הסיפור לא נועד חס וחלילה למתוח ביקורת על אף אימא ועל אף התנהלות. אני יודעת שלא תמיד אפשר להפסיק/ להפחית עבודה, ואני יודעת שהסיפור משקף רצון עמוק, והרבה פעמים לא ממומש, של אימהות רבות. בבקשה שאף אחת לא תחשוב שיש פה איזושהי ביקורת חס ושלום!
כתבתי את הסיפור בשביל להגיע למסר שבסוף, על השליחות העצומה שבאימהות, ועליה מגיע צל"ש עצום לכל אימא ואימא.
לגעת בנצח
"מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?" סבא ידע את התשובה, אבל רצה לשמוע אותה שוב.
"רופאה" עיניה של נוגה נצצו כשסיפרה על חלומה הגדול. "אני אהיה רופאה חשובה".
"אז הבאתי לך מתנה" סבא ליטף את שערה הארוך של נוגה, ושלף מתיקו קופסת פלסטיק גדולה, הדורה. כלי רופא.
נוגה סקרה בשקיקה את הכלים החדשים, המבריקים.
"קחי" צחק סבא, והושיט לה את הכלים. "מה תעשי בהם?"
"אני ארפא את הדובי" נוגה הייתה רצינית, וקולה מלא במסירות. כמו רופאה אמיתית, חשב סבא. "הוא חולה, הוא הולך למות. אני אציל אותו", וכבר פרחה לה ונעלמה במעמקי החדר, ואחרי דקה כבר עלה ממנו קולה המרגיע, מנחם את הדובי החולה, ומבטיח לו שיהיה טוב.
**
להיות רופאה. החלום לא עזב את נוגה. גם כשגדלה, גם כששקדה על לימודיה, התאמצה, וקצרה ציונים טובים. את הציונים הטובים ביותר בכיתה. כדי להיות רופאה צריך להשקיע ולהצליח, שיננה לעצמה בלילות לבנים של לימוד עד כלות הכוחות. גם רופאים עושים משמרות ארוכות. אני מסוגלת, אני צריכה להתרגל.
להיות רופאה. עיניה נצצו בכל פעם שדיברה על כך, באותו ברק מתלהב, ילדותי מעט. לעשות דבר משמעותי, להציל חיים, להתמלא בסיפוק ובאלפי זכויות שייצברו לזכותה בכל יום עבודה.
**
"שלחתי לכם מטלה במייל. להגשה עד יום שלישי. יום טוב שיהיה לכם"
נוגה קמה במהירות ממקומה. הסטודנטים שסביבה התמתחו, מפיגים בפטפוט קליל את העומס והלחץ של סוף יום לימודים מתיש. לה אין את הפריווילגיה הזו. היא נשכה את שפתיה בתסכול.
כבר רבע לארבע. המעון נגמר בארבע.
אספה במהירות את כל הדפים, דחפה אותם לתיק בערבוביה, ורצה לאוטו.
שני רמזורים אדומים, כמה צפירות לחוצות, והינה השער של הגן.
"סליחה על האיחור", מלמלה מתנשפת. "נועם..."
נועם הרימה את מבטה ממגדל הקוביות שבבנייתו עסקה, וחיוך רחב התפרש על פניה.
"אימממא" היא רצה אל זרועותיה הפרושות של נוגה, וידיה הקטנות הקיפו את צווארה בחיבוק חזק, אוהב.
"היא הייתה בסדר היום?" נוגה העבירה יד בתלתלים הבהירים.
"היא הייתה קצת שקטה היום". הגננת הושיטה להם את התיק, "אני חושבת שממש בחצי שעה האחרונה עלה לה החום. כבר לא היה בשביל מה להתקשר אליכם".
אוי לא. ליבה של נוגה צנח. צריך לחפש בייביסיטר למחר. היא לא יכולה להיעדר שוב.
בשבע, כשנועם כבר ישנה במיטתה, עטופה בשמיכה חמה ובניחוח מלטף של שמפו, התיישבה נוגה לסיים את המטלה.
אחרי השאלה הראשונה הדמעות כבר הרטיבו את המקלדת, והיא הרחיקה ממנה את המחשב.
דייייי.
פניה המתוקות של נועם הביטו אליה ממסך הנעילה של הפלאפון, צוחקות צחוק מאושר. ילדה של אימא. ליבה נצבט.
אי אפשר להצליח הכול, הלקה אותה קול פנימי, את צריכה להחליט אם את רופאה או אימא. אם את מתמסרת לחלום או לילדים.
**
מחלקת היולדות שקטה. קול בכי של תינוק זעיר נשמע מהחדר הסמוך, ואחריו מלמול מרגיע של אימו. נוגה נושמת עמוק, מנסה לאגור כוחות לקראת החזרה הביתה.
"בוקר טוב" רופאה נמרצת, שתלתלים ג'ינג'ים מקיפים את ראשה במסגרת קצרה, מסיטה את הווילון בקול רשרוש. "איך אתם מרגישים היום?"
"ברוך ה'" נוגה העבירה ליטוף זהיר על הלחי הרכה. "ההנקה עוד קצת קשה. הבאתי לו מטרנה בלילה, מקווה שבקרוב נעלה על הגל".
"ההתחלה קשה" הרופאה הנהנה בראשה, "איזה ילד זה שלך? את רוצה שאגיד ליועצת ההנקה להיכנס לפה?"
היא השפילה את ראשה לגיליון הרפואי שהוצמד למיטה, ואז הרימה עיניים מופתעות.
"את נוגה סגל? עכשיו אני מבינה מאיפה את מוכרת לי!" היא הצטחקה. "זוכרת אותי? למדנו יחד... בתחילת לימודי הרפואה..."
נוגה קימטה את מצחה, ואז התבהר מבטה. "תזכירי לי איך קוראים לך? אני זוכרת שם מיוחד כזה..."
"כלנית" הרופאה חייכה. "השתנית. בקושי זיהיתי אותך."
"עברו הרבה שנים" קולה של נוגה קליל, אבל היא תוהה לעצמה אם אכן זיהתה ביקורת בדבריה של הרופאה.
"קראנו לך כלנית האדמונית" היא ממשיכה וצוחקת, "כשהמרצים היו פונים אלייך היית מאדימה כמו עגבנייה"
"לא עבר לי עד היום" כלנית הסמיקה. "אני בהלם שזו את. אני..."
"מה קרה?" משהו מתקשח בליבה של נוגה, מוכן להדוף מתקפה אם תבוא. "היה לנו נחמד ביחד אי אז, לא?"
"ואז עזבת פתאום" אמרה כלנית בחמיצות, וסקרה את נוגה בעיניים מצומצמות. "מלמלת משהו לא ברור על הבית ששואב, וברחת בלי להוסיף מילה , את יודעת מה אמרו עלייך?" קולה הונמך. "כולם דיברו על התפיסות המיושנות של הדתיים, שגורמות לאישה להפסיד קריירה מזהירה בשביל המשפחה, היו כאלה שאמרו שזה לא מריח טוב, שאולי בעלך הכריח אותך להישאר בבית." קולה גווע.
"תגידי", מבטה מתכהה פתאום, והיא שולחת בנוגה מבט חודר. "זה באמת שווה את זה? את לא מרגישה שהפסדת הרבה?"
היא מרגישה שהיא הפסידה?
לפעמים כן. הודתה נוגה בינה לבין עצמה. לפעמים אני חושבת על כל מה שהפסדתי. רואה בעיני רוחי את השלט המוזהב שאומר "ד"ר נוגה סגל", ממששת את הרגשת הסיפוק בסופו של יום ברוך עשייה, את מכתבי התודה של המטופלים האלמוניים.
היא השפילה את מבטה אל היצור הזערורי שהתרפק עליה, פניו שלוות ורכות, והעבירה למול עיניה אלפי שעות של הקשבה, של חמלה, של הכלה, של הקשבה מרוכזת לסיפורים מהגן, ומהכיתה, ומהדמיון...
נזכרה במיליוני החיבוקים האוהבים שהעניקה, בגדילה המשותפת של ילדיה ושלה, בעולמה הפנימי שנמתח והתרחב ולמד להכיל עוד, ולאהוב עוד יותר, ולהתרכך, ולהגביל בנועם.
חשבה על מאות השעות שהעבירו היא וילדיה במשחק חמים על השטיח, על הסיפורים הרבים שסיפרה כשהם מכורבלים עליה ולידה.
חוויות פשוטות של יום יום, שבונות חיים שלמים, מלאים באהבה ובביטחון. הכול נצרב בתוכה, מזרים בתוכה נימים דקים של חמימות ושל קשר.
נימים שלבטח זורמים גם בליבותיהם הקטנים של ילדיה, בונים בהם את התחושה הנכונה של בית.
התחושות הללו לבטח השתקפו בפניה כשהרימה אותם אל הרופאה שמולה.
"את זוכה להציל חיים", אמרה בחיוך. "אני, בכל רגע ורגע, יוצרת אותם."
)
