אני לא יכולה לייעץ אם חיי נישואים במתכונת זו הם טובים ונכונים יותר מאשר פרידה כיוון שאינני מכירה את המשאבים שלך להתמודדות, את אופי הפגיעה של המחלה בנישואין, את הצרכים שלך ושל המשפחה ואת האלטרנטיבות השונות למצב הנוכחי.
זה ממש בלתי אפשרי לתת כללי אצבע.
הדברים שכל אדם זקוק להם בנישואין ובכלל בחיים כדי לשמוח כל כך שונים מאיש לאיש, ולכן לא תקבל כאן תשובה גם מבעלי ניסיון (כמוני 
) אז רק כמה נקודות למחשבה:
א. "שום טיפול אינו עוזר" - כדאי לבחון את הנחת היסוד הזאת. העולם גדוש ומלא אפשרויות, נפש האדם גם היא, ואפשרויות חדשות נפתחות כל העת. (למשל בתחום רפואת הכאב- יש לא מעט מחקרים שרק התחילו להיבדק על בני אדם, וברור שעוד מספר שנים יתחדשו טיפולים רבים. כך גם דיכאון עמיד לתרופות ומחלות רבות אחרות הנחשבות חשוכות מרפא. לא אומרת להחליט על סמך דברים עתידיים, אבל אם מחליטים להמשיך כזוג, כדאי לחפש ולהתעדכן אם מתחדש משהו - הן לריפוי והן להתמודדות עם מצב כרוני)
אם מדובר על בריאות הנפש, ממליצה לפנות ליועץ רפואי של מרכזי המשפחות של עזר מציון, מחזיק מידע רב על הטיפולים הקיימים היום בארץ ועל רופאים מומחים. אם זו מחלה אחרת, לפנות לייעוץ דומה - הרב פירר וכדו וכך לבדוק אם באמת מיציתם אפשרויות ש*רלוונטיות לכם*.
לא תמיד אנשים מודעים שבבריאות הנפש לא הכל מסתכם בתרופות או טיפול פסיכותרפי. יש עוד אפשרויות.
ב. ממליצה לפנות למרכזי ייעוץ למשפחות מתמודדי נפש (עזר מציון, מיל"ם, יה"ל, מית"ל. בכל אזור בארץ עמותה אחרת זכתה במכרז.. זה של משרד הבריאות, חינמי ולא דורש הזדהות או הוכחה רפואית כלשהי)
אם מדובר במחלה שאינה נפשית, למצוא ייעוץ דומה (אני יודעת שיש עמותות וקבוצות לכל מיני מחלות ותסמונות), שיעזור לך רגע לעשות זום אאוט על המשפחה ועל הזוגיות. למפות את התפקודים של בן הזוג שנפגעו, את המשאבים הקיימים- משאבי נפש, במה הסביבה תומכת, משאבים כלכליים, ולנסות להחליט מה לעשות מתוך פרספקטיבה רחבה יותר, להיעזר באנשים שמכירים משפחות במצבים דומים, שמבינים בזכויות וטיפולים. (חוץ מזה למרכזי המשפחות למתמודדים יש דברים נוספים להציע לתמיכה שוטפת -קבוצות תמיכה, ייעוץ משפטי, נופש וכדו)
גם טיפול זוגי יכול מאוד לסייע לעשות מיפוי כזה בפן הזוגי וההורי, מתוך כבוד ואכפתיות לבן הזוג המתמודד אבל גם מתוך אחריות למשפחה. אפשר להציג את זה בתור - המצב לא ברור לי, אני מבין שיש כאן קושי אובייקטיבי, אני לא יודע איך לתמוך בך בלי לקרוס, מה אפשרי מצידך ומה לא, מה אתה יכול לתת לנו ומה אנחנו צריכים למצוא מקור אחר, איך אפשר למקסם את מה שכן טוב ועובד לטובת המשפחה. גם זה יכול לסייע להבין את המצב, ובעקבות זה להחליט מה עושים. בטיפול זוגי אפשר גם להעלות בסביבה בטוחה יותר, את הבקשה לנסות דברים שלא נוסו, להיעזר בסביבה שלא מודעת לקושי, ועוד נושאים נפיצים שהכרחי לפרק כדי להתמודד או כדי להחליט לגבי עתיד המשפחה.
ג. ילדים - אם יש ילדים ממש חשוב לקבל תמיכה נוספת שתדריך את בן הזוג המתפקד איך לתווך להם את המצב של ההורה החולה, איך לתת לו מקום לבטא את מה שהם מרגישים כלפי זה ואיך לתת להם ביטחון. אם לך יש אי וודאות לגבי העתיד, גם הם בוודאי חשים אותו. גם בגיל צעיר מאוד ילד צריך להרגיש בטוח ושיש מספיק להורים מספיק אנרגיות כדי להכיל את הרגשות שלו. גם אם הנחיית הורים/טיפול בילד לא שייכים כאן, טיפול/תמיכה בהורה (הבריא ואם אפשר גם החולה) באופן שמתייחס גם לילד זה ממש קריטי לדעתי, כדי לא לשכוח לרגע ולחשוב שהוא קטן ומסתדר. זה חשוב בין אם ההורים נשארים יחד ובין אם יש פרידה זמנית/קבועה.
ד. אני חושבת שאחד הדברים הקשים הוא תחושת ה"זה לא היה ככה בחתונה", אין לי פתרון אליה. גם לי זה תמיד כואב. אני רק יכולה לומר שיש בה משהו משבית, שלא מאפשר החלטה בעיניים נקיות, כי יש שם כל הזמן השוואה למשהו לא ריאלי. מציאות אוטופית שאנחנו גם נוטים לייפות. כל זוג כשהוא מסתכל אחורה, הוא רואה אדם אחר, כי בן אדם הוא יצור מתפתח, כי הדינמיקה הזוגית משתנה וגם כי מכירים כל כך הרבה יותר לעומק עם כל שנה ושנה, לטוב ולרע.
לכן בעיני ה"הפרה" של ה"חוזה" הזוגי מהחתונה היא לא המדד הנכון האם להמשיך או לא להמשיך ונכון יותר להסתכל מתוך ההווה.
גם הצרכים שלנו כיצור זוגי ומשפחתי משתנים בעקבות חיי הנישואין, מה שחשבנו שאנחנו רוצים מתגלה כפחות חשוב ומה שאנחנו באמת צריכים משתנה, אפשר גם לפתח בנו כוחות נוספים שמאפשרים להניח לתלות במאפיינים שחשבנו אז שהכרחיים (למשל לפתח עולם רוחני שלא תלוי במצב הדתי של בן הזוג)
לכן בעיני המצב בזמן החתונה לא רלוונטי לקבלת ההחלטה. הרי גם אדם שהתחתן ביודעין עם אדם שמתמודד עם מחלה, לא בהכרח מודע לכל ההשלכות שלה, או שהצרכים שלו השתנו, אז מה אם הוא ידע...
כן חשוב מאוד בטיפול או בדרך אחרת להוציא רגע את הראש מההישרדות והבוץ כדי לראות רגע מה בעצם יש פה, מה בדיוק הכאב שלי מהמצב הזה, רגע להיזכר מי אני ומה אני כשאני לא בסיטואציה הזאת. לא מתוך השוואה *שלה* למי שהיא *הייתה* בחתונה, אלא השוואה שלי למי שאני, בחתונה או בזמנים בריאים אחרים. (אני לא בטוחה שההבדל ברור, הכוונה, לבדוק לפי מה שטוב לי סובייקטיבית ולא לפי מה שאובייקטיבית שונה. כלומר לא לחפש צדק אלא טוב.) ובכל מקרה לתת מקום לאבל באמת על החלום ושיברו, כי באמת יש כאן סוג של אובדן שצריך להשלים איתו, בכל החלטה שהיא...
בהצלחה רבה.
לא להגיב לי בפרטי בבקשה.
