לתת לגוף לחקור מה קרה לו. כדי שידע להיזהר להבא.

לגוף הכוונה גם לנפש. סוג של למצוא תרופה למכה. לחפש, לשאול שאלות, להסתקרן.

זה מרגיע.

או לקנות תכשיט זהב.

בקיצור, גם וגם

אני לבד והמחשבות שלי.

סוד רצוא ושוב

יש זמנים של התכנסות פנימה

זמן של שקט מכל הבחוץ

ואז, אם/כשרוצים, חוזרים לבחוץ במינון נכון יותר

לא רואה בזה שום רע

העולם באמת הרבה יותר מדי והוא אוברייטד

אנחנו לוקחים ממנו הרבה מאוד דברים שמיותרים לנו וצריך להתנקות מהם

מברר מה הסיבה

פנימית או חיצונית

בעיקר עוצר לרגע בשקט

העולם רץ תמיד לא עוצר לשניה

בני אדם מתעייפים צריכים רגע להסדיר נשימה

זה לא לצאת מזה זה ההפך

תיכנסי פנימה תראי מה המצב ותחזרי לעולם

הוא כבר ישאב אותך חזרה לא משנה מה

מוזיקה

חברים

מכות

שתיה

בכי

דיבור עם השם

מנסה להיות עם עצמי לבד, בלי טלפון, בלי מחשב, בלי מייל, בלי פורום, בלי אנשים, בלי ספרים, בלי כל דבר שיסיח את דעתי מעצמי... ולתת למחשבות שלי לשוט... אם זה לא עוזר זה כנראה יעבור עם הזמן, ויכול להיות שגם זמן לבד, וגם הזמן שיעבור יעבירו אתזה...

עזרתם

לטווח הקצר

להאט לרגע את קצב החיים

לצאת לטבע

מדיטציה

ספורט

מוזיקה

לטווח הארוך

להבין את הטריגרים והסיבות שהובילו למצב

ולנסות לעשות שינוי/ שיפור

לא מכיר מקרוב אבל למיטב ידיעתי בית סוטריה בירושלים היה הבית המאזן הראשון בארץ, יכול להיות שזה אומר משהו על המקצועיות שלהם ויכול להיות שלא.

אחי בעבר עבד בבית סוטריה של הגברים.

וואי נשמע קשוח.

עצוב נורא.

לא מכיר פתרונות מהסוג שהעלית. (וגם לא בטוח האם הפרדת הילדה מהמשפחה לתקופה באמת יועיל יותר משיזיק, אבל אולי עדיף שלא לפתוח את זה...)

אסתפק רק בלכתוב שלדעתי זה שהמענה המקצועי לדיכאון (ועוד מצבים נפשיים פתולוגיים) מתמקד בתרופות, טיפולים למיניהם, והצעת מסגרות - זה פשוט פשע בעיניי.

הזוי שאפילו לא מזכירים נושאים כמו פעילות גופנית, תזונה נכונה, ואפילו פשוט להיות יותר בחוץ ולראות אור שמש.

ברור לי שזה לא פשוט, וכשמישהי בדיכאון ובלי תיאבון עלול להיות קשה מאד לשכנעה לצאת לריצה או לאכול פירות וירקות במקום זבל תעשייתי, אבל כדאי לפחות להיות מודעים לכך שזה יכול לעזור, ובוודאי לפחות לא יזיק.

בהצלחה רבה!

או טיפול

במסגרת של סוטריה מביאה את כל הדברים האלו שדיברת עליהם.

בכלל בתחום הזה יש עכשיו הרבה יותר הבנה על מרכיב בגוף נפש והטיפול בדיכאון מאוד מתייחס לגוף, לאכילה לפעילות גופנית ועוד.

ככה שלמצוא מסגרת זה ממש לא סותר.

מחלקה פסיכיאטרית טובה ונעימה לנערות.

אין בית מאזן.

תתחילי שם ותתיעצו.

בהצלחה🤎

אני לא מכיר את הילדה. כמה שנים היא בקושי שלה? יכול להיות שעדיף בית מאזן פחות דתי ובלבד שיהיה ושתישאר איתנו.

תודה רבה על התשובות

התחברתי

ונמשיך

מכאן.

המצב הוא כבר שנתיים בירידה

אנחנו מלווים ב"ה עם כמה אנשי מקצוע ומחפשים את דרכנו

ומתפללים

בהפנייה של פסיכיאטר..

אני יודעת שעושים את זה בכל מיני בתי חולים פסיכיאטרים במחלקות (איפה שמקבלים גם טיפול פסיכולוגים) בלי שום קשר למחלקות של האישפוז.

ויש גם באופן פרטי.

הבנתי בשפרטים טיפול אחד עולה באזור ה500₪+ ומומלץ לעשות בהתחלה כמעט כל יום.

מנסיון עוזר מאוד.

אנחנו על פרטי. יקר פחד אבל עושה את העבודה..

צריך סבלנות, אבל אפשרי דרך פסיכיאטר מהקופה.. פשוט להגיע ולבקש את זה.

באיזה אזור אתם בארץ?

אני מצי לאם לזכור שלפעמים צריך לשחרר קצת כי אחרת מפסידים את הממלכה....

ואסביר: בשלב זה אם היא דתיה יותר או פחות חשוב פחות מאשר לאזן אותה.

נסי לזכור שההבדל בין חינוך דתי לחילוני הוא בהתמודדות עם הקשיים והסתירות.

דתיים מגבילים את החשיפה, חילונים אומרים זה טוב וזה לא.

קחי את הילדה לראות סרט שבי איתה בבית קפה ותסבירי לה שכל אחד חי לפי דרכו.

ו אלוהים לא מעניש על אי אמירת "מודה אני"

-- אב ל3 הקטנה תותחית על - שבחרה את דרכה מגיל קטן...

בבית מאזן המטרה שהסביבה תהיה כמה שיותר "קבוצת השווים", וגם לאדם מבוגר שחי בסביבה לא הרמטית עדיף בית מאזן (או כל אשפוז / חלופת אשפוז) קרוב להתנהלות היומיומית והשקפת העולם בגלל ששם יוכלו לתת מענה נכון יותר לניואנסינים. ברמה שיש מצבים שפסיכיאטרים ואנשי טיפול אומרים שעדיף לא ללכת לחלופת אשפוז אם היא לא קרובה להשקפת החיים כי יווצר יותר נזק מתועלת...

מה שנקרא S.h.p ? מי שאיבחן אותה מטפל ומכיר את האנשים רגישים מאוד?

אני שואל כי הרבה פעמים מי שנתפס כתופעת דכאון בציבור הכללי, אצל האנשים רגישים מאוד מדובר במנגנון הפעלה קוגנטיבי שונה שיכול להתפס כדכאון, אבל לא כך.

אינני מטפל או מאבחן, אדם פשוט שמתמודד גם עם הנושא מעל חמש שנים אצל אחד מילדי.

בכול מקרה הייתי ממליץ להתייעץ עם דוקטור רותי לקס אישה מופלאה, מטפלת מומחית באנשים רגישים מאוד{יש סרטונים שלה ביוטיוב עם כל הפרטים בקישור הסרטון} אולי היא תוכל לתת לכם עצה בעניין ששאלת.

בהצלחה

אבל אני לא בטוח שהוצאה מחוץ מבית היא נכונה בגיל כזה.

אני לא איש מקצוע. אבל ממה שאני רואה המעטפת הביתית הרבה פעמים יכולה להוות עוגן יציב (אם הבית מספיק יציב. לא רק הורים אלא גם אחים וכו')

תוך שילוב טיפול אינטנסיבי יכולים להוות פתרון

(כמובן שלעשות צעדים רק בליווי איש מקצוע)

1.דר איריס כהן יבין 0508657657 מודיעין

2.דר גבי הרצנו 0544671164 רעננה

3.דר ינאי גירון פראנק 0507548056

שלושתם טובים

לא יודעת לעזור אבל בעז"ה שתמצאו את הטיפול שיהיה הכי טוב בשבילה

תלוי בדיכאון

היא צעירה בכל מקרה לא הייתי ממהר לשלוח למסגרת כזאת

רק שיהיה באמת ביקורת מה אני צריך לתקן ואיך

ברגע הביקורת

זה לא תמיד נעים

אבל אם זו ביקורת עניינית ולא שיפוטית

זה תמיד טוב ומקדם

(אם כי גם שיפוטיות יכולה להכיל בסוף משהו טוב אם מפרקים אותה)

אני לא צריכה שישקפו לי

גם כי אני מסוגלת להבין ביקורת

וגם כי אנשים לא ממש טובים בהעברת מסר בשיקוף

אז עדיף לשמוע ישירות

גם אם זה לפעמים לא נוח

תלוי כמובן בכמות

אם יש יותר מדי ביקורת

זה כבר לא רלוונטי

זה חייב לבוא במינון

על הדברים שבאמת חשובים

ותלוי סיטואציה ותלוי מדיום ותלוי הרבה מאוד דברים.

לא יודעת אם זה קשור לזה שרגישה, בטח כן קשור.. כי הם לא מתכוונים לפגוע, ואתה נפגע

אבל

בפעמים שכן קיבלתי ביקורת זה נתן לי כאפה

וככה התקדמתי

בלי ביקורת קשה להתקדם..

אגב גם ביקורת עצמית

אבל היא גם מעוררת אצלנו גם הרבה פעמים קולות שליליים על עצמינו. לעומת זאת שיקוף לא מעורר את הקולות האלה כל כך. (לפחות מהיכרות שלי עם הנושא)

היא דבר הכרחי להתקדמות.

שיקוף לפעמים נעשה בצורה לא נכונה,

עדיף ביקורת מקדמת, ללא שיפוטיות.

בעיקר ביקורת עצמית היא הדבר ההכרחי קודם לכל.

צריך להרגיש בטוח ב100% עם הצד השני, בטוח שאכפת לו, שהוא אוהב, שהוא מכיר אותי, ובתדירות נמוכה. כשזה לעיתים מאוד נדירות והיחס של ביטוי האהבה גדול פי כמה מהיחס של הביקורת.

צריך להכיר מאוד לעומק את הצד השני ולדעת בטוח שהוא מוכן ורוצה לשמוע.

לכן בגדול לא מאמינה בביקורת.

היא עושה יותר נזק מתועלת והיא מנסה לשפר אותך ביחס למה שהאחר חושב שנכון לך ולא ביחס להתקדמות הפנימית שלך.

אני כן מאמינה ביעוץ ולשמוע חוות דעת של אחרים באופן יזום.

וכבר שנים בטיפול פסיכולוגי שעוזר לי לנתח את ההתקדמות שלי מנקודת מבט נוספת, מעבר לזה מנפנפת ביקורות.

ושיקוף נשמע כמו מילה יותר יפה לביקורת. אין הבדל בינהם.

שזה מתמקד יותר בבנאדם עצמו

ככל שאדם בטוח יותר בעצמו

במה שהוא עושה חושב ורוצה

ככה קל לו לקבל ביקורות

כמובן כאלה רלוונטיות ובתדירות סבירה

(אני מוכנה לקבל ביקורות גם מאנשים שלא מספיק מכירים/ יודעים

אם הם אמרו משהו שיכול להיות נכון/ מעניין)

אני לא מחזיקה מביקורת.

אנשים מנתחים את העולם מנקודת המבט שלהם, מהחוויות שלהם, כולנו, גם אני.

אני בהיכרות מתמדת ומאוד מאוד עמוקה עם עצמי, מנתחת מאוד מה מניע אותי לעשות דברים, דווקא בגלל הסנטר הזה אני מסננת ולא מחזיקה מביקורות. מתייעצת כשצריך.

גם לא מרשה לעצמי להגיד ביקורת.

מי אני מנקודת מבטי המאוד שיטחית על חוויה פנימית שאדם אחר חווה שאגיד לו מה נכון לו.

אלא אם כן הוא ישאל.

אם הוא לא שאל, הוא כנראה בכלל לא מוכן לקבל לכן זה יעשה יותר נזק מתועלת .

חוץ מזה שיש מחקרים חותכים שמראים שביקורת חיובית ומחמאות משפרות ביצועים בפער משמעותי לעומת ההשפעה השלילית של ביקרות שלילית.

איך מסתכלים על ביקורת

כמה משמעות נותנים לה

אני מסתכלת עליה כמידע כמו כל מידע אחר

הוא יכול להיות נכון/ לא נכון/ נכון חלקי

גם כשאני מקבלת וגם כשאני נותנת

כי כולנו יכולים לשגות

אני פחות מתחברת לזהירות ולפחד מביקורת

כי היא חלק מצמיחה

אישית/ מקצועית

מי שמספיק חזק ובטוח בעצמו

לא מתנהל מתוך פחד

ויודע לשמוע ולסנן מה שמתאים לו

גם ביקורות

יש לי כלל אצבע

בכל מקום שצריך יותר מדי להיזהר לא לומר/ לחשוב/ לעשות

זה מקום פחות טוב

זה ממקום של ענווה.

התמונה שמוצגת לי היא חלקית ביותר.

הסיטואציות והמורכבות בחיים לא צריכות מענה טכני, הן צריכות מענה רגשי.

גם בעיות שנראות הכי טכניות כמו כסף, התקדמות בעבודה, חיסכון, ירידה במשקל.

דברים שלכאורה נפתרים בשכל קל ומחשבון פשוט - המעכב הוא רגשי ולא טכני.

לכן ביקורת קרה לא רק שלא תעזור, תרחיק ותגרום לאדם להרגיש פחות טוב.

הכלה לעומת זאת, מחמאה, תתרום הרבה גם אם לא מבינים לגמרי את כל התמונה.

וגם הניתוח שאת תתני, הוא לא אמת מוחלטת. הוא אמת סובייקטיבית מהחוויה שלך, היא לא בהכרח נכונה בסיטואציה של אדם אחר, אדם שנוטה לומר ביקורת וחושב שהוא אומר אמת, שיבדוק למה האמת שלו כל כך שלילית כל הזמן, זה מגיע מהסתכלות שלילית וניתוח שלילי על החיים.

צריך מענה רגשי ולפעמים טכני ולפעמים גם וגם

אין סתירה בין ביקורת הכלה ומחמאות

כולם יכולים לחיות זה לצד זה

מה זה אמת מוחלטת?

יש הבטים לכל דבר ודעות שונות

אפשר היום לחשוב x ומחר לחשוב y

לא טוב לחשוב רק שלילי

אבל גם לא טוב רק חיובי

צריך באלנס

ואני סומכת על מי שזקוק למענה טכני ממני שידע לבקש.

כמובן שאני ערה למישהו במצוקה, אבל מצוקה לרוב לא צריכה עצות היא צריכה הכלה.

מענה רגשי זה נדיר, הוא תמיד צריך להיות מחבק ותומך, לתת למישהו על הראש אולי יראה התקדמות מיידית מתוך פחד (כמו עם ילדים) אבל נזק לטווח הארוך.

ביקורת היא הסתכלות חיצונית על אדם שעשה משהו. ושיקוף זו הסתכלות קצת יותר פנימית. לומר לחבר "הפריע לי שקרה ככה וככה והרגשתי שמה שקרה לא היה מותאם לאירוע" זה הרבה יותר נחמד זה גם לא מעביר ביקורת זה משקף מה חוו ממני וגם נותן יכולת בריאה יותר לברר מה קרה ואיך להשתפר

זה נראה יותר כמו תקשורת הגיונית.

זה אחלה אבל גם שם צריך לשים לב לתדירות ולנושא.

האם הצפייה הגיונית, אם זה קורה כל כמה ימים אולי הבעיה היא בציפיות לא ריאליות.

כמו כל דבר גם ביקורת או שיקוף הם לא כלי שצריך כל יום להשתמש בו

בנטרול רגשי כמו שאת מציגה

לכן גם לא יתקבלו בנטרול רגשי.

וזה לא מצביע על חולשה פנימית או חוזק פנימי, מצביע על אנושיות וקריאת סיטואציות רגשיות מעבר למילים, כמו טון, יחס כולל, אכפתיות, הכרה של המצב.

אז אם יודעים לעשות הפרדה רגשית בין המכלול לבין התוכן שיכול להיות נכון

אפשר לצאת נשכרים

וגם כשנותנים ביקורת

אפשר ללמוד לעשות אותה נכון

בלי שיפוטיות וכעס

בשונה מביקורת שבה אתה אומר לבן אדם מה הוא עשה לא בסדר. שיקוף הוא אמירה אישית סוג של בירור משותף של מה שקרה והיכולת להסביר בצורה נעימה ששלא היה פה משהו תקין או ראוי (וגם ההיפך שיקוף ניתן גם על דברים טובים)

במקום לבקר / לכעוס

לומר תיאור סיטואציה/ רגשות בצורה נטולת שיפוטיות/ כעס

חוץ מזה ביקורת זה לא דבר יעיל לא משנה איך תכבס את המילה

שיקוף או מה שבא לך.

חוץ מזה זה עניין של יחסים בין אנשים מה אומרים למי אומרים איך אומרים ומה בכלל ביקשו לשמוע ממך

כאילו, אני עדיין ממש רגיש לביקורת, וזה מבאס ושורף בלחיים, אבל אני מעדיף לשמוע מאשר לא לשמוע.

אבל אני משתדל להקשיב לה. לרוב לא בנוכחות המבקר. מנסה בצד, בשקט, כשאני במחשבות של עצמי לסנן מה נכון לי ומה לא.

אא"כ זה יחסי מעביד עובד.

לצערי. רובו לא מתאים לפרסום פה בפורום בגלל שהוא מיועד למטרות אחרות מאשר המטרה שלך (פרק ב' נשוי).

זה לא רק שמצופה מגבר להיות מתחיל. זה שאתה גם אדם רגיש (אני משער, לפי זה שאתה כותב פה) ואדם רגיש יש לו עוד מורכבויות חוץ מפרק ב' רגיל.

זה נראה לא קל עם מה שקורה בחוץ.

בחורות איכותיות יעריכו כנות ויוזמה.

רק שים לב שזה מקובל בקהל יעד שלך ולא חריג.

ושאתה לא מצטט קלישאות, לא צריך משפט מחץ, צריך כנות ופשטות.

ולדעת לעמוד בסירוב, זה לא נעים אבל יכול להיות נסבל.

מה שנהיה מכל ההיכרויות היום זה מלחיץ.

מצריך ממך הבנה באימוג'ים ועוד כל מיני צרות וניואנסים ב-DM ואפליקציות ורשתות שעוד לפני שמתחילים מתייאשים.

אני מהדור הישן שיצא או פשוט התחיל שיחה על סתם תחומי ענין ואם יצא וזרם ויש כימיה אז טוב ואם לא חיוך ושלום.

בהצלחה

ויותר חשוב מאיך להתחיל זה עם מי יהיה לך מה. גם זה נפגע בדור הזה והפרוגרס שחט אותנו אבל היתה עליה מברית המועצות שאיזנה קצת.

שמור על חיוך וראש למעלה.

תן לברירה הטבעית לנפות, מי שתפנה אליה והיא תייבש או תזלזל אז מה לך ולה.

תכבד את עצמך יכבדו אותך

תפעיל אינטואיציה

משה, אפנה אליך באישי ברשותך בנושא החומרים שהמלצת.

לא רואה מניעה לחפש אישה בשידוך. (אנחנו התחתנו בשידוך, לפני עשרים שנה, פרק א'. משתייכים לציבור הדתי-תורני)

יש שדכנים בציבור הדתי. לדעתי כדאי מאוד לפנות אליהם, ולא לסמוך על ה"מזל" וגם לא על הכישורים שהגיוני שלא לכל אחד יש אותם.

אתה יכול להכיר דרך שדכנים/חברים... לא חייבים בדרך הקשה רק בגלל ששינית השקפה. להכיר דרך מישהו אחר מקובל מאוד בציבור הדתי לאומי. וגם - כשגבר מתחיל עם בחורה בציבור הדתי, זה יכול להיות מרתיע לבחורה.

כי מרגיש לי ששם צריך להכניס מדי למגרות (אולי בציבור הדתי זה אחרת?).

בכל מקרה, כשמדבר על התחלות, מתכוון גם למקום בו זה מקובל, כמו אפליקציות, מפגשי פו"פ וכו', שאם רוצים לעבור מסמול טוק נחמד ל"קשר רציני", גם שם היוזמה היא יותר של הגבר...

ככה זה בטבע

דרך גבר בעלמה.

נשמע שהמקום הגברי שלך לא ברור, אולי כדאי שתיעזר בתכנים של יהונתן קליין.

תבדוק אם אתה קורא נכון סיטואציות.

להתחיל עם מישהי כשזה מאוד לא שייך יכול להיות הטרדה.

גם כנראה שכן שייך...

אכן מכיר את התכנים של יונתן קליין והוא עוזר, אבל רגיש למקרים שיתברר שלא קראתי "נכון", בסוף כולנו בני אדם, ההרגשה שלי היא שבעבר זה היה פחות מסובך...

השיטה החרדית (כלומר, המסורתית) פחות מסבכת עניינים! זו השיטה שמצאתי שהכי "מאורגנת" על כל ההתנהלות של "הכרות" למטרת הקמת בית.

שדכן זה נחמד לקשר ראשוני. משם צריך להתקדם למקום אחר ושם צריך לדעת 'טכניקה'.

מעודד כשיטה להיעזר בשדכן עד האירוסין. האזנתי לו הרבה והאמת שממש הבנתי את הרציונל. הוא ממש עשה לי סדר בראש לגבי זה.

לא רק שם של בן אדם. גם הגישה ממש.

אנסה לתמצת - (וממליצה מאוד לשמוע את המקור).

מטרת פגישות השידוך אינה "בניית קשר". היא בדיקה. הקשר הישיר, ללא מתווך, טומן בתוכו בורות שיכולות דווקא להפריע. כלומר, בתוך שלב השידוך (ה"היכרות") הוא מדגיש שחשוב לשמור על מרחק רגשי מהצד השני, כדי לשמור על אובייקטיביות. לא לפתח תלות רגשית יותר מידי. בעיקר צריך לזהות פוטנציאל - אם זה מתאים או לא מתאים. כמובן שחשוב מאוד נשיאת חן וכדו, כי לפרוייקט המדהים הזה שנקרא "נישואין" אתה לא רוצה שיהיו דברים שמפריעים. משלב החופה יש 100 אחוז מחויביות כלפי השני, ואתה רוצה למצוא מישהו שזה יזרום כמה שיותר איתו/איתה. לכן בפגישות בודקים כימיה, נשיאת חן ודברים מהותיים שמבררים אחד עם השני.

וכמובן כמובן כמובן כשלב מקדים חשוב מאוד לעשות בירורים לפני כן! לא לברר הכל תוך כדי תנועה. לברר לפני! כדי להבין פוטנציאל כללי ואובייקטיבי. האם זה בנ"א טוב? האם יש את אותה מערכת ערכים? האם סגנון הבית שכל אחד רוצה להקים דומה? וכו וכו.

הוא גם אומר שכשמחפשים פרטנר לנישואין, יש כאלה שמוכנים להתחתן כי הם אוהבים מישהי. אבל עדיף בהרבה להתחתן עם מישהו שמאוהב במוסד הנישואין! שמבין את המחויבות שזה דורש ממנו ומבין ושמבין שנישואין זה פרוייקט נפלא.

משו כזה.

כלומר, לצורך בליווי של בני זוג בתהליך ההכירות (לאו דווקא "שדכן") כשהם מוצפים ולפעמים מתביישים לספר מה קורה להם - אני חושב שאני מתחבר ממש. זה קיצוני למשל כשיש בן זוג שחותר למיניות שלא מתאימה או בת זוג שמתעללת רגשית (או הפוך). במקרה כזה מי שנמצא בקשר לא תמיד יודע לספר מה קורה לו ומבט מנוסה מבחוץ צריך להועיל.

אני חושב שצריך גם נשיאת חן וגם מעבר. אחד הדברים האיומים והנוראים זה קשר שמתנהל כמו קשר של ידידים. אצל דוסים זה לא נדיר בכלל וזה אפילו עובד בסדר (כי זורם להם) ואחר כך כשצריך להפעיל עוד חלקים בגוף ובנפש זה... פחות עובד.

"לא ביקשתי לבוא לעולם". מומלץ!

וזה - חברים. גם הם יכולים לחשוב בעבורך על מישהי שהם מכירים. אתה יכול לבקש שיחשבו בשבילך.

לגבי המגירות, לא תמיד יש מנוס... וכמו תמיד, לא משנה המגזר, צריך בעיקר סיעתה דישמיא.

יוזמת הגבר היא היא הדבר הנכון והטבעי! אל תהסס. כמובן, תמיד בעדינות. אם זה בפלטורמות המקובולות כמו אלה שציינת, אז אדרבה ואדרבה. ככל שתהיה יותר גברי (יוזם, תופס אחריות על הקשר, נוכח, משלם עליה, מחזר בעדינות וכדו) זה רק יועיל.

מתוך השברים אנחנו צומחים, והם אלה שבונים אותנו.

להגיע למקום שלם או בדרך לשם

צריך לעבור דרך כאב ושבר

כי הלמידה מתרחשת מתוך ניסוי וטעייה

שוב ושוב

הכאב הוא המחיר שמשלמים

או הטריגר ממנו צומחים

ביום יום, אנחנו עוטים עלינו מסכות, שיריונות ומגינים. כדי להגן על הנפש שלנו מפני ריסוק, ולכן כשהיא מתרסקת והלב כולו מתנפץ לרסיסים, נזעקת הזעקה האמיתית "אייכה א-לוהים???" "אייכה לעזאזל???" ואז, הנפש היא באמת אתה. אז הנפש שלך באמת שלמה, כי היא לא מתחפשת... אתה-אתה, וכל הגוף והנפש מתחברים לשלמות אחת גדולה...

ולכן, אין דבר שלם, יותר מלב שבור...

ולא תורה מסיני.

הפירוש הוא כמו שאמרו למעלה.

מהשבר אפשר להגיע למקום שלם יותר.

אבל כשהשבר קורה, נשברים, לא מרגישים שלמים.

ורק כשמעבדים ועובדים נכון עם השבר אפשר לעלות למעלה, לא מעצם השבירה.

שכל אחד יכול ליצוק לתוכו את המשמעות שנוחה לו

פתח להרבה קלישאות

1. כשיש נושא שמפעיל, שווה לבדוק האם האתגר הזה רלוונטי. לפעמים הוא כן, לפעמים הוא לא. קטונתי מלאבחן מישהו.

2. גם אדם רגיל יכול להחזיק תועלת מניהול רגשי. כלים לניהול חרדה (או הצפה) נכונים תמיד. גם אצל אדם שבדרך כלל אין אצלו הצפה אבל משהו מסויים מפעיל אותו.

איפה ראית שדוחפים את זה למישהו?

אגב אני מסכימה עם זה לענ"ד הלא מקצועית בעליל, ומנסיוני, שהרגישות היא ברובה תולדה של חרדה

זה דווקא אופטימי בעיניי, יש דרך לטפל בזה

מה זה משנה מה השם של זה ? אגב, אין אבחון היום להפרעה של "רגישות גבוהה"

ולהערכתי גם חלק מההפרעות של "קשב וריכוז" אצל חלק מהאנשים הם תולדות של דברים בסגנון חרדה. אם אני חרד ממשהו אני מנתק את עצמי ממנו או מוצף.

יש בזה קשר לחרדה וגם קראתי על זה האמת

על עצמי בעיקר אבל לא רק. כשעושים עבודה להפחתת החרדה בנושא מסויים, היכולת לפעול בו גדלה דרמטית והתסמינים של הצפה וניתוק יורדים.

יש דרך לטפל בבעיה שיודעים מה היא, אבל אם אדם מוסלל למקום אחר ולא הולך לטיפול שבאמת רלוונטי לו אז אין פה אופטימיות אלא תקיעה של האדם במקום לא שלו.

ל"רגישות גבוהה" אין טיפול. לחרדה כן.

ניהול רגשות זה טוב ובריא, וגם לא מספיק למי שהבעיה שלו היא אחרת.

כשאדם לומד שהוא אר"מ ואז מחפש קצת ללמוד על זה ומבין שזה פשוט איך שהוא בנוי אז אין לו איך לצאת מהמצב האמיתי שלו. והוא בכלל לא אר"מ.

כאן באמת על כל מורכבות רגשית מפנים לפורום הזה.

כי הוא נהיה פורום דיבור רגשות, לא בהכרח אנשים רגישים מאוד.

הצעתי לבדוק. להתעניין. שתדע שיש דבר כזה.

ויש טיפול ל"רגישות גבוהה". בטח שיש. גם אם הוא לא קסם. עובדים עם המערכת ומכבדים אותה. אם יש חרדה אז אפשר לטפל בחרדה. ואם אני רגיש למשהו אז זה בסדר להפחית את המינון שלו בחיים שלי.

אז אני כותב כאן.

זו אבחנה רשמית או חוסה תחת אבחנה אחרת?

דבר ראשון לצאת מנקודת הנחה שלכל אדם יש עולם פנימי, רגשות, התמודדויות, דפוסים, וטראומות (גם קטנות) מילדות.

לכולם.

אולי יוצאים מנקודת הנחה שלשאר העולם החיים זורמים ומושלמים אולי אפילו בהשפעת הרשתות החברתיות וחוסר דיבור עמוק על רגשות מביאות אותנו להסקת מסקנה של מי שמרגיש רגשות הוא אדם רגיש מאוד.

אדם הוא דבר שמרגיש רגשות, בעוצמות גבוהות, זה הקונספט. אם זה מביא לחוסר תפקוד אפשר לטפל בזה, אבל יש המון סיבות יותר נפוצות מרגישות גבוה.

בשאלון גם יצאתי אדם רגיש מאוד אבל אני סקפטית, כמעט כולם יצאו מעצם היותם אנשים עם רגשות.

לא סתם זה לא משמש כמונח קליני.

הוא קצת כוללני מדי ואם נסתכל לעומק בניתוח פסיכולוגי, אני מניחה שימצאו אצל הרבה מהמוגדרים גורמים אחרים וטראומות ילדות ולא רק רגישות מולדת.

ואבל אם זה עוזר למישהו, למה לא?

אני מתמודדת עם ריצוי מילדות, יש לי חוש לדקויות ואומנות, רעש גבוה ואורות חזקים לא נעימים לי ומטרידים אותי (יש מישהו מעל 30 שלא?)

והנה כבר יצאתי רגישה מאוד בשאלון.

אני יודעת טוב מאוד אחרי טיפול פסיכולוגי מה גרם לדפוס הריצוי שלי.

התנאים בבית, אמא שלי שמרצה בעצמה, בקיצור אם הייתי נולדת למשפחה אחרת יתכן שלא הייתי מרצה, זה לא מולד.

הבעיה היחידה בהגדרה שהיא עלולה לתת מענה שטחי למשהו מורכב יותר.

כשגורמים לאדם בריא ורגיל לתהות אם הוא בכלל איש רגיש מאוד או אישה רגישה מאוד אז לא עושים איתם חסד, להיפך.

וכשגורמים לאדם שיש לו בעיה אמיתית, עם שם קליני מוגדר, לחשוב שהוא בסך הכל איש רגיש מאוד או אישה רגישה מאוד אז גורמים להם בפועל לא לחפש את הטיפול שהם צריכים.

יש מקרים שזה עוזר בעיקר לאנשים רגישים מאוד בצורה מולדת ללא סיבה סביבתית בהכרח (מכירה ילדה כזאת במציאות)

ויש מקרים שזה נותן הגדרה שיטחית ולא נכונה ובכך מונע מענה נכון.

יש מקרים של שילוב.

מה יותר? כנראה המקרה השני.

הרבה יותר נדיר להיוולד כזה מאשר לחטוף שריטה רצינית מההורים.

בהרבה מקרים הטיפול דומה, אבל המודעות לגורם חשובה והיא חלק חשוב מהטיפול.

זה בסדר שיש בעיה קלינית וצריך לחפש אותה. אבל גם אם נתנו לבן אדם מענה לזה שהוא מוצף עכשיו ושלא יהיה חסר אונים מול הצפה, הרווחנו.

הייתי אומר אפילו יותר מזה - אם מנקזים את ההצפות, אפשר ללכת לאיש מקצוע ולקבל מענה לשורש.

אין שום מענה בלהגיד/להסליל/לדחוף לאדם שהוא אר"מ כאשר הוא לא. זה מצמצם את מרחב האפשרויות ולא מגדיל אותו.

זה כמו להגיד לאדם שסובל מביטחון עצמי נמוך שהוא פשוט אדם מופנם. לא הועלת לו. תקעת אותו.

בין פיתרון לבעיה הספציפית, לבין החותמת הכוללת. אני לא חושב שרצים פה להחתים אנשים על אר"מ.

טיפולים בשנים האחרונות קשה לי להאמין שאנשים לא ידעו לחפש מענה לבעיה

ואני מקווה שרוב האנשים לא נסמכים על אבחנת פורומים, וגם - שרוב האנשים רוצים חיים טובים מאושרים ובריאים

ומי שלא מתאים לו להתמודד עם מה שכרוך בלהגיע לשם - כנראה יסתפק בהגדרה ובקבלה עצמית, לא משנה ץחת איזו כותרת ומי שנחוש לעזור לעצמו (ואני ביניהם) - ייצא מגבולות ההגדרה ויתקדם עם זה הלאה

אני מוצא את עצמי מזדהה עם כל מיני קשיים שעולים כאן בפורום (ועם חלק ממש לא) אז אני קורא וכותב.

אני אר"מ? אולי, לי זה לא כל כך משנה

כדי ללמוד את מה שיש לנו להציע, בעוד שאנחנו תופסים את זה כקושי ואתגר?

תחשוב איזה קשה זה לחיות תחושות שחווית כל הזמן

בחרדה זה מאוד מורגש וזה קשה ממש, מנסיון.

אני חושבת שזה המצב התקין. חווים רגש, והוא הופך לזכרון. נעים יותר או פחות אבל זכרון.

בחוויות חיוביות זה אחרת וזה אפילו מיטיב עם החיים שלנו. תחשוב שנגיד עסקת בנתינה שמילאה אותך ברגש חיובי. אם הרגש הזה לא יהםוך לזיכרון, אולי לא נרצה לממש אותו שוב כי אנחנו חווים אותו כל הזמן גם בלי לעשות כלום

בזוגיות לדעתי זה הכרחי שרגש יהפוך לזכרון במובן הטוב. כי צריך להשקיע בה כל הזמן כדי לחוות אותה כדבר טוב וזה מצמיח

בקטע הפחות חיובי - אם נחווה כל הזמן רגש מתקופה קשה שהייתה, לא נצליח לחיות בשלום לעולם

דווקא נראה לי שאתה בסדר

מחפש קצת מים במדבר.

תן דוגמה מוחשית כי לא בטוחה שהבנתי

זה משהו שאין לי מספיק כדי לתאר אותו.

אבל שהדברים יעברו אצלי ולא לידי.

ולדעתי זה דבר שונה

לנכוח בסיטואציה ולא להיות מנותק ממנה רגשית.

בשביל זה צריך להבין מה מטרגר אותך, אם בכלל. לפעמים זה נובע מהרגלים לקויים שלנו כמו גלילה אינסופית בטלפון, שנח לברוח אליה.. לפעמים זה גולש לנו גם לדברים אחרים, מרוב שאנחנו רגילים "למקבל" (אגב, אני שמתי לב על עצמי שלפעמים רק הנוכחות של הטלפון מפריעה לי לנכוח. לפעמים צריך להעיף אותו רגע הצידה ולנוח ממנו. גם רבע שעה בתור התחלה - עושה פלאים)

אם זה הכיוון, מציעה לתרגל ולקרוא על מיינדפולס, לעשות דברים לאט, להתחיל מלהחליט שאתה מתרכז במשו במשך 5 דקות ואז לעלות כדי להתרגל. לתרגל הקשבה - לשמוע שיר כשאתה מרוכז רק בו. ידיים פנויות. קריאת ספר.

אם המוקד הוא חרדה אז יכול לעזור לעשות פעולות רפטטיביות (שחוזרות על עצמן) שדורשות ריכוז- הרכבה של פאזל, כתיבה של אותו משפט מס פעמים, אם אתה בעניין אז הכנת עוגיות למשל, אוריגמי, הרכבה של לגו/ וואטבר שמדבר אליך, הכמות וההכנה שהיא מדויקת וחוזרת על עצמה דורשות ריכוז, אפשר וכדאי גם פעילות גופנית שתורמת רבות לעניין ומרגיעה את המערכת, וכמובן - אם מתאים- נבירה עצמית. אפשר גם דרך טיפול - מחשבה על - ממה אתה בורח. מה כואב שם שאתה מתורגל כבר להסיח את דעתך במשו אחר כדי לא להרגיש

הכל כיוונים שאני עושה ועשיתי בעבר כדי להגביר נוכחות

אחשוב

היית ככה כילד?

מה סגר אותך? רגשות היה אסור? מעיד על חולשה? סביבה גברית מאוד? נתקלת בחוסר הכלה של רגשות? חוויה מסוימת שהבנת שעדיף לך להדחיק רגשות?

יכולות להיות המון סיבות.

נסה למצוא חוויה/ות מהילדות שגרמו לך לבחור בהדחקה.

ונסה גם לעצור.

אם החיים שלך במרוצה, תמיד ליד מישהו או בעבודה כדי לא להישאר עם עצמך,

נסה ליזום יותר רגעים כאלה עם עצמך, גם אם לא יהיה שם איזו תבונה עמוקה, פשוט להפסיק לברוח.

זה נשמע שאת בחוויה ממש מטלטלת ומציפה.

כשכולם מסביב אומרים משהו אחד והלב שלך מרגיש משהו אחר, זה מייצר תסכול עצום ורגשות אשם.

הרגש שלך והחיבור שאת מרגישה הם אמיתיים לגמרי, ומותר לך לכאוב ולרצות את זה. אבל חשוב לעצור רגע ולהפריד בין שני דברים:

• מה שאת מרגישה כלפיו. החיבור והאהבה שאת חווה.

• מה שקורה במציאות. כשהוא בעצמו אומר שזה לא יעבוד, זה הסימן הכי משמעותי. זוגיות וחתונה דורשות שני אנשים שנלחמים על זה ביחד באותה עוצמה.

לפעמים הסביבה רואה דברים שקשה לנו לראות מתוך סערת הרגשות, כשאת מאוהבת עד השמים. אבל החלק הכי חשוב הוא מה שהוא מרגיש ומחליט. אם הוא לא שם, הזוגיות הזו בספק גדול. מגיע לך מישהו שילחם להיות איתך וירצה אותך באותה מידה, בלי שום ספקות.

קחי לך קצת שקט מכולם, בלי העצות של הסביבה, ותשאלי את עצמך: אם הוא אומר שזה לא יעבוד, האם את מוכנה להיות במקום שבו בן הזוג בספקות וחוסר בטחון עם עצמו בקשר איתך?

אפשר להתמודד עם התנגדות של הורים, חברות או הסביבה – אבל אי אפשר לבנות זוגיות כשהצד השני אומר שזה לא יעבוד.

אם הוא וההורים שלו אומרים לך שלא תתחתנו - מה עוד את צריכה ? לעבד את האבדן של החלום

אני מציעה גם לא להחכנס לחדבונות של נשמתי/ חיבור משמים וכד. את סוג של מכניס. את עצמך מראש למקום שבו את סוגרת לך עוד אופציות כי הוא היחיד

את צריכה מישהי ניטרלית שתעשה לך סדר רציונלי ביחס שלך למע היחסים הזו /למע הציפיות שלך מול הבחור הזה, ותעזור לך לעבד את זה בצורה נכונה ולעבור נכון את הפרידה מהחלום כנראה..

את יכולה להיות מאוד מאושרת גם עם בחור אחר, ואני בטוחה בזה, כי אם הבחור הנוכחי לא רואה עתיד איתך ולא רואה אותך בתור אשתו - כנראה שהוא לא בשבילך.. לא כנראה, בטוח אפילו

את ראויה ליותר.

תאמיני בזה♥️

זה לא עוד אחד. ואני לא מאוהבת, אני פשוט יודעת ומרגישה שזה הוא...

ואני מרגישה אליו חיבור ואהבה ומשיכה וקירבה רוחנית. ואני מכירה אותו כבר 3 שנים בערך ההצעה לשידוך עלתה רק לפני שבוע וחצי

נשמע שיש כאן חיבור עמוק ומשמעותי, במיוחד כשאת מכירה אותו כבר שלוש שנים ומרגישה גם אהבה, משיכה וקרבה רוחנית. ❤️ יחד עם זאת, כדאי לתת להצעה זמן להתפתח ולבדוק אם יש גם התאמה בערכים, בציפיות ובדרך שבה אתם רואים את החיים. לא חייבים למהר להחליט, אבל גם לא צריך לבטל רגש אמיתי רק כי ההצעה עלתה רשמית רק לפני שבוע וחצי.

אני לא ארחיב יותר מדי, כי כתבו לך פה תגובות שיש בהן מספיק חומר למחשבה ובירור.

כן אגיד לך גם מניסיון, של לא מעט קשרים כאלו שכל אחד הרגיש הדבר האמיתי:

לא כל מי שנרגיש אליו אהבה וחיבור רוחניים ועמוקים ומופלאים ככל שיהיו, הוא בהכרח האדם איתו נתחתן ונבנה בית ומשפחה.

לפעמים יש חיבורים שנעשים בפלא כזה כדי לעורר אותנו לתיקון מסויים מול נשמה מסויימת, וזה לא אומר בהכרח שזה החתן. אלא שיעור שלי מול הסיטואציה.

כדי לבנות בית עם מישהו צריך ששני הצדדים ירצו בכך. מספיק שצד אחד לא מעוניין, אין מה להתעקש על זה. זה סתם יגרום לך עוגמת נפש וכאב לב.

בין אם מצד התעקשות שלא תישא פרי, ובין אם מצד התעקשות תתחתנו ותגלי שזה הדבר האחרון שהיית רוצה בשביל עצמך.

לא סתם אומרים לבקש על העניין הכללי ולא על אדם מסויים בתפילה.

גם אם נדמה שזה הדבר האמיתי, חשוב לשמוע גם מה קורה מסביב. ובמיוחד אם מי שמסרב זה מי שאמור להיות הצד השני בזוגיות.

להסכים לשחרר חלום של שנים זה לא פשוט, אבל להחזיק בו כשהוא מנותק מהמציאות, לא יקדם אותך לבית שלך בשום צורה.

מקווה שתמצאי עצה טובה אצל מי שסובבים אותך, וכוחות ואומץ בתוכך להסכים לשחרר מה שלא שייך ולהיפתח למה שכן.

הוא סרב להצעה לשידוך?

היה לי ככה כלפי מישהי אחת 7 שנםי עד שיצאתי מזה... היקשרות יתר. על אחת אחרי זה עוד בערך שנה.. ורק אז השתחרר לי.. לדעתי לצאת לדייטים או לשביל ישראל\הודו ולפגוש עוד אנשים...

ממקום אישי.

חוויתי סיטואציה דומה, אבל קיצונית הרבה יותר בעקבות איזשהו סיפור שהיה שם מהצד של הבחור.

במשך כמה שנים אמרתי לעצמי "זה בעלי", המשפחה שלי התנגדה בתוקף. הוא עצמו לא הבין איך אנחנו יכולים להתחתן.. אבל לא היה לו מה להפסיד.

ובא לא המשכנו את הקשר ואני הסתובבתי בעולם בתחושה שזהו, פספסתי את השידוך שלי.. עד שהזדמן לנו לעשות סגירת מעגל שבה ראיתי את הנקודה הכי גדולה-

לא הערכתי את עצמי מספיק.

אם כל הסביבה אומרת לך 'לא' ואם הוא בעצמו אומר לך שלא.. אז תתבונני פנימה:

• למה אני מרגישה ככה?

• מה אני מרגישה שאני בקשר איתו? איזה מענה הוא נותן לי?

• האם אני מאמינה שאני מספיק טובה וראויה להיות בקשר שגם הבחור רוצה אותי? שכולם שמחים מזה שאנחנו מתחתנים?

מנסיון אישי, קשר כזה לא מוביל למקומות בריאים בנפש. הוא יוצר תלות רגשית, ירידה בערך ובביטחון העצמי.

אני יכולה להגיד לך שהבחור הזה התחתן לא מזמן ועד עכשיו אין לי הבנה איך הוא התחתן ואני עדיין לא-

גם אחרי שסגרנו את הסיפור בנינו, בהבנה אמיתית שלי מגיע הכי טוב. והטוב הזה לא יהיה ממנו במובנים שאני צריכה.

אבל אני יודעת שאני אתחתן ואני אהיה כ"כ מאושרת עם בעלי ולא עם מישהו שאני חושבת שהוא בעלי כי.. כל אחת והסיבות שלה.

אני לא מאשימה אותך ח"ו, רק מזמינה אותך להתבונן למה את מרגישה את זה כ"כ חזק.

ואם אין הסבר, הייתי מרימה גבה.

בסוך את רוצה להתחתן עם מישהו שרוצה שיהיה לך הכי טוב. באמת הכי טוב.

ולפעמים הצד השני, מאהבתו אלייך יודע שאין לו את היכולת והכלים לספק את האהבה הזאת כפי שאת צריכה.

חיבוק. ובהצלחה.

ה' איתך.

הבאת את הדברים בצורה פשוטה ממוקדת מכוונת ובהירה, ושמחה שחיכיתי ולא כתבתי אתמול מה שרציתי. אמנם חלק יכול להיות רלוונטי, אבל נקודת המוצא וההבנה של את המצב היתה לא מדויקת לכותבת.

ולמדתי ממך דבר חשוב, אז שוב תודה.

מה הסיפור שם?

יתכן שהם צודקים. יש מצב שהם רואים מה שאת לא רואה. באותה מידה יתכן שהם טועים. יכול להיות שיעוץ מקצועי יעזור. בהצלחה.

זה הרבה עניין של בטחון עצמי, דימוי עצמי ומציעה לך ממש מכל ה❤️ ללכת להשקיע בזה, לטפל בזה.

צריך עוד פרטים... לא ככ הבנתי את הסיטואציה. וגם - זה קשור לרגישים מאוד?

ולמה שלא תתחתני איתו בעינהם? כי לא כדאי לך? או מסיבה אחרת?