עם המשפחה של הבעל? זה יכול להיות אפילו לקפוץ בערב עם הקטנים (מאוד קטנים יש לומר.. הגדול בן שנתיים).
אני הכלה היחידה במשפחה. זוג ראשון שנשוי. ומרגישה שחמותי ממש מצפה שאעזור ואם אני יושבת לא נעים לי. למרות שאני ממש עובדת קשה בבית ובעבודה ומגיעה אליהם לפעמים אחרי עבודה עם בעלי והקטנים נטו בשבילם. זה תמיד היה ככה. גם בחודש שמיני תשיעי וחודש אחרי לידה. היא אומרת לי "בטח את עייפה עובדת קשה" ואז שאני שואלת אם צריך לעשות משהו פשוט מביאה לי משימות.
שאר בילדים שלה אם לא יעשו זה יהיה לה בסדר. אבל אני? מרגישה שממש קשה לה עם זה. היא בכלל אומרת שלא אוהבת לבשל ותמיד היא נותנת הרגשה שעשתה המון. כשמבלי לזלזל כולם עובדים ועושים ואמא שלי ודודות שלי נקרעות פי כמה.. אבל היא תמיד תתלונן.. ושלא תחשבו - אני עוזרת המון! אין מצב שאשב לרגע שמפנים או כשאורחים. תמיד לאורך כל שנות נישואנו אני עוזרת. ומוקירה תודה אפילו יותר מדי לפעמים.. על דברים טריוויאלים. ועושה מאמצים להתארח ולבוא בשבילם..
מרגישה שבגלל שאני מכבדת ועדינה מאוד חמותי מטפסת על זה. והתרגשו. ואם אני לא עוזרת קצת היא ישר תגיד כמה היא עייפה (ולא עוזרת זה אומר גם להיות עם הקטן שבן פחות משנה או סתם להשגיח עליהם..)
בקיצור זה ממש מתסכל אותי התחושה הזאת. באיזה חג אחד לא ישנתי כל הלילה בגלל הקטן.. וממש עזרתי לסדר ולנקות גם כשלא ראו סידרתי את כל האזור של האוכל טיטאתי עברתי על הכול שיהיה ממש נעים גם כשבקושי עמדתי על הרגליים מעייפות וחמותי לא אמרה לי כלום והיא כן ראתה שעשיתי. ואם אני נקרעת ועושה אז היא כאילו אוהבת אותי ואם אני קצת לא עושה היא מחמיצה פנים.
ואין לי כוח לזה. מטבעי אני מעריכה ועוזרת אבל היא ממש לא מעריכה מרגישה שחייבים לה. ואין לה אמפתיה אליי כשלי יש אליה. היא יכולה לראות אותי גמורה וחיוורת ותשושה ועדיין תבקש. וכשהבת שלה בקושי עושה משהו וקצת חזרה מאוחר מהעבודה שזה השעות הקבועות שלי היא תרחם עליה ולא תיתן לה לעשות כלום.
אז ברוך השם פחות מתארחים.. כי היא גם חסרת טקט. ואין ריבים חס ושלום אבל ההתנהגות שלה גורמת לי להיות כל הזמן דרוכה שם לסדר ולראות שהכול בסדר ולהראות שאני לא נחה.
וזה כל כך מעצבן שלא מעריכים אותך.. ודווקא מי שלא עושה מעריכים אותו יותר לפחות בהרגשה שלי. והיא רואה סביב האחיות שלה שיש בין הכלות וביניהן ויכוחים והכלות לא עוזרות בכלל. והיא כאילו מתפעלת אותי וממש מטפסת על זה שאני עוזרת ומתנהגת בסוג של "פיקוד" כזה כאילו אני איזה חיילת קטנה.. היא שתלטנית אז כאילו היא נותנת תחושה שהיא זוקפת לזכותה את העזרה שלי. רק שהיא לא מבינה שחונכתי לכבד ולעזור ולהעריך וכשאני מתארחת אצל מישהו בטח שזה משפחה ובטח שהוא מבוגר ממני גם אם זה לארוחת ערב אני אעזור ואפנה וזה לא קשור אליה.
חפרתי לכן אבל זה מעיב על הביקורים. וגורם לחוזר אותנטיות ואני באה לשם בשביל השלום בית ו'משחקת את המשחק' כי יודעת שאחזור לבית שלי אבל עדיין.. זה קצת קשה..
אני הכלה היחידה במשפחה. זוג ראשון שנשוי. ומרגישה שחמותי ממש מצפה שאעזור ואם אני יושבת לא נעים לי. למרות שאני ממש עובדת קשה בבית ובעבודה ומגיעה אליהם לפעמים אחרי עבודה עם בעלי והקטנים נטו בשבילם. זה תמיד היה ככה. גם בחודש שמיני תשיעי וחודש אחרי לידה. היא אומרת לי "בטח את עייפה עובדת קשה" ואז שאני שואלת אם צריך לעשות משהו פשוט מביאה לי משימות.
שאר בילדים שלה אם לא יעשו זה יהיה לה בסדר. אבל אני? מרגישה שממש קשה לה עם זה. היא בכלל אומרת שלא אוהבת לבשל ותמיד היא נותנת הרגשה שעשתה המון. כשמבלי לזלזל כולם עובדים ועושים ואמא שלי ודודות שלי נקרעות פי כמה.. אבל היא תמיד תתלונן.. ושלא תחשבו - אני עוזרת המון! אין מצב שאשב לרגע שמפנים או כשאורחים. תמיד לאורך כל שנות נישואנו אני עוזרת. ומוקירה תודה אפילו יותר מדי לפעמים.. על דברים טריוויאלים. ועושה מאמצים להתארח ולבוא בשבילם..
מרגישה שבגלל שאני מכבדת ועדינה מאוד חמותי מטפסת על זה. והתרגשו. ואם אני לא עוזרת קצת היא ישר תגיד כמה היא עייפה (ולא עוזרת זה אומר גם להיות עם הקטן שבן פחות משנה או סתם להשגיח עליהם..)
בקיצור זה ממש מתסכל אותי התחושה הזאת. באיזה חג אחד לא ישנתי כל הלילה בגלל הקטן.. וממש עזרתי לסדר ולנקות גם כשלא ראו סידרתי את כל האזור של האוכל טיטאתי עברתי על הכול שיהיה ממש נעים גם כשבקושי עמדתי על הרגליים מעייפות וחמותי לא אמרה לי כלום והיא כן ראתה שעשיתי. ואם אני נקרעת ועושה אז היא כאילו אוהבת אותי ואם אני קצת לא עושה היא מחמיצה פנים.
ואין לי כוח לזה. מטבעי אני מעריכה ועוזרת אבל היא ממש לא מעריכה מרגישה שחייבים לה. ואין לה אמפתיה אליי כשלי יש אליה. היא יכולה לראות אותי גמורה וחיוורת ותשושה ועדיין תבקש. וכשהבת שלה בקושי עושה משהו וקצת חזרה מאוחר מהעבודה שזה השעות הקבועות שלי היא תרחם עליה ולא תיתן לה לעשות כלום.
אז ברוך השם פחות מתארחים.. כי היא גם חסרת טקט. ואין ריבים חס ושלום אבל ההתנהגות שלה גורמת לי להיות כל הזמן דרוכה שם לסדר ולראות שהכול בסדר ולהראות שאני לא נחה.
וזה כל כך מעצבן שלא מעריכים אותך.. ודווקא מי שלא עושה מעריכים אותו יותר לפחות בהרגשה שלי. והיא רואה סביב האחיות שלה שיש בין הכלות וביניהן ויכוחים והכלות לא עוזרות בכלל. והיא כאילו מתפעלת אותי וממש מטפסת על זה שאני עוזרת ומתנהגת בסוג של "פיקוד" כזה כאילו אני איזה חיילת קטנה.. היא שתלטנית אז כאילו היא נותנת תחושה שהיא זוקפת לזכותה את העזרה שלי. רק שהיא לא מבינה שחונכתי לכבד ולעזור ולהעריך וכשאני מתארחת אצל מישהו בטח שזה משפחה ובטח שהוא מבוגר ממני גם אם זה לארוחת ערב אני אעזור ואפנה וזה לא קשור אליה.
חפרתי לכן אבל זה מעיב על הביקורים. וגורם לחוזר אותנטיות ואני באה לשם בשביל השלום בית ו'משחקת את המשחק' כי יודעת שאחזור לבית שלי אבל עדיין.. זה קצת קשה..
