלאכים מידמים לבורא יתברך שמשפיע מטובו על המציאות וברא אותה, הם גם משפיעים על הגלגלים ועל כל המציאות שמושפעת מטובם, כמו עשירים שיש להם כ"כ הרבה כסף, שגם נשפך להם כסף לאחרים, מרוב שלימותם הממונית).
לא הבנתי בכלל איך הגעת למסקנה שדעת רשב"י היא טענה פרקטית והגמרא דחתה אותה בטענה פרקטית....
ההיפך הוא הנכון, דווקא פסיקתם שמותר מוכיחה שפסקו כרבי שמעון וזה האידיאל.
אגב, חשוב להדגיש, אין זה שיהיו עשרה שישלימו מניין, אלא עשרה שיהיו בזמן התפילה, שיש מקור שזה חמור מאוד אם ה' מגיע בשעת התפילה (שהרי קבעו איתו פגישה, והוא מגיע בזמן....
) ואין מניין בבית-כנסת. דברי המאירי על המקום: "ולקצת אחרונים ראיתי בפירושי הלכות שנזונים היו מן הצבור וכן כתבוה גדולי הרבנים פחות מכן הרי זה כפר". נראה לכאורה ממנו שיש מפרשים כמו שאמרתי.
אך גם אם לא, מוכח מחידושי הרשב"א על המקום שכך נהגו מאותה גמרא (מגילה דף ה"א עמ' א'): "...אלא לרב מאי טעמא כל יחיד ויחיד יקראוה במקומן ועוד הא כתיב משפחה ומשפחה ומכאן סמכו של בית רבי ומתבטלין מתלמוד תורה ובאין לשמוע מקרא מגלה כלומר כדי שיקראוה ברבים והא דרב ורב אסי ודאי למצוה מן המובחר ולכתחלה קאמרי הא בדיעבד יצאו אלמא לרב אפי' לכתחלה אינו צריך י' אלא אפי' ביחיד וי"ל דאפי' רב מודה הוא שצריך לקרותה עם הצבור משום דברב עם הדרת מלך ופרסומי ניסא ברבים אלא שלא הטריחוהו חכמים לאסוף ולכנוס עשרה כדי לקרותה והילכך בשעה שהצבור קורין מבטלין עבודה ותלמוד תורה ובאין לשמוע עם הצבור ואע"פ שיש בבית הוועד אפי' י' ואפי' ק' כשל בית רבי משום דברב עם הדרת מלך". רואים במפורש שסתם כך היו לומדים כל היום, ורק למצווה מיוחדת כגון קריאת מגילה היו מתבטלים.
מה נראה לך שכך אתה קורא לרבנים גדולים? משמעות המילה בטלן זה אדם שמבטל ממלאכתו ולומד תורה, וזה טוב ואידיאל, איך כך אתה טופל לדעת רבי שמעון? (עיין בתוס' בשבת דף ק"ו עמ' א' ד"ה " חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא כו'" ששואל על לשון חריפה של רבי יוחנן, לדעת רש"י, איך הוא יוצא על רבי אבהו שסבר כרבי שמעון בחריפות?, אם הוא סובר כרבי יהודה, האם כך הוא יגיד נגד רבי שמעון? ח"ו להגיד כך נגד דעת תנא, ואפילו אם סבר שההלכה היא אחרת....).
המהר"ל בתפארת ישראל פרק א' אומר כך: "ומעתה האדם אשר הוא נבדל מכל שאר בעלי חיים מצד הנפש, שאין נפשו נפש בהמית רק נפשו נפש שכלית, לא כמו שאר בעלי חיים הטבעיים שאין נפשם רק טבעית, מחויב שיהיה לו פעולות מתייחסות אל נפשו השכלית האלוהית, ויהיו לו פעולות שכליות אלוהיות. שכבר אמרנו כי כל פעולה צריך שתהיה מתייחסת אל הפועל.... ובסוף קדושין (פ"ב ב) תניא רבי שמעון בר' אלעזר אומר: מימי לא ראיתי צבי קיץ וארי סבל ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני. ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני, מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני, על אחת כמה וכמה. אלא שהריעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי. שנאמר: עונותיכם הטו אלה וגו'. עד כאן. הרי שביארו כי הפעולות והמלאכות שעושה האדם לצורך פרנסה אינם מצד מעלת האדם, אבל הם לו מצד פחיתות וחסרון. וכשנברא האדם, לא נבראת עמו המלאכה ותיקון בגדים ובנין הבתים, רק בגן עדן היה בלא דברים אלו. ואם כן אין אלו הפעולות לאדם מצד השלמות, שלא נמצא בבעלי חיים אלו הפעולות, והם מתפרנסים בלא דברים אלו. אם כן פעולות אלו הם לאדם מצד חסרון, שחטא וקיפח פרנסתו...לכך אין לחשוב מה שעושה האדם בגופו הוא שלמות לו, שהרי בבעלי חיים לא נמצא דבר זה שיהיה צריך אליו". בהמשך הוא מביא מדרש ספרי וגמרא ידועים שאומרים על כך שה' חזר על כל האומות ושאל אותם אם רוצים לקבל תורה, וביאר המהר"ל שהכוונה בזה שישראל מתאימים בטבעם לתורה, ומעלתם היא שיש להם צד א-לוקי שמתאמים לתורה ולמצוות, ולכן נקראים אדם במיוחד, כיוון שישראל במיוחד מוציאים אל הפועל את תכלית האדם, והיא לממש ולהוציא אל הפועל את הנשמה, את החלק הא-לוקי, שזה האידיאל ותכלית האדם.
המהר"ל בהמשך ממשיך לבאר את אותו עניין, ובפרק ג', כהמשך לאותו מהלך, הוא מביא מהגמרא כך: " לכך אמרו בפרק חלק (סנהדרין צ"ט ב) "אדם לעמל יולד" אמר רבי אליעזר: איני יודע אם לעמל פה, אם לעמל מלאכה. כשהוא אומר: נפש עמלה עמלה לו, כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה הוי אומר לעמל תורה". למהר"ל יש עוד הוכחות מגמרות על הרעיון שהביא, והדבר מבורר אם כן כמו שאמרתי, שכן רואים שהגמרא דחתה את האפשרות שעמל מלאכה זהו תכלית האדם. וכבר עניתי מדוע מה שהבאת מהרמ"א וכו'...אינה הוכחה כלל, וההיפך, רק מסייעת לשיטתי.
6. מופיע בשמות רבה ה"א ט"ז: " "ויאמר אליהם מלך מצרים למה משה ואהרן" מהו למה אמר להם אתם למה ודבריכם למה. לכו לסבלותיכם אמר רבי יהושע בן לוי שבטו של לוי פנוי היה מעבודת פרך אמר להם פרעה בשביל שאתם פנוים אתם אומרים (שם ה, ח) נלכה ונזבחה לאלהינו לכו לסבלותיכם", שמשמע שהיו פנויים כדי ללמוד תורה (וכך הבינו בויקיפדיה את מדרש זה, עיין ערך "שבט לוי").
וכן משמע מפשט הפסוקים: "וּלְלֵוִי אָמַר: תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ, אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה. הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו, וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע, כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ. יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל....", וכן כתוב: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", וכן: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו", וכן במשנה באבות: "הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרון...אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", משמע שתפקיד הכהנים שהיו חלק משבט לוי, רק שהכהנים גם הצטיינו בעבודת המקדש (והלווים גם ניגנו במקדש....), והלווים בעיקר תפקידם היה להפיץ את התורה בעם ישראל. וכן מוכח במפורש מהרמב"ם שציטטתי שבני לוי עסקו בתורה, שכן הוא הקביל בין עסק בתורה לבן בני לוי.
מצטט מויקיפדיה על בני לוי: "על פי המדרש, ייעודם של שבט לוי כמורי הלכה נקבע על ידי יעקב אבינו. הייעוד מפורש בתורה בברכת משה רבנו (במשנה תורה) שמעודדת את שבט לוי לעסוק בתלמוד תורה והוראת הלכותיה את בני ישראל.
אף על פי שלפי המקורות בתנ"ך ניתנה משמעות רבה לבני לוי כמורי דת, בדברי חז"ל מובהר שאין הוראת התורה נחלתם הפרטית של בני לוי לבד אלא גם שאר שבטי ישראל מוכשרים ללמד את הלכות התורה. ואכן במאמרי חז"ל מופיעים גם ציטוטים רבים אודות כישרונם של בני שבט יהודה ושבט יששכר כמורי הלכה".
"בתלמוד בבלי (יומא כ"ו עמ' א') מופיעה אמרה בשמו של רבא אודות כישרון בני לוי להורות בתורה; ”לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר. לוי, דכתיב ”יורו משפטיך ליעקב”. יששכר, דכתב ”וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל” ואמא יהודה נמי דכתיב ”יהודה מחוקקי”? (מתרץ רבא
אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא”.
לא מוצא את המקור המפורש לכך, אבדוק את זה בלנ"ד, אבל בכל מקרה, ברור שהלווים שמקבלים מעשר, וכן הכהנים שמקבלים מעשר (ואל תשכח שכהן כל שנה עובד שבוע-שבועיים במקדש, כל שאר הזמן הוא מורה את העם ומלמד אותם...).
עוד נאמר, כתוב ברות רבה פרשה א': "ר' פנחס ואמרי לה ר' אלעזר ור' יוחנן חד אמר בצדקה שעשיתם את עולמי על שקבלתם את תורתי שאלו לא קבלתם את תורתי הייתי מחזיר את העולם לתהו ובהו דא"ר הונא בשם ר' אחא נמוגים ארץ וכל יושביה תהלים עה ד כבר היה העולם מתמוגג והולך אלולי שעמדו ישר' לפני הר סיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע שמות כד ז ומי ביסם את העולם אנכי תכנתי עמודיה סלה תהלים שם עה בזכות אנכי תכנתי עמודיה סלה וחד אמר בצדקה שעשיתם עם עצמיכם על שקבלתם את תורתי שאלולא כן הייתי מכלה אתכם מן העולם".
רש"י על תחילת התורה מביא שמטרת העולם היא בשביל התורה שנקראת ראשית. (וגם בשביל ישראל שנקראו ראשית, אך מוכח מהמדרש שישראל שיקבלו את התורה דווקא, וכבר כתב הרב זצ"ל במאמרי הראי"ה על פסח, "לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב"ה וגאלם", ואומר שם שהמהות של עם ישראל היא להופיע את האידיאה הא-לוקית, כך שאין הבדל בין הדברים באמת (וכן במאמרי הראי"ה עמ' 161, עיי"ש). וכבר ידוע מהזוהר ש"ג' דרגין אינו מתקשרן דא בדא קודשא בריך הוא אורייתא וישראל", וכן הרב צבי יהודה אמר על בגין שציטט את התנא דבי אליהו על חשיבות ישראל, ואמר: "מה זה ישראל? אנטומיה? האיברים שלהם? זו הנשמה שלהם. (בערך בזה הלשון, שמעתי בשם רבי (במלרע)....). המהות של ישראל היא להופיע את שם ה' בעולם. וכן ידוע שהחידוש של עם ישראל בעולם זה שהוא מופיע את התורה הא-לוקית, שכן כתוב: "חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים- אל תאמין", וכן: "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר בית ה' ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", זה החידוש של עם ישראל כלפי הגויים, התורה שמדריכה את האדם בעולם).
עוד נביא דברי הרמב"ם במקום אחר שמדבר על חשיבות התורה: "...וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה" (הלכות אישות פרק ט"ו הל' ב').
וודאי שתודה לי שהמצווה להתחתן גוברת על ה"מצווה" של "ואספת דגנך". והנה רואים במפורש מהרמב"ם שמצוות ת"ת גוברת.
רואים מפשט התורה שקללת אדם הראשון היא: "בזיעת אפך תאכל לחם", ולפני כן רק דבק בה', וכמו שאומר הרמח"ל במסילת ישרים, שתכלית האדם היא להתענג על זיו ה', כמו שכתוב בגמרא על העולם הבא: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", זה בלי עבודה ובלי עמל, העמל הוא רק בעולם הזה, והעמל הוא כמו שאמרנו בתורה ובמצוות. וחז"ל אומרים על "לעבדה ולשמרה", "לעבדה זו מצוות עשה, לשמרה זו מצוות לא תעשה" (זוהר ח"א, כ"ז א', וכן מופיע בבתי מדרשות, ח"ב לקוטי מדרשים כתבי יד ד"ה ד. "ויניחהו בגן"), דהיינו, קיום המצוות זה מה שאדם הראשון עשה בגן עדן, לא שעבד ממש, שזה היה רק אחרי חטאו וזה משום שנפל וחטא, ומה שעשה היה להתענג על ה' ולדבוק במושכלות.
וכן כתוב: "שמעון הצדיק...הוא היה אומר על שלושה דברים העולם עומד על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות א' ב'), ופירש הרמב"ם: "יאמר שבחכמה והיא התורה ובמעלות המידות והן גמילות חסדים ובקיום ציוויי התורה והן הקרבנות התמדת תיקון העולם וסידור מציאותו על האופן השלם ביותר". הדברים ברורים נראה לי.
אמנם, אחרי כל אריכות הדברים, נגיד גם קצת דגשים אחרים. הגמרא על רבי שמעון בר יוחאי אומרת שבהתחלה רבי שמעון ורבי אלעזר יצאו ולא הבינו איך אנשים עוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ושרפו כל מקום שראו, ובת קול אמרה להם, באתם לקלקל ולהחריב את עולמי? חזרו למערה, לאחר מכן יצאו, ובסופו של דבר ראו אדם רץ לפני שבת עם הדסים ביד, ושאלו אותו מה זה, ואמר להם, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, ונחה דעתם. רואים שההבנה וה"הכלה" של רבי שמעון את העובדה שאנשים טרודים בעולם הזה היא מכוח העובדה שהם מחבבים את המצוות ויודעים להעריך את הקודש, וזה מה שנותן את המשמעות לעבודתם בעולם הזה.
וכן וודאי שה' גלגל את זה כך שהאדם יצטרך לעבוד, מכל מיני סיבות. העבודה גורמת לאדם רצינות, הוא לומד ממנה ערכים, הוא עובד וזה ממעט את יצר הרע, וכל זה גורם לו גם יותר השתוקקות וקרבה אל הקודש, ובכלל, "לך לאומן שעשאני", ה' ברא אנשים בצורה כזאת שרובם יצטרכו ללכת לעבוד בשלב כלשהו, והעובדה הזאת אומרת שאין זה לגמרי דיעבדי ומנותק מן הקודש, אך בוודאי שאל לנו להפוך את היוצרות ולחשוב שזה האידיאל הקדוש והעליון, האידיאל הוא ללמוד תורה ולהידבק בקודש- להידבק בה', ומתוך ההתקשרות לקודש גם דברים חומריים יכולים להתקדש ולהפוך לקדושים, וגם זה לא פשוט, וזה יכול להיות אם האדם באמת מכוון לשם שמים, ומבין את מעלת לימוד התורה והקדושה על פני העבודה.
ועוד נאמר, שכתוב: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך", שהוקדם בזה זבולון כיוון שהוא זה שכלכל את יששכר, כי אחרי שיש השפעה של זבולון ומחיה אותו ונותן לו ללמוד, בזה הוא קונה מעלה מאוד גדולה, אך המעלה אינה רק מצד העיסוק בחומר, אלא דווקא מצד הקישור לתורה והחזקתה, וכן מופיע במדרש/גמרא שהנשים קדמו לגברים במעמד הר סיני, שכתוב: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל", והמהר"ל מסביר בין היתר בתפארת שמביא את הגמרא הזו, שמכיוון שהנשים הן ההכנה של התורה, שהן נותנות לילד את הבניין החומרי שרק איתו מתאפשר לימוד התורה, לכן הוקדמו (וזה עניין "דרך ארץ קדמה לתורה"), אך לא לשכוח את שני הצדדים, "אם אין קמח אין תורה", אך גם: "אם אין תורה אין קמח", המשמעות של הקמח הוא כשהוא מביא להפריית התורה וריבויה, וכך יש משמעות נצחית גם לעולם הזה ול"חיי שעה", אך וודאי שלא להפוך את זה לעיקר ולאידיאל לבדו.
הדבר שהכי מפריע לי בדבריך זה שאתה טופל לכל הרבנים בכל ההיסתוריה שהם נוהגים שלא כאידיאל. (הדבר היחיד שאתה יכול לטעון זה שלמרות שהאידיאל הוא גם ללמוד כל היום וגם לא לקבל כסף מאחרים, כשיש התלבטות האם להחמיר בעניין שלא לקבל כסף מאחרים או להחמיר בלימוד תורה, עדיף להחמיר בלימוד תורה, ולזה אני מסכים. אבל לטעון שהאידיאל הוא לא לעשות כמו כל הרבנים שלמדו ונסמכו על אחרים ועדיף להחמיר בעניין שלא לקבל כסף מאחרים זו חוצפה כנגד כל הגדולים, לחשוב שאתה יותר מבין מהם....). גם הרבנים שאותם הבאת שפסקו הלכה, גם הם עצמם קיבלו כסף כדי להחזיק אותם בלימודם, אז וודאי שמה שאמרו לא כמו שאתה טוען, אלא כמו שאני טוען, שאמרו שהאידיאל הוא גם לא לקבל כסף מאחרים, אך כשזה מתנגש עם ערך לימוד תורה, וודאי שערך לימוד תורה גובר.
בקיצור, כל אחד יעשה כפי תפקידו וייעודו בעולם, וחז"ל כבר אמרו לנו: "איזהו עשיר? השמח בחלקו", אך בסופו של דבר צריך תמיד נקודת חיבור אל הקודש ואל עבודת ה' (שהראשית תהיה קודש), ומכך הכל יתברך בעז"ה.
מחילה על האריכות הגדולה, ומחילה אם הייתי חריף, באמת שכל הדברים נאמרו באהבה ומתוך כוונות טובות ולא חלילה מסיבות לא טובות. חזק וברוך, תודה רבה שעזרת לי בבירור הסוגייה, ואשמח אם יהיו הערות/הארות....
