מכל מקום, הרב זצ"ל עונה על השאלה שלך באורות הקודש חלק א', אני מעתיק את הפסקה עם ביאור:
בפסקה הקודמת דברנו על דעות. כאן (וכן בפסקה הבאה) הרב מדבר יותר על מחשבות (פרטיות), לומר שאין סתירה בין כל המחשבות שבעולם. כל מחשבה שישנה בעולם יש לה מקום. לפעמים צריך הרבה עבודה כדי להבין מה המקור והשורש הרוחני שלה ואיך היא מתחברת לעולם הקודש הכללי.
איך יתכן שאין סתירה? מאין מגיעה קביעה זו? – רמוז כאן ומפורש בפסקאות הקודמות, כל מה שיש בעולם הוא גילוי אלוקות. הרב מרחיב את קודמיו בתורת הקבלה לומר שהדברים עומדים גם על מחשבות ודעות. גילויי אלוקות שנשתלשלו ונתעבו – הכל מתחיל מצלם אלקים. בכל יש צד רוחני נכון וקיים שמופיע באלוקות.
המחשבות השונות אינן סותרות זו את זו בעצם, הכל אינו כי אם התגלות אחדותית, המתראה בניצוצים שונים.
ניצוץ הוא חלק קטן מן האש וכביכול עומד בפני עצמו. הניצוצות הם חלקים של אור, של גילויי אלוקות (המשולה לאור). אין אלו חלקים שעומדים בפני עצמם (כמו שהעולם "גורם" להם להראות) אלא הם חלק מאחדות.
אמנם כשם שהגופים מטילים צל, ומעכבים את האור, ומלקים על ידי זה את המאורות, כן הצללים הרוחניים, מעכבים את ההבהקה האורית של חלקים, המקבילים להם.
(התיחסות גם לכת' לקמן "וכל זה" וכו') ליקוי המאורות, כמו שמבואר בגמרא, "מסוכן" לישראל רק כאשר הם אינם עושים רצונו של מקום. גם השמש וגם הלבנה קרויים מאורות. ליקוי של אור, במובן הרוחני של הרב, הוא החשכה של דבר האמור להאיר לעולם – מה הוא? המחשבות, הדעות. כיצד באה ההחשכה והליקוי? במחלוקת, כשצד אחד מבטל את חברו. כאשר קוראים כך את הגמרא – כך הוא הפשט: עם ישראל אינם צריכים לחשוש מהחשכה של דעות.
כמו שגוף יכול להסתיר את חברו מהאור ולהטיל עליו צל, להאבק עם חברו, הוא בעצם מלקה את המאורות ביחס אליו. "חלקים" – רמיזה להנ"ל, שיש שלם שמתגלה בניצוצות. ישנם הרבה הארות של הרבה חלקים, אבל בפועל, בעוה"ז, מה שקורה מחמת קטנותו הוא שיש צללים, אחד מכסה על השני, ולא שמים לב שאין סתירה מהותית בעצם. באיך להופיע את הדברים יש סתירה, אבל אם היינו מבינים שביסוד כולם מסכימים – המחלוקת היתה פחות חריפה, אבל מה שקורה זה שכל אחד מסתיר את השני.
ומה הוא מקור ההצללה? (אנו למדים מהשאלה הזו של הרב שבעקרון ניתן לראות את המקור והבסיס השווה, אלא שיש מונע).
והצללים הם תולדות הדמיון, שלא הואר לגמרי בקרני השכל, או ההתפעלות (בלשון הספרים - 'הרְגש'), שהרגש מתפעל מיתר הרעיונות (רוב הרעיונות, הרעיונות הרגילים), שלא ידע איך לקשרם, ע"י השינוי הנמרץ של הופעה חדשה, בלתי מורגלת.
יש כאן שתי סיבות: א) דמיון; ב) רגש. מכח שניהם אדם מגיע לחשיבה שבשכל מזוכך לא היה מגיע אליה. דמיון – חשיבה על דבר שלא נמצא במציאות (לפניו). דמיון פועל גם על מחשבות ודעות (תאוריות), "להמציא" דברים שאינם קיימים.
(אדם יכול דמיין שמי שהוא צדיק אסור לו ללמוד חכמות חול. מה מקור הדמיון? אין לכך הוכחה שכלית, אבל יש לזה למה לסמוך מתוך המציאות הנגלית. האדם מדמיין שזה חלק מן האמונה שלו. אדם מוסיף נספח לאמונתו שבאמת לא שייך שם. וכשבא אדם להוכיחו על טעותו – הוא מיד נלחם. ללא אותו דמיון, ע"י שכל טהור, לא היתה הבעיה הזו). (מחשבות מכח הדמיון יכולות ליצור צללים [מלחמה]).
רגש – כאן לא מדובר על סתירה שמובילה למלחמה. קשה לאדם ברגשו עם משהו חדש. יש כאן סוג של עצלות מחשבתית. הרגש מונע את המוטיבציה לאחד ולהתברר עם המחשבה החדשה.
הקשירה של הרעיון החדש לרעיונות הישנים דורשת התבוננות מחדש על הרעיונות הקודמים, וזו עבודה שקשה לאדם לעשות, זה מתנגש לו עם הרגש.
וכל זה הוא בכלל מאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגוים מהמה, הגוים יחתו וישראל לא יחתו,
למה זה דבר שצריך לפחד ממנו? – כוונת הרב על מחשבות באמונה (קצת מצמצם את הדיבור שפתח איתו בהתחלה). אמונתו של כל אדם צריכה להתמודד עם אמונות חדשות. לגויים יש סיבה לפחד (מכח המדעים והשכל), שכן הברירה היא ש'או הוא צודק או הוא צודק'. מכאן הפחד של הכנסיה (הנוצרית בימי הביניים) מן החידושים, שכן אין להם את ההסתכלות האחדותית על המציאות.
הקשורים בחי העולמים, באור אין סוף, במקור הכל, באחדות השלם, שלפני אחד (לפני המילה "אחד", שאינה יכולה באמת לתאר את מציאותו, שכן הוא קדם לה), המרומם מכל ברכה ותהלה,
הביטויים באים להגיד שהקב"ה קדם לעולם לא רק כרונולוגית אלא גם מהותית, כך שהכל מושפע ממנו ומגלה אותו.
הם (עם ישראל) עומדים עדי עד על עמדם.
אין הכוונה שאין התפתחות באמונה, אלא שביסודי האמונה לא עומדים בפני משהו שאיננו פוחדים שימוטט אותנו. כל המתגלה הוא נכון ברובד מסוים, כך שנוכל להופיע אותו בתוך אמונתנו. כן, נצטרך לזקק את אמונתנו, אבל יש לזה מקום. וברובד מסוים אנו מחכים להתגלויות ומחשבות חדשות אלו, שכן הם מדייקים את אמונתו. איך? צריך לשקול כל מקרה לגופו. אין הכוונה רק לגילויים מדעיים אלא גם להתפתחויות תרבותיות ועוד.
יהמו (יהיה בהם מהומה, תסיסה) יחמרו (מערבולת ימית) מימיו ירעשו הרים (אוה"ע) בגאותו (המהפכות שהוא ית' מוביל בעולם) סלה, נהר פלגיו (עם ישראל) ישמחו עיר אלהים קדוש משכני עליון, ד' צבאות עמנו משגב לנו (אנו סמוכים ובטוחים בקב"ה בעניין "מלחמת" הדעות) אלהי יעקב סלה.
|
