צלצול השעון נשמע באפילת חדרי.
ידי מגששת אחר הנטלה ושפתיי מלמלו ברכה.
השעה חמש, הרוח שעל פני קרירה ודוקרת.
רגליי מוליכות את עיני המביטות בשמיכה.
הנה הגעתי. מתכת כסופה את דרכי עוצרת.
שער המקווה. המתכת מבקשת תשלום.
המטבע שולשל, השער נהדף, ואני נדחף.
ראשי נעלם בתוך הבור. שפתיי ממלמלות.
פיאותיי רטובות. המקווה את טומאתי שטף.
רכב חולף. היד משתלחת והאחיות עוצרות.
בירושלים אני יורד בכניסה, הטרמפ ימשיך להדסה.
כרטיס מגנטי נשלף, רכבת חולפת אותי אוספת.
העיריה. השעה כמעט שמונה. צעדי רחבים.
לשוק. פניה ברחוב משגב לדך. לבד ברחובות.
לבד מול הכפה הזהובה המספרת לי כזבים.
חולף על פני ישיבות הרובע. יורד במעלות הכותל.
מביט אל הקיר האדיר בשאט נפש וממשיך ישר.
המאבטח פוקד עליי לפתוח את כפתורי חולצתי.
הוא חדש כאן. מישהו קורא לי. זה מפקד ההר.
חפציי מונחים בצד. אני ממשיך אל חברי קבוצתי.
בגשר העץ הגדול אנו פוצחים בשירה אדירה.
למטה, בקיר, בוכים אנשים וטומנים ראשם באבנים.
מספר חסידים מביטים בנו מלמטה בכעס.
אנשים נוספים מביטים בנו באותה ארשת פנים.
אולם אותם אנשים, נמצאים במקום אליו נכספים.
