היי כבר שנים קוראת ולא רושמת מתעניינת ולומדת מהתגובות פה
כבר שנים רוצה לספר את מה שיש לי על הלב
לשאול להתייעץ
בת 30 + אבל בתוך תוכי הילדה.
גדלתי במשפחה קטנה מערכת יחסים של בורים לא פשוטה.הורים שדואגים לצורך גשמי שלי(תלמדי כדי שתצליחי) מצב כלכלי לא קל.לא בית חם.דאגו לצרכים של לימודים וכו' אבל חום ואהבה בדיעבד לא היה בשפע.אם הלכתי הדרך שלהם קיבלו אותי ואם לא זכיתי לצרחות
הערכתי שהם נתנו הכל על מנת שאלמד.
כשהכרתי את בעלי,התחתנתי זכיתי למנות של בקורת והסתה ואפילו הקשבתי לזה
אחרי שנה שהתחתנתי שכחתי להתקשר וזכיתי למנה של צעקות זה אחרי שקניתי להם מתנה באמת מהממת אמא שלי לא הסכימה לדבר איתי ושנה וחצי בכיתי בכל ליבי כל יום.בעלי נשא את זה אהב חיבק ותמך.
אחרי שנה וחצי אמא שלי חזרה לדבר איתי בשל אירוע משפחתי וגם שם לפעמים היתה בקורת .
בעלי היה מסיע אותי כל פעם לשם למרות הכל והם היו מגיעים אלינו לעיתים רחוקות מבחירתם
לא היה על מה לדבר על שבתות וחגים.הם לא אנשים שיוצאים מהבית שלהם אבל לא רציתי לבוא לשם ולפגוע במבצר שלי שהבטחתי שלא אפגע בי ובזוגיות שלי
כיבדתי אותם מאוד התקשרתי דאגתי תמיד
ההריון של הקטן שלי לפני כשנה היה בסיכון.גילו לו מום ברוך ה' שאפשר לחיות איתו רק לעקוב,אבל בזמנו לא ידענו מה זה אומר וחיכינו לבדיקות.גם לי מצאו משהו ונכנסנו להריון בסיכון.הייתי בחרדה על העובר כל הזמן,קמה בלילות ובוכה רק שיהיה בסדר וישרוד ויחיה ויהיה בריא בעז"ה
לא סיפרנו על ההריון לאף אחד.ההורים של בעלי ידענו על זה כי בחודש חמישי היו לי תחושה של צירונים ונסענו דקה לפני שבת ואז הילדים היו שם והבית חולים קרוב אליהם ושחזרתי בשבת הם כבר ראו וסיפרתי להם הכל והם כיבדו ולא סיפרו לאף אחד עד הלידה
אחרי הלידה סיפרתי לאימי.הקורונה הגיעה אליי במיון יולדות ויצאתי מהבית חולים חולה עם קורונה מפחדת על הקטן שלא יידבק.איתי ידעה מזה התקשרה פעם אחת וזהו.לא התקשרה אחריי זה בכלל,לשאול,להתעניין,לעטוף,לחבק עוד פעם ניתוק שמעלה לי דמעות כל יום אבל מצד שני לא יכולה לעבור צעקות ביקורות
עם אחי הקשר לא משהו השוב שאלתי לשום ילדיו עקב אשפוז ואז אימי נזכרה להתקשר והסכין בלב עוד פעם הסתובב וכואב לי..אז מחפשת את הזהות שלי בגילי מי אני מה אני.שואלת את עצמי שאלות של כיבוד הורים ומה זה להיות בת כשאת מרגישה פגיעה שכזאת
)