המקוריתשיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי
במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה?
זה חוויה מעניינת משפחה שכולן עם הילדים.
אני למשל עכשיו הורדתי שעות וזה ממש מרגיש מוזר....
על הבחירות שלי...
היום כבר פחות, כי הבינו שזו אני, אבל עדיין...
המקוריתאני ממש אוהבת לקרוא אותך! את התובנות שלך וההסתכלות שלך..
את מיוחדת! והשראה!
אחרי מה שכתבתי אתמול הלכתי לישון, ובמיטה חשבתי על זה שאני בכלל לא קוראת לזה ויתור, ורציתי לכתוב את זה, אבל אני רואה שכתבת את זה מהמם! תודה!
ויתרתי על עבודה שממש אהבתי ועל לימודים
ואני הכי שלמה שיש!!
אני בטוחה שאמשיך בלי לעבוד כל עוד יתאפשר לבעלי להיות מפרנס יחיד, כי אין על להיות בבית עם הקטנים
בהתחלה היה קשה לוותר, במיוחד על לימודים, אבל ממש לא התאפשר לי עם החמודים והבנתי שזה מה שחשוב לי עכשיו
לעשות. גם אני עובדת ולא רק בבית עם הילדים כי אני לא מסוגלת.
התכוונתי רק לייקר את האימהות (בשורוק), ולהסביר כמה היא דבר מופלא, יצירת חיים.
כמו שכתבתי בהתחלה - לכל האימהות באשר הן מגיע צל"ש עצום על עצם יצירת החיים.
אני חושבת שהדבר הכי חשוב בשביל אימא צריך להיות המשפחה שלה, כולל היא עצמה.
אני כן חושבת ששיקולים על טובת העם וטובת העבודה צריכים להיות במקום השני.
ועוד דבר - אני חושבת שכדי שאימא תוכל לטפל במשפחה באמת ובשמחה, היא חייבת להרגיש מסופקת ומלאה.
אני בגלל זה התחלתי לכתוב סיפורים, כי הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו בשביל הנאתי הפרטית. ואני קונה לעצמי תמיד אוכל טעים ומושקע, כי מגיע לי!
אבל אני משתדלת ממש שזה לא יהיה על חשבון הילדים, אלא יעזור לי לתת להם את עצמי בצורה טובה ומלאה יותר...
לא כי זה עבודה. כי זה על חשבון המשפחה.
בכלל לאהמקוריתאבל בסופו של דבר (ואני מתחברת להרבה בנות שכתבו דברים רבים ושונים),
משפחה זה עולם שדורש מאיתנו כל מיני דברים.
והרבה פעמים זה בא על חשבון כל מיני דברים
ואני כאימא ברוה המקרים שמה א ת הילדים ראשונים בתור.
למה?? ככה!
כי אני אימא שלהם והם יקרים לי והם חלק ממני. לא קוראת לזה ויתור.
וגם כשאני בעבודה בשביל שיהיה להם אוכל וקפה וגלידה וחופשה ואולי גם לשנות להם דירה אני הכי עושה בשבילם. אה, וגם דאגתי להם שהיה לי עבודה שאני אוהבת כי הם מקבלים אימא שכיף לה והיא מאושרת.
אז ויתורים זה מילה שאני פחות מחבבת.
כן אומר שמידי פעם בא לי להעיף את כל המחוייבויות האלו לכל רוח להיות חופשיה לנפשי...
אבל זה סוד החיים נראה לי כשאנחנו עושים מה שאנחנו צריכים זה לא תמיד קל אבל זה תמיד משמעותי וטוב.
לא יודעת אם הצלחתי להסביר את עצמי.
אבל העיקר לעצמי
אוהבת שמבינים את ברבורי....
שיש כאן הנחת יסוד עקבית מאוד שלהיות איש משפחה אומר שאני כאינדיבידואל אוטומטית מת.. אני רואה את זה בין השורות.. זה לא המודל לחיקוי שאני רוצה להיות בשביל הילדים שלי
במחשבה שניה, ניראלי קצת הגזמתי בפרשנות, וגם לא ירדתם לסוף דעתי. השאלה היתה בעצם, האם נכון לפעמים לוותר על שאיפות מסוימות לטובת אפשרות ממשית מול העיניים לזוגיות טובה?
התכוונתי שעל מורה אחד אני חושבת שהוא בטח בעלך חחחחחחח
אני חושבת שבגדול, אנחנו נשים כן יכולות לערבב כמה דברים יחד.
אני מרגישה שהעולם שלנו תובע מאיתנו משהו שלא מתאים לנו.
לי לפחות.
אני חושבת שלהיות אם, ורעיה, ואשה זו המשימה הכי חשובה ומשמעותית, ובדור שלנו היא מקבלת נדבך נוסף של חשיבות ומשמעות.
אני כן חושבת שאנחנו חייבות לעצמנו את המנוחה, הרגיעה וההתמלאות.
אבל אני חושבת אין אחת שלא מרגישה שוויתרה על משהו.
ומשחקי מילים של ויתור, השלמה, הקרבה, מצחיקים אותי רצת כי אי אפשר לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה, בוחרים את המלחמות שלנו\.
אני מרגישה שכרגע אני מעדיפה לא לעבוד מחוץ לבית ורק להיות עם הילדים.
בפועל לא אפשרי, ההכנסה של בעלי נמוכה אבל עוסק במשהו בעל משמעות גדולה מאוד, ואני עובדת בחצי משרה ועוד שליש במקום אחר..
ומוותרים הרבה כולנו, כן כל יום, גם הילדים מוותרים לצורך העניין, על מגורים במקום שמתאים להם, לפי דעתי, ועל חוגי העשרה, וגם אנחנו.אבל כל הוויתורים האלה נעשים בהבנה שלמה שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות כרגע ובאמונה גדולה שהשפע מכל כיוון עוד יבוא בעזרת ה'.
אז מחר יש לי תור לרופאת נשים אחרי לידה ואני לא מפסיקה לחשוב על איזה אמצעי מניעה אני רוצה.
ניסיתי להתקשר היום כמה פעמים להתייעץ עם מכון פועה אבל כנראה אין שם נציגים היום
אז חשבתי להעזר בחוכמת ההמונות
בעצם אחרי החתונה ועד ההריון הראשון הייתי קצת עם גלולות וגם בין ההריון הראשון לשני וזה ממש לא עשה לי טוב מבחינת המצב רוח והחשק.
אחרי הלידה השניה שמתי התקן נובה טי (לא הורמונלי) והיה לי מדהים! הרגשתי מחוברת לעצמי ובעלי התלהב כי אף פעם לא חווה אותי ככה.
אבל זה עשה לי ווסתות מאוד ארוכות וכואבות והייתי רוצה לנסות משהו אחר בכלל זה
מבחינת בעלי הוא חושב שזה עדיין שווה את זה כי למרות שהזמן שבו אנחנו מותרים הוא קצר יותר אנחנו בכל זאת יותר יחד מאשר עם גלולות כי יש חשק. וגם הוא מקבל אישה נחמדה יותר באופן כללי כשלא שולטים בי ההורמונים.
אבל ניסיתי לחשוב אם יש פתרון שהוא טוב יותר, חברה המליצה לי פעם על נובהרינג
ניסיתי אחרי הלידה השניה לחודש והיה לי ממש מוזר התחושה בנרתיק
הבנתי שאולי לא הכנסתי עמוק כמו שצריך, איך זה אמור להרגיש? וזה לא מפריע באינטימיות?
וזה משפיע על מצבי רוח וחשק?
הצ'אט המליץ לי על התקן הורמונלי במינון נמוך
מישהי יודעת לספר לי על זה?
ובכללי אשמח לשמוע מנסיונכן, די בלחץ להגיע מחר לרופאה עם כיוון מסוים
אגב, אפשר לבקש ממנה כבר באותה הזדמנות להכניס התקן אם אבחר בזה?
תודה מראש!
קוראת הכל
לדעתי אם זה עובד לך ואת מתכננת מניעה של יותר משנה הייתי מנסה את זה שוב,
במקביל לוקחת ברזל וB12 ומקפידה שהם יהיו על הצד היותר גבוה של הטווח הרצוי כי זה מאוד משפיע על אורך הדימום, וגם לוקחת ביופלונאידים.
מהיום השלישי לדימום הייתי שותה מיץ לימון טבעי- פעמיים ביום כל פעם לימון אחד, שותה המון מים
ובימי הדימום שוטפת את האזור עם מים בצורה תכופה (לפחות 5 פעמים ביום בשרותים)
נובה רינג יכול לעשות השפעות הורמונליות, יש נשים שזה טוב להן יותר מגלולות ויש הרבה שלא.
לא מצאתי משהו אחר שמשתווה לאיכות חיים איתו
כנו שכתבת, אישה נורמלית, עם חשק, שמחה ימרוצה בסך הכל
ולא גוש הורמונים עצבני ;)
מסייגת שאצלי הדימום במחזור כן בד"כ כרגיל, הפסק ביום החמישי גג שישי.
אם את יוצאת עם תובנות תשתפי, אשמח להחכים
מניעה מקומית שלא משפיעה על כלום
בשימוש נכון מונע באחוזים גבוהים
לפי הסיפורים שאני שומעת עם התקנים לא הורמונליים נראה לי שזה כבר די דומה מבחינת האחוזים..
מבחינה מסויימת בקטע של השימוש.
אבל זה בהחלט אופציה טובה למי שהתקן ממש לא טוב לה
יש ככ הרבה סיפורים של נשים שנקלטו עם התקן
או התקן שזז או נפלט ולא שמו
אם הולכים למתאמת אני חושבת שהאחוזים ממש גבוהים
אני אישית משתמשת בזה בלית ברירה ונורא חששתי מזה כי אני בלי מניעה נקלטת מיידי (נדיר שקרה שהייתי בחי מניעה ולא נקלטתי..)
ובינתיים זה מןנע כבר כמה חודשים
כך שבלי ספק זה עושה את העבודה
המניעה של התקנים, וגם בין התקנים יש הבדלים...
ובע"ה את תהיי שייכת לאחוזים הרבים שזה מונע להן מצוין
על התקנים
שמעתי ככ הרבה סיפורים שזה לא הגיוני האחוזים שמדברים עליו
אני אבל יכולה להבין שזה באחוזים יותר גבוה מדיאפרגמה אבל עדיין כנראה שההורמונלי או הורמונים בכללי (גלולות, טבעת וכד) כנראה קצת יותר יעילים מהתקן נחושת
התקנים בראש הרשימה בצורה מובהקת.
זה היה 3 סקרים בשנים שונות.
אז גם אם הדיאפגרמה ממוקמת באחוזי מניעה פחותים מהתקן אין סיבה להחליף, זה לא אומר שבדיוק את תהיי מהאחוז שזה לא היה המניעה המספקת...
כאילו כל חודש לוקחת הימור (בשלב זה בחיים זה בסדר מבחינתי ההימור הזה)
אבל ככל שעובר הזמן אני חושבת שזה באמת מונע טוב כי ברור לי שבלי מניעה כבר הייתי נקלטת מזמן.. (כמובן הכל בידיים של ה' אבל מנסיון עבר)
שימושיתבשונה מנרות ושקפים שזה באמת הימור, למרות שגם זה יש נשים שזה עובד להם יופי במשך כמה שנים.
לפספס כמו גלולה או דיאפרגמה?
לפעמים אפילו לא קולטות שדילגו על גלולה
כך שהמנייה עצמה כן מונעת טוב הבעיה זה בשימוש שלה
חוץ מדרך המניעה (כלומר איך הסוג מניעה מונע את ההריון) חלק נכבד ממה שמשפיע על איכות המניעה זה כמה סיכויים שהשימוש במניעה לא יהיה טוב.
למשל התקן בלרינה הוא התקן לא מומלץ כי הוא נפלט/זז מהמקום הכי הרבה פעמים בגלל הצורה של ההתקן שאומנם חוסכת את הדלקות שקורה הרבה פעמים עם התקן אבל זז יותר בקלות.
גלולה זה לא רק לדלג, זה גם אם היה נניח וירוס בבטן אז יש טווח זמן של בערך שבוע שרמת ההשפעה של הגלולות יורדת וצריך להשתמש במניעה וספת או לא לקיים יחסים
גם דיאפגרמה עלולה אחרי תקופה לא ממש להתאים וכו' בלי ששמים לב...
לכן מאוד חשוב בכל סוג של מניעה זה ממש להקפיד על ההוראות, וחוץ מזה להחליט על מניעה לפי רמת הדחיפות במניעה
תודה!
אבל להרבה נשים זה משפיע על אורך הדימום, כתמים, כאבים ברחם
אז הדיאפרגמה במקרה כזה לא חושבת שזה משהו שההתעסקות איתו אמורה להרתיע.
כמו להגיד שבוסת צריך להתעסק עם פדים וכד' אפילו פחות מזה..
זה משהו ככ בקטנה ומהיר וקל שבאמת לא מפריע לכלום
ואם את מזהה ביוץ בכלל אפשר לשים רק בימים הפוריים
אבל כן חשוב לי לכתוב שוב שחייבים לשאול על זה רב לפני כי הבנתי שיש פסיקות שונות בנוגע לשימוש בזה (אצלי הרב התיר אחרי שכל האופציות האחרות לא באו בחשבון בשום צורה)
זה בסדר
טיפה הכתמות פה ושם ופעם ב מאריך לי את הווסת ביום יומיים. חוץ מזה שום דבר אקוטי.
כן אכתוב שיש לי חברות שמאוד השתנה אצלן איך שההתקן תפקד מפעם לפעם (מהתקנה אחת להתקנה אחרי לידה אחרת), אז אם זה אופציה לנסות שוב ואם לא ילך לחשוב איזה עוד סוגי מניעה אפשריים, אולי שווה לשקול את זה
זה גרם לי לדלקות
3 התקנים שונים
נובה טי
גנפיקס
ומירנה
כנראה שאני רגישה לחומרים שיש בזה.
אולי בעתיד כשאסיים את הילודה אשקול לנסות שוב כי אז אין את הפחד של פגיעה בפוריות
זה בד"כ הולך יחד, רגישות למתכת. (יש הרבה שרגישות לעגילים ולא להתקנים אבל אין הרבה שרגישות להתקנים ולא לעגילים)
ואם בעתיד יהיה לך צורך לנסות שוב התקן הייתי מנסה פלקס-טי מהסוג שמצופה פלסטיק כי יש יותר סיכוי שיעבור אצלך בשקט בלי דלקות.
זהב או מצופה זהב
מי ישמע שאני כזאת עשירה חח.. פשוט הולכת עם כמה עגילים קבועים כמה שנים ומידי פעם בעלי קונה לי חדשות ואם כבר קונה אז משקיע..
אבל ממש מעניין לגבי ההתקן עם הפלסטיק אני אברר את העניין בהחלט לפעם אחרת
היה לי ממש כיף עם המירנה לא לקבל מחזור..
ממש באסה
הייתה בעיה עם ההתקן! איפה המידע הזה נמצא ?
אולי צריכים להמציא התקן מפלטינה כי איתה אני חיה בשלום🤭
😅
ההורמונים בו משמעותית פחות מגלולות
וזה גם בהפרשה מקומית
יתכן ולא ישפיע בכלל על המצב רוח
הענין הוא שעד שלא מנסים לא יודעים
יש למשל בנות שהג'נפיקס או הבלרין ( אם אני לא טועה שניהם לא הורמונליים) גרמו להן לפחות תופעות לוואי מהנובה טי
מה ההבדל בין ההתקנים האלה, הם כולם נחושת?
בן 3 וחצי התחיל גן שפתי/התפתחותי (הגיע ממעון) ועדיין יש בכי רב שהוא לא רוצה ללכת, לא כיף לו שם, זה מתחיל מרגע שהוא פוקח עיניים בבוקר שלא רוצה לקום מהמיטה, שואל קודם "יש גן"? ואז מתחיל בכי, לא מוכן להכנס לכן הכל סביב בכי. כל הילדים האחרים רגןעים ורק הוא בוכה
הגיוני? הוט הגיע ממסגרת של מעון, זה גן קטן, הצוות נראה בסדר והוא עדיין ככה כל בוקר
אני קיבלתי ים המלצות על הגן הזה ומשמיים בעירייה הןא שובץ לשם, אבל הרגשה שלי שהצוות קר כזה, לא מכניסים הורים לגן -מוציאים ומכניסים את הילדים מהדלת, אין ווטצאפ שמעבירים תמונות, כי כך בעצם אנחנו יןדעים שהילד בסדר,לא יןדעת גם לי מרגיש לא משהו. כמובן שאני לא משדרת לילד כלום כלום.
לעבור גן? נראלי לא יתנו לי כי שוב זה גנים שפתיים וזה לא לפי בקשת ההורה, מצד שני גם הילד לא משהו
בבית הוא פשוט גמור, או שהוא עייף או שבאמת קשה לו רגשית והוא ככה, רגילה לילד שמח אנרגטי
מה הייתן עושות? דיברתי עם הגננת אמרה שיש לו קושי ממש סביב ארוחת בוקר ובקושי אוכל אבל חוץ מזה הוא בסדר
אז היא הכיר את הצוות ואת רוב הילדים ופה זה חדש לו, אבל אני רואה ילדים אחרים שכבר סבבה ואצלי זה כאיחו יום ראשון שלו
עצם זה שקיבלתי המון המלצות על הגן שם עודד אותי אבל בפועל זה שונה ממש, לכן לא מסתדר לי
אבל זה לא מוזר לי כי גם בשנים קודמות היה לו קשה למרות שהכיר ילדים,
ועכשיו שהוא נכנס לגן חדש לגמרי אני לא מצפה אפילו להסתגלות עד שבועיים אחרי סוכות...
ולפעמים הרושם שיש לנו בהתחלה הוא לא הרושם שנקבל בהמשך אז אני כן הייתי נותנת הזדמנות וגם מדברת עם הגננת בערב לראות מה אפשר לעשות.
ואין וואטסאפ עם תמונות. לפחות מעודד שקיבלתם המלצות.
אבל התחלתם ממש לפני שבוע, זה נשמע לי קצת קיצוני, אבל עדיין הגיוני לשלב הזה. גם לי יש ילד בגן שממש מחורפן בבית מאז תחילת הלימודים, ויש בקרים שבוכה בפרידה. בכללי אני מכירה אותו שלוקח לו זמן להסתגל ולרוב זה קורה רק אחרי החגים. אם שבועיים שלושה אחרי החגים הוא עדיין יהיה ככה, אז הייתי מתחילה לחשוב על הכיוון של להחליף גן.
כי ההתנהגות שלו מוזרה גם בבית. אולי כי עוד קשה לו
הוא אומר "לא כייף לי שם בכלל"
תיכף יוצאים לחופשת חגים אז כל הרצף נקטע
איך אפשר לעזור לו. אולי אפשר להכין לו ספר על הגן החדש עם תמונות מהגן עם הצוות ולהקריא לו בבית. ואולי לגננת יהיו עוד רעיונות.
אני משערת שלא מצלמים מסיבות סודיות. אולי אפשר לבדוק את האפשרות לצלם רק אותו בשבילך כדי שתוכלי לדבר איתו מה עשה בגן באותו יום.
אבל לסייעת יש ווטצטפ, הם אמרו אנחנו לא צלמות אנחנו גננות...
הם פשוט לא רוצים כי תמיד ניתן למצוא פתרון כמו מייל/דדך הסייעת
כשאת נמצאת בסביבה שבה לכולם יש ווטסאפ, ולכל דבר יש קבוצה, תרגילים לשלוח תמונות. אז את מצפה לקבל תמונות מהגן במשך היום.
אבל בחברה שבה אנשים מתנהלים בלי ווטסאפ. וגם אם לחלק יש, אין קבוצות של כל מסגרת. אז לא רגילים כל הזמן לצלם ולשלוח תמונות.
תחשבי איך היה עם הגדולים שלך.
אני מניחה שאצלם לא שלחו תמונות בקבוצת ווטסאפ, ולא ציפית לקבל.
יכול להיות שהצוות בגן לא מבין את הצורך שלך בתמונות, ולא ישקיע בשביל למצוא פתרון, גיזה לא משהו שהן רגילות אליו.
הוא נוסע בהסעה לגן?
קודם כל לגבי הכניסה של ההורים לגן, גם אצלנו לא נכנסים, לא כי אנחנו מסתירות משהו, בעיקר כי כל הורה פועל אחרת, יש כאלו שנשארים הרבה זמן, מתחילים שיחות עם הצוות, עם הילדים ומפריעים להתנהלות של הגן.. אז מעבר לכמה ימי הסתגלות שבהם כן נכנסו ההורים, משהו כמו יומיים שלושה וזהו, נפרדים מהילד בדלת והילד נכנס לגן.
לגבי הבכי, יש לנו עדיין ילדים שבוכים, ויש כאלו שעדיין בוכים כל היום כמעט, הם עדיין קטנים, באים ממעון, כמו הבן שלך, ולא מכירים את שאר הילדים וזה יותר קשה.
אני לא הייתי ממהרת להסיק שקורה שם משהו, הייתי מציפה את המורכבות מול הגננת ורואה איך אפשר לעזור לילד.
וזה מה שמפריע לי
שדיברתי עם הגננת השבוע אמרתי חה זה ילד עדין ורגיש מאוד, אמרה הוא בסדר בגן, כן כמו שאמרו לי במעון שהוא בסדר בסדר ובתכלס היה פער מטורף
היום הוא בכה כל אחהצ, כבר ממש הייתי על הקצה אפילו לא אכל כלום, זה לא הילד שלי..
קשה לי להאמין שיש אלימות וכאלה אבל הקרירות שלהם מוציאה אותי מדעתי
לאלימות וכו'.
גם אם הגננות מקסימות,
ברור שהילד לא מקושר אליהן
ולא מרגיש בנח בגן...
וזה לא טוב, לא טוב לילד קטן להיות כמה שעות בואקום היקשרותי -
גם אם יש גננות או הורים אחרים שחושבים שזה נורמלי.
"ימי ההסתגלות" לא מעניינים, מעניינת ההסתגלות עצמה, והילד שלך לא הסתגל ועדיין זקוק להיקשרות העיקרית שלו בתקופת המעבר הזו.
אני חושבת שאם לך יהיה ברור מה הוא צריך ולתווך את זה לגננת - יש סיכוי לרכך אותה כלפיו, וגם מבחינת הנהלים מול הצרכים שלו.
אם תרצי מוזמנת לפרטי, אשמח לעזור לך להתכונן לשיחה הזו.
לילד שעוד לא הסתגל, עוד לא נקשר לגן ולגננות.
נסי לשקף את זה לגננות, לא מתוך האשמה אלא מתוך רצון לשותפות, שהן יעזרו לך לעזור לו.
בתקווה שזה יעזור בע"ה...
הגיוני שהוא באמת בסדר בגן ואז משחרר את הקושי בבית.
תשאלי אותו מה לא כיף לך בגן?
מה היית רוצה שיהיה אחרת?
תשמעו ממנו מה הוא יכול ומצליח לשתף אותך. אולי כיוונים שלא חשבת בכלל.
שלא מכניסים הורים ומביאים אותם לדלת.
באיזה קטע? מה אנחנו בקורונה?
היה מפגש הכרות לפני תחילת השנה? נכנסתם פנימה?
אנחנו לא בקורונה.
הבן שלי גם התחיל גן
הוא בוכה כל בוקר שלא רוצה ללכת
אני משחקת אתו קצת בגן ואז הולכת
מוציאה אותו מוקדם ולא משאירה לצהרון…
הגננת שולחת תמונה שנרגע.
אומרת גם לעצמי לקחת עוד קצת אוויר.. יהיה בסדר
בהצלחה!
ההורים לא נכנסים לגן עצמו והצוות מוציא להם את הילדים, זה נוהל סטנדרטי בהרבה מקומות.
עבדתי תקופה במעון שיקומי, ההורים היו מחכים בכניסה והצוות היה מוריד את התינוקות מהכיתות למעלה עד הפתח.
לא שולחים תמונות בגנים שפתיים- צריך אישור מכל ההורים, אסור ככה לשלוח
את יכולה לבקש אישית שישלחו תמונות רק של הבן שלך במהלך היום, לא כל הגננות אוהבות את זה...זה עלול להפריע למהלך סדר היום כשהן שניה מוציאות טלפון.
בחינוך מיוחד- שפתי- לרוב לא אוהבים לתת להורים להיכנס, כי יש ילדים עם בעיות שונות וזה עלול לעשות להם לא טוב וכו.... למה אמא שלו באה ושלי לא... בד"כ יש הסעות.
צוות קר- תבדקי ותעכבי, יצרת קשר עם הגננת? אם לא זה הזמן, תסבירי לה שקשה לו, והוא צריך תשומת לב ויחס וחיבוק בבוקר כשמגיע.
בגן של הבת שלי ביקשו אישור מכל ההורים לצלם את הילדות ולשלוח את התמונות של כולן לכל הילדות הביתה.
בגן שלה דווקא מכניסים את ההורים לגן אם הם באים, ומעודדים לזה אפילו, אבל האמת שאני יותר מבינה את הגישה ההפוכה, שלא רוצים לבלבל את הילדים, מה שיכול לקרות כשהורה נכנס, ולכן הגיוני לא לתת להורים להיכנס לגן.
בכל אופן, פותחת יקרה, יש מקום לתחושות הבטן שלך, אז תמשיכי לעקוב❤️
ונשמע לי הזוי שלא נותנים להורים להכנס.
לק"י
וגם בעבודה שלי שזה חנ"מ- נראה לי שמותר לשלוח להורים תמונות רק של הכיתה הספציפית. נראה לי שגם חותמים על זה.
בצהריים אני מבינה שמשחררים ילדים לכניסה לפי ההורים שמגיעים, כדי שלא יקרה מצב שבבלגן של הורים שיוצאים ונכנסים יצא ילד שלא אמור לצאת.
בבוקר אני גם לא מבינה מה הבעיה להכנס (עד שעה מסויימת), אבל אולי זה שונה קצת כי זה חנ"מ.
שבכל הגנים לא שולחים תמונות לפני שכל ההורים חותמים, חנ"מ ורגיל.
לא הבנתי למה בגן של הפותחת לא מחתימים הורים ושולחים תמונות...
לגבי הסוף מסכימה איתך
הנוכחות של ההורה גם נצרכת בפרידה של הבוקר הרבה יותר מאשר בצהריים.
ילדים קולטים ניואנסים, אי אפשר לזייף את זה.
נשמע שיש לך חששות שאת צריכה לברר מולך כדי להקל על הבן שלך את ההסתגלות.
אם יעזור לך מקליט, שימי מקליט.
כתבו לך לגבי תמונות וכניסה לגן. כשממילא את חוששת, כל דבר מועצם.
אני חושבת שאת צריכה להתמקד בלהיות משוחררת יותר מאשר בלנסות להעביר אותו גן.
לחשוש זה לגיטימי, אבל נשמע שהחשש הזה מנהל אתכם ולא מאפשר הסתגלות אמיתית.
לגבי פרידה הדרגתית אפשר אולי לשהות איתו בחצר/ מבואה של הגן?
אולי אפילו יסכימו להוציא משחקים מהגן למבואה. אצלנוניש משחקים כאלה על הקיר כמו שיש במרפאות, ואנחנו עוברים את ה"מסלול" ביחד לפני הכניסה לגן.
הילדים עלו לכיתה א וזה משמח ומרגש ב"ה
אבל מרגיש לי כבד כל הסיטואציה
השבוע הזה הרגיש כמו נצח
ועוד לא התחלתי שיעורים פרטניים ואת כל המערכת האמיתית שלי בעבודה
לארגן תיקים, לשדל אותם לעשות את זה איתנו, להכין אוכל, להשתגע כי הם בררניים ואחרי שטרחת לתאם עם כל אחד מה הוא אוהב לראות שלא אכלו כמעט כלום,
פתאום זה לוקח מלא זמן
פתאום זה פחות קליל מהגן ויותר דורש ומחייב
זה מתערבב לי ונוגס לי בזמן שגם ככה לא היה לי עם מטלות הבית והעבודה שלי
שולחים שיעורי בית פתאום בשעה שש בערב אחרי שחשבתי שאין כלום וזה מפתיע
ועוד צריך לעקוב אחריהם באפליקציה אחרי החגים
וואיייי זה ממש מלחיץ וקשה
גם ככה היה לנו לא פשוט עם התנהלות והתארגנות
פתאום במקום להנות איתם אני רוצה כבר לסיים את המטלות וזה מרגיש גם להם כבד ורציני ומחייב
במקום פשוט ללכת לגינה ולהנות כמו פעם
איך הופכים את ההתנהלות לזורמת ופחות מלחיצה לי ולהם? מי יכול לתת לי לו"ז לכיתה א אחר הצהריים?
היום חזרתי מפורקת מיום עמוס בביצפר
שמתי להם טלויזיה והלכתי לנוח
אח"כ כשקמתי שניהם בכו וצרחו (לא מווסתים)
אחד רצה להזמין חבר מהגן וכשהוא לא יכל הוא ממש בכה וצרח והשני בכה וצרח שהוא רוצה גינה
ואני פשוט רציתי להתחרפן
כואב לי הראש
ועוד לא הכנו מערכת
והבית עם כביסות וכלים
ועוד לא הכנתי שיעורים לעצמי למחר מה הולכת ללמד
אתמול ישבתי עד 12.30 בלילה להכין כי אחד הילדים בכה שכואבת לו הרגל והייתי צריכה להרגיע אותו
אני חייבת לו"ז ערב
מרגיש שהכל נהיה יותר מורכב ומסובך בהרבה ואני צריכה שוב להוריד משעות העבודה כדי לצלוח את כיתה א עם שניים
אני פשוט לא יודעת איך להתנהל נכון ולסנכרן אותם ואותי במתכונת החדשה
שכבר ניסינו שני חוגים לכל אחד
וההתנהגות שלהם והעקשנות והסירובים לעזור/להתקלח/מאבקים
אני יכולה לישון מוקדם ולהשאיר את הבית נוסע או שוב לא להכין שיעורים למחר ולהיות בלחץ לעבודה שלי
או שהכל יהיה פיקס ולישון מאוחר מאד
להיות במיטות, ומשם ללכת אחורה לכל משימה ועוד קצת מרווח להתמרחויות.
יש לי ילד בכיתה א בשעה 19 הוא אחרי מקלחת אוכל. אם את צריכה זמן להתאושש אחרי עבודה אז ממש לא לרשום לחוגים.
באיזה שעה אתם חוזרים הביתה?
כשהם ילכו לישון בשעה סבירה זה ישפיע גם על היכולת שלהם לשתף פעולה ( לא פותר את כל הבעיות, אבל עוזר מאוד), יישאר לך זמן למטלות הבית ותוכלי לישון בשעה סבירה ולחזור פחות גמורה מהעבודה.
הודעות ששולחים בשעות מאוחרות, האמת? שולחת פתק שלא עשינו כי קיבלנו את ההודעה מאוחר ולהעלות את העניין באסיםת הורים.
אני לאט לאט למדתי שתחילת שנה זו הצפה והרבה הודעות ולהחזיק ראש, יודעת שאחרי החגים דברים נראים אחרת
ואני אומרת לא הם ממש בכו וצרחו
יצא לי החשק להזמין להם
ומצד שני מבינה את הצורך החברתי
אבל התגובה שלהם הפתיעה אותי
שמתי להם מסך והלכתי לנוח שעה
וכשקמתי לאחד הייתה ציפיה שאזמין חבר
והשני רצה ללכת לגינה
ושניהם צרחו והיו לא מווסתים
ונראה לי שהזדקנתי בשנה
לא הייתי חד משמעית איתם והתבלבלתי שהיה
איך אתן מתנהלות מול זה?
הרצונות שלהם זהנחמד אבל זה צריך להתאים גם לי. בטח במשו לא אקוטי כמו לפגוש חבר
אמרת לא והוא מתבאס? תני לו. לא חייב לרצות אותו. הוא יצרח עד שיירגע,תתני לו חיבוק ותמשיכו הלאה בחיים
אני גם תמיד מסכימה להזמין ללכת, אפילו שיש לי ילדים גדולים שיכולים ללכת לבד ולחזור לבד אם אני מרגישה שזה ישבש את הלוז ולא מתאים לי, אז לא
ובכללי התחלות חדשות
הם חוזרים ממש מוצפים
וטלוויזיה זה עוד יותר מציף
אז לא אומרת לא להביא אם את צריכה רגע לנוח, פשוט להבין שזה התוצאה של אחרי ולנשום עמוק לקראת זה
אני מעדיפה לשבת איתם רגוע כשהם חוזרעם ואז להוציא משחק שלא הוצאנו מלא זמן- פליימוביל, מגנטים
ולשכב על הספה לידם כשהם נכנסים לקטע
קופסאות אוכל- הכנתי איתם ביחד טבלה של מה מכינים כל יום. הם החליטו מה כל יום, רק דברים שהם אוהבים. שוקולד מסכימה ביום שישי. ואז זה ממש מסודר לנו ולהם
קופסאות אוכל מכינה בערב
ושיעורי בית אצלנו זה בקטנה עכשיו.. אז לפעמים כשחוזר מהבית ספר ולפעמים בערב כשרגועים יותר
מה עם בעלך? אנחנו מנסים לסדר את הבית תוך כדי המקלחות וההרדמות ומה שנשאר אז אחרי שנרדמים
לק"י
אלא אם כן, יש להם רצון להכין בעצמם. וגם אז צריך להכין איתם או לבדוק שהכינו נכון.
יבוא יום והם יכינו. תורידי מעצמך דברים מיותרים.
היה צהרון
וחוג אחד בשבוע לכל ילד ונגמרתי
אם את שואלת אותי זה נחמד אבל לא מאסט. יותר חשוב בעיניי לשבת איתם על שיעורים ולצאת לגינה/ לעשות ערב בבית. החיים עמוסים וסה קשוח אחרי יום עבודה להתחיל חוגים גם, בטח כשאת ככ עמוסה. אז הייתי חושבת על זה שוב, מבחינת תדירות וכמות ונחיצות
מעירה מוקדם משכיבה מוקדם
מערכת אני דואגת להם כי לא ציפיתי מהם לדאוג לזה בטח לא בתחילת שנה
לדעתי הבעיה היא שאת עובדת גם אחרי שעות העבודה, והרבה. זה גוזל ממך מלא אנרגיות וזמן
הייתי הולכת לכיוון של הפחתת עבודה יומיומית מהבית ככל הניתן. את גם בנאדם.
מה יש להם חוץ מחשבון ועיברית?
אצלי הם לוקחים כמעט הכל כל יום ודי.
לא הייתי משדלת אותם להכין איתך. אפשר לחכות עם זה.
אוכל - תחליטי איתם תוכנית מראש לכמה ימים ותכיני להם זריז לבד.
תודיעי להם שחברים תזמינו רק בהמשך אחרי החגים.
ומסכימה שזה עמוס ומלא דברים קטנים ומעצבנים בבת אחת. אחכ זה מתאזן לדעתי.
לק"י
אבל אני בהחלט מכינה לה בעצמי.
לפעמים היא רוצה להכין, אז מכינות ביחד.
וגם אם יש, זה דברים שנשארים בתא לא?
וגם אם אין תא, בכיתה א' אין קיצושע או חומש הכל חוברות דקות
זה בהחלט שינוי משמעותי, ולוקח זמן להתניע את זה. זה הכי הגיוני וטבעי שעד שזה יכנס לשיגרה יותר מוכרת והמשימות יקחו הרבה פחות אנרגיה- זה יהיה איטי ומעצבן ודורש ריכוז גבוה ויותר כוחות כדי להשתלט.
לא כיף, חיבוק גדול, בעזרת השם אחרי תקופת הסתגלות לחוצה יותר זה אמור להסתדר.
עד אז, להיות בחמלה כלפי עצמך וכלפי כולכם. לא להצליף בעצמך על כל טעות, גם לך קשה ומותר להיות אובדת עצות 😉, טעויות הן חלק מהחיים והן מדייקות אותנו ומציבות לנו מטרות שיש דרכים להתקדם אליהן. לחבק את הילדים ולהיות איתם בזה גם אם אמרתם להם לא, ואגב, לגמרי יש בהם כוחות לשרוד כשאומרים להם לא.
ובבקשה, אל תשמעי את זה בטון מנוסה ומתנשא, כל כך מכירה שהתקופה הראשונה של שינוי גדול היא כבדה פי שמונה מהשיגרה שתגיע. ומה שרובנו חוות כל פעם עם ילד אחד- אצלכם זה כפול! אז זה באמת נורמלי ההרגשה שדברים יצאו מאיזון ואני מעריכה שתוך שבועיים שלושה זה יהיה בעזרת ה' מאחוריכם. בהצלחה יקרה, זה באמת לא פשוט.
משאירים הכל במגירה בכיתה, חוץ מחוברת קריאה שחוזרת הביתה לשיעורי בית כל יום. אין אצלכם מגירה בכיתה להשאיר חוברות?
ולא בסדר ששלחו שיעורי בית ב6, הייתי מוותרת באותו יום...
לא חייב חוגים אם זה מעמיס. השנה לא רשמתי אף ילד לחוג כי הרגיש שזה יותר מדי בשבילי.
כל החוסר ויסות הרגשי ישתפר עם הזמן. הגיוני שהם עדיין מוצפים מתחילת שנה.
ולגבי אוכל, לא להתרגש מזה שלא אוכלים. חבל, זה יוצר לחץ סביב האוכל. אולי תעקבי בשביל עצמך כדי לראות מה אוכלים ומה פחות (נגיד שמתי לב על אחד הילדים שלי שאם אני מביאה לו אותו כריך יומיים ברציפות אז ביום השני הוא פחות אוכל ומאז אני יותר משתדלת לגוון) אבל אל תדאגי, הם לא ירעבו...
אצלינו הדבר היחיד שהשתנה בלוז צהריים בתחילת כיתה א' זה 10 דקות שיעורי בית שהתווספו.
אתם ממש בתחילת שנה, לאט לאט תלמדו איך לסדר את הלוז בצורה יותר יעילה, וכולם יסתגלו ויהיו יותר רגועים. אל תרגישי שהמצב כרגע זה המצב הנתון לכל השנה. שיהיה בהצלחה!
תמיד ההתחלה קשה, אחר כך הם מתרגלים ואת מתרגלת והסדר יום החדש כבר יותר זורם.
בשלב הזה לא צריך לדרוש מהם לסדר את התיק.
אם זה בא מהם, אז מצוין, אבל אם לא- יותר קל לארגן לבד מלרדוף אחריהם.
בהמשך הם ילמדו לקחת אחריות ולסדר את התיק.
לגבי האוכל, אני מבינה שזה חדש לך כי בגן עם קיבלו אוכל.
לא צריך יותר מידי להשתגע.
אם הם אוהבים משהו מסויים ואין להם צורך בגיוון, אפשר לשלוח כל יום אותו דבר.
וגם אם הם לא אכלו, לא להילחץ מזה.
אפשר לנסות אפשרויות שונות ולמצוא מה הם אוכלים, אבל בלי לחץ.
אם יותר קל לך, אפשר להכין את האוכל מהערב.
אם שולחים שיעורי בית רק בערב זה לא תקין, וכדאי להגיד למטרה.
אפשר לשאול את הילדים מה היה לשיעורי בית, יכול להיות שהם ידעו מעצמם, או לבדוק אם סימנו עמודים בחוברת.
פעילויות אחר הצהריים, זה תלוי ביכולת שלך.
את יכולה להסביר להם שבתחילת השנה לוקח זמן להתרגל, ולכן כדאי פחות ללכת לחברים וכד'. ובהמשך תוכלו לחזור לפעילות אחר הצהריים.
מתי הילדים חוזרים הביתה?
יש הבדל אם מסיימים מוקדם, או שיש צהרון.
אצלינו לא היה לוז ממש קבוע.
היינו חוזרים הביתה בסביבות 14:15 אוכלים ארוחת צהריים.
לפעמים מייד אחרי זה היה שיעורי בית, לפעמים זה היה יותר מאוחר.
לפעמים היינו בבית, לפעמים יצאנו לגן שעשועים.
אחר כך ארוחת ערב, מקלחת השינה.
תתכנני את הזמן כך שהם ילכו לישון בזמן ולא יתעכבו.
ממש שומעים את העומס הטכני והרגשי ממה שכתבת.
כל שינוי דורש הסתגלות.
המח שלנו פועל על אוטומטים כדי לחסוך באנרגיה, וכל שינוי בשגרה דורש ממנו חיווטים חדשים ולכן ההתחלה תמיד דורשת יותר אנרגיה - גם אם זה שינוי משמח. תחשבי - מעבר דירה, חתונה, עבודה חדשה. בהתחלה כל דבר לוקח המון זמן ואנרגיות ונגמרים מוקדם בערב, או כבר בצהריים... ועם הזמן הרבה מרכיבי שגרה הופכים לאוטומטיים ואנחנו יכולים להמשיך בשגרה תוך כדי שמתפנה לנו אנרגיה להשקיע בדברים אחרים.
אז דבר ראשון להבין שבשבועות האלה את מסתגלת לשנה חדשה בעבודה יחד עם ילדים בבית ספר, את מושקעת בזה ולכן חייבת להניח בצד כל מה שלא דחוף - להוריד סטנדרטים בבית, לקחת עזרה, כל מה שיכול לעזור. לאפשר לעצמך מנוחה במשך היום וממש ממליצה להכניס ללו"ז פעילויות משחררות - יציאה לטבע, ריקוד, אומנות, בלי הילדים או איתם מה שיותר נגיש העיקר שתיהני. ולהחזיק בראש שעם הזמן יהיה קל יותר.
עם שאת, אם שגרת העבודה שלך דורשת יותר מידי אנרגיות - צריך לעשות שם שינוי: הקטנת היקף משרה, אימון מקצועי שיעזור לך להיות יותר יעילה או אפילו הסבה מקצועית.
דבר שני לגבי הילדים.
גם הם מסתגלים כמובן... גם להם יש עומס גדול של צוות חדש, חברים חדשים, הסעות... הרבה דרישות חלקן מתסכלות, לפעמים יש בכיתה מורים קשוחים או מריבות אלימות שאלה דברים שגורמים לילדים הרבה מתח גם אם הם רק צופים מהצד.
אז את כל החוויות האלה הם צוברים וצוברים, כי בית הספר דורש תפקוד והתנהגות נאותה, ולכן עולה מגננה שגורמת להרגיש פחות. וכשמגיעים הביתה זה צריך לעבור עיבוד ולהתפרק מהגוף, ולכן חייבים לוודא שאחר הצהריים מותאם לעיבוד ופריקה רגשית.
טלוויזיה זה עוד קלט, היא רק דוחה עוד את הפריקה.
חוגים זה עוד מטלה (בדרך כלל), ועוד זמן שילד מחזיק את עצמו ועושה מה שצריך, ועוד לחץ ועומס על ההורה. אפשר אבל לשקול טוב אם זה שווה את זה, ולא להעמיס. במיוחד לילדים שנמצאים בצהרון.
מה כדאי לעשות אחר הצהריים:
הכי חשוב - מרחב של זמן. לא להפוך את אחר הצהריים לשורת משימות שצריך להספיק. במרחב הזה המח של הילד יוכל להוביל אותו לעבד מה שצריך ואיך שהוא צריך.
משחקים פיזיים - טרמפולינה, כדור, יציאה החוצה, משחקי תנועה (המלך אמר, ים יבשה וכו'). אם את מזהה תסכול ואגרסיביות אז משחקים יותר אגרסיביים - מלחמת כריות/נודלים (האלה של הבריכה), היאבקות וכו'. להכניס צחוק למשחק, כמה שיותר זה מאד משחרר.
משחקי דמיון - פליימוביל, תחפושות, יצירה חופשית, הצגות, אחד ממציא התחלה של סיפור השני ממשיך וכו'.
אחרון והכי חשוב - בכי. בכי הוא הפורקן האולטימטיבי של עומס רגשי. הוא מאפשר ריפוי עמוק של תסכול ומקדם הסתגלות. אני מזמינה אותך להתיידד עם הבכי, לצפות שהוא יגיע בתקופה הזאת יום יום ואפילו להזמין אותו - כמו שעשית בלי כוונה כשאמרת "היום אין חבר". עשרת לילד להרגיש את התסכול ובעקבותיו באו הדמעות שלא היה אפשר לשחרר בבית הספר. אלה דמעות מבורכות, תשמחי בהן! תשמחי בשביל הילדים שלך שיש להם בית שאפשר להרפות בו.. זה כל כך משמעותי.
את כל הדרישות והמטלות של השגרה - שיעורי בית, התארגנות וכו' - להנמיך ציפיות, למנן, הכל בסדר. ילדים משוחררים ורגועים לומדים בקלות.
שורדת את העבודה בצורה סבירה וחוזרת מפורקת. עבודה לא תובענית במיוחד.
בצהריים אני לא מסוגלת לעשות כלום ורק על הספה.
ברגע שאני קצת מתאמצת יש לי כאבי בטן חלשים (לא התכווצויות סתם כאב עמום)
מהריונות קודמים זכור לי שההתחלה היתה קשוחה אבל לא זוכרת עד כדי כך חוסר תפקוד.
מוסיפה שב"ה מדובר בהריון תאומים הפעם.
איזה כיף מזל טוב
תחילת הריון זה דבר מעייףףףף
תכפילי פי כמה כשזה הריון תאומים! מזל טוב מרגש
ותשמרי על עצמך עם ההתכווצויות
תאומים זה קשוח.
ויכול לגרום ליותר חוסרים שעלולים גם להגביר עייפות.
איזה קטע יש עכשיו עם תאומים.
נהיה נפוץ. 😅 (הייתי שם לפני כמה חודשים..)
בבריאות שמחה וידיים מלאות.
זה ממש לא רק את...
ובהיריון תאומים עוד יותר...
הריון תאומים זה קשה ממש, הרבה מעבר לפי 2, תנוחי, תפרגני לעצמך ותשתפי מי שנוח לך שיעזור
אבל איך מסתדרים? ועוד חגים. ואנחנו בבית.
בעלי יודע לעשות הכל בבית, והוא עובד קשה לאחרונה, אבל הזמן שלו מוגבל.
עם הילדים האחרים אנחנו מסתדרים, יותר טכנית ניהול הבית, כביסות בישולים וכו.
וגם איך שורדים את העבודה בתקופה הזאת? בינתיים שורדת בקושי וכבר לקחתי יום מחלה אחד.
למנוסות בהריון תאומים- האם צפוי שיפור בשליש השני, או שעם תאומים זה שונה?
היה שיפור קל ואז שוב עייפות וחוסר כח.
אבל זה לא מחייב.
אין הרבה ברירות..
מדהימות עם המילים הנכונות תמיד, אז מרשה לעצמי
מנסה לכתוב בלי שיזהו, אז סליחה אם זה קצת מעורפל
יש לי איזה מכרה רחוקה, שאם תקבל משהו שהיא מאוד רוצה ופועלת לקבל אותו, אני אפסיד.
לא הפסד לדורות, אבל כן הפסד כספי יחסית משמעותי, וגם תקופה של חוסר נוחות שממש מטריד את שלוותי.
עכשיו אם זה לא היה פוגש אותי בצומת, הייתי הכי מפרגנת לה בעולם, ואפילו עוזרת לה לקבל מה שהיא חולמת עליו.
יותר מזה, בכמה משפטים שאזרוק למישהו, אני כנראה יכולה לטרפד לה, זה לא יהיה הפסד בשבילה לתמיד, זה רק ידחה מה שהיא רוצה בכמה זמן, אבל לי (לנו) זה ייתן מרווח נשימה שאנחנו ממש צריכים.
ברור לי שאני לא אגיד כלום, אני לא אקלקל לה
צריכה ממכם חיזוקים שמה ששלי שלי, ומה ששלה שלה, והכל ממנו יתברך
תודה מראש
זה ממש מטריד את שלוותי
זה נשמע כמו ניסיון מאוד קשה.
קשה לפרגן במצב כזה, ולא בטוח שאני הייתי מצליחה לפרגן במצב כזה (הכוונה לשמוח באמת בשמחתה).
לטרפד לא הייתי מעיזה, כי לכי תדעי אם יבוא יום והיא תשמע על זה בצורה הפוכה מאיזה מישהו וזה יגרום לאי נעימות מאוד גדולה. סיפורים היום מתפשטים כמו אש.
וחיבוק על ההתמודדות!
אני לא אטרפד כי זה אסור לי הלכתית
אז מבחינתי זה מספיק
אבל היצר הרע עובד שעות נוספות באילו ואם...
ואפילו לפעמים עולה בי תפילה או משאלה שזה יטורפד לה ממקום אחר (זה לא כזה מופרך, אבל אני כמובן לא אגרום לזה לקרות)
ומנסה ממש לחזק את עצמי שכל אחד ומה שמוכן לו משמים
האמת שלא ממש הבנתי את הפרטים,
וכתבת שבכוונה כתבת מעורפל.
אבל יכול להיות ששווה לך להתייעץ עם רב? זה מתאים לך/לכם? כדי להבין מה הדבר הנכון לעשות. יש דברים שאם זה בא על חשבונך אולי זה לא נחשב לטרפד לה אלא לדאוג לעצמך?
זה לא המקרה, כי אם אספר את המקרה יזהו אותי
אבל זה על אותו עיקרון
נניח שהיא אמורה לקבל קידום בעבודה, שהקידום הזה יגרום לתקופה (מדגישה שזה לתקופה, כי אח"כ זה אמור לחזור לקדמותו בע"ה) להרעה בתנאים שלי. דבר שידעתי מראש כשנכנסתי לעבודה שיכול לקרות והסכמתי לזה.
בין היתר אני ארד לתקופה בשכר שלי, ואצטרך לעבור לעבוד ממקום שפחות נוח לי ורחוק לי משמעותית מהבית, אבל שוב ידעתי שזה יכול לקרות מראש.
עכשיו יש אופציה, שאם המעסיק ישמע נקודה ספציפית אצלה, הוא פחות ירצה לגייס אותה עכשיו, בנקודת זמן הזאת, וידחה את תחילת העבודה שלה לתקופה אחרת, שלי תסתדר הרבה יותר טוב מבחינת כל הנ"ל ואז כל ההרעת תנאים לא תשנה לי כל כך.
אני יודעת על הנקודה הזאת כי אני מכירה אותה קצת, אבל הוא לא יודע ואני כמובן לא אגלה לו. אבל לא מופרך שהוא ישמע את זה ממקום אחר. ההעסקה שלה עדיין לא סגורה מאה אחוז, נראה בכיוון טוב.
ולה עצמה, זה ממש קריטי דווקא עכשיו לקבל את העבודה הזאת
לכן אין פה מקום לשאול רב, זה זכותה, ואני ידעתי על זה מראש.
יוואו איל אני מבסוטה שהצלחתי למצוא דוגמא שתסביר ממש את הנקודה, ועדיין שזה לא יהיה המקרה שלי
תודה השם
ותודה לך שהגבת
ערב ראש השנה עכשיו
אולי תתפללי שבזכות שאת עומדת בניסיון
תהיה לך שנה טובה ומוצלחת במיוחד בתחום הזה
ותעריכי את עצמך
לפעמים מרוב שברור לנו שלא נעשה משהו שאסור
אנחנו לא מעריכות את עצמנו על זה
כן ברור שלא תעברי על ההלכה
אבל עדיין מגיעה לך הערכה על ההתגברות
רציתי לעזור, ובסוף דברים השתנו כך שהעסקה שהצעתי בעצם פגעה בי (לא באשמתה) אבל היא לא הציעה לי לחזלש את העזרה והתחלתי להרגיש איך הלב מתעצבן ומתרעם.
אז קודם ממש ישבתי ואמרתי לעצמי שזה בסדר, ומכעיס שדברים לא הסתדרו, באמת משהו שהיה לי מאוד חשוב שלא יצא לפועל רק בגלל העזרה שהצעתי בהתחלה.
ואחרי זה חיזקתי את עצמי שה' יכול לסדר הכל, ושום דבר לא מסובך בשבילו, ואם הדבר שלא הסתדר טוב בשבילי אני מבקשת שזה יסתדר בקלות, ואם לא אז שאצליח לקבל את זה בשלוות נפש. זה הכניס בי הרפיה כזו שבאמת שימחה אותי..
בהצלחה רבה גיבורה ♥️
כי גם פה במקרה שלי היא ידעה שזה הולך לפגוע בי, אבל יודעת גם שאני מודעת לזה והיא נקלעה לאירוע בטעות, זה יכול להיות כל אחד אחר שאני לא מכירה.
ועדיין היה לי קצת מקום בלב שבגלל ההכרות שלנו היא תנסה לחפש משהו אחר ולא לגרום לי להיות במצב שהוא ממש לא טוב לי, אפילו שזה לתקופה.
תודה שכתבת, חיזקת אותי ממש
ושולחת לך חיבוק חזרה והרבה כוח, השם ישלם לך ממקום אחר יש לו שפע אינסופי!
ותתני לו להפתיע אותך בדרך,
כי לפעמים אנחנו חושבים איך דברים יכולים להסתדר,
ומתפללים שזה יקרה בדרך מסוימת, והקב"ה יש לו דרכים מפתיעות לסדר עניינים.
תבקשי שזה יהיה טוב בשבילה, ויסתדר גם לך.
נפלת על התקופה הכי טובה בשנה בשביל לבקש את זה!
בהצלחה, שנה טובה ומתוקה, שיתקבלו התפילות לרחמים ולרצון!
אני בדיוק מתחילה תכף תפילת שחרית (מנסה לכבוד השבוע האחרון של השנה...)
תודה על ההסתכלות, אני אנסה לבקש במילים האלה
אני יודעת שזה נשמע ילד ראשון שלי. האמת שממש לא, ובכל זאת אני מרגישה ככה ולא זוכרת מה היה עם הקודמים. שזה טוב, כי אני יודעת שזה עובר, ובכל זאת מתחרפנת בינתיים..
הוא כל הזמן עושה שטויות. פותח את המקרר, מוציא דברים, זורק חפצים ומאכלים לפח, גורר כיסא ועולה לשולחן או לשיש ומגיע ככה לכל מקום פחות או יותר, מתעסק בכיור עם מים וכלים שבירים, שופך דברים ברחבי הבית, זורק על אחרים דברים, בקיצור- כל רגע משהו אחר.
וכמובן נוסף לזה גם שרוצה לעשות הכל בעצמו, כיאה לגילו.
והבעיה שאני מרגישה שזה מחרפן אותי. ומרגישה שתיאורטית אם הבית היה מותאם לו ודברים לא היו נגישים ככה זה היה מוריד חצי מהשטויות שלו, אבל לא מעשי לעשות את זה בפועל- יש עוד ילדים ואם המקרר יהיה נעול והפח גבוה והארונות נעולים וכו', אתחרפן מלפתוח לקטנים שמעליו כל הזמן ולזרוק לפח וכו'. זה לא כמו פעם שבעיקר אני הייתי מבשלת/ פותחת ארונות והמקרר לא היה נפתח 100 פעמים ביום.
מבאס אותי שאני משתגעת מזה..הוא שיא המתוק והייתי רוצה להיות בנחת וברוגע איתו ולהכיל את זה שזה יעבור וזה הגיל וזהו
אם במקרה יש לכן עצות אשמח. תודה!
אני תמיד בעד ללמד איך כן. בת השנתיים שלי חותכת לנו ירקות לארוחת ערב. אנחנו שוטפות יחד כלים - אני שבירים וחדים והיא את כל השאר. אני שמה להם לפעמים גיגית מים במרפסת שישחקו כראות עינייהם. יש לה אפילו מספריים משלה בתוך קלמר והיא יודעת שגוזרים רק דפים.
אנחנו שמנו שער תינוקות בכניסה למטבח, וזה מאוד עזר. כן היה מעצבן לפתוח לגדולים יותר שעדיין לא מצליחים, אבל מדובר רק על זמני הארוחות, כי מבחינתי אין להם מה להסתובב במטבח
אני חוויתי (וחווה) גם וגם... (לפחות בת השנתיים הנוכחית לא מטפסת על השולחן וזורקת תמונות על הרצפה, כמו שעשו התאומים בזמנו😵💫)
אצלנו כן יש מנעול למקרר, משתמשים בו לעתים. זה באמת לא נוח - אפילו אני מתקשה לפעמים לפתוח אותו... יש גם דלת למטבח, אז לפעמים מספיק לסגור אותה. (אבל יש בני שנתיים שגם על זה גוברים...)
וכמה שאפשר להרים דברים גבוה (אצלנו בעיקר מאתגר החפצים של האחים הגדולים... והם נורא מתעצבנים כשהיא הורסת להם).
וזהו, אין הרבה מה לעשות עוד חוץ מלנשום עמוק ולחכות שיעבור... (ואם לא עובר עד גיל שלוש וחצי בערך - אז לבדוק למה...)
אבל הוא עושה דברים אחרים.
למזלי הוא לא מצליח לפתוח את המקרר.
הוא יכול להפעיל תנור או מכונת כביסה, לרוקן ארונות ומגירות, לשחק עם שמן, אבקת כביסה ועוד.
הגדולים יותר לא היו ככה,ואילו אני צריכה יותר להשגיח ולתקן נזקים.
עם הגיל זה עובר.
בינתיים מה שאפשר לנסות, זה לאפשר לו מה שמותר והוא אוהב לעשות, ולהסביר מה מותר ומה אסור.
נניח לתת לו כל פעם לזרוק דברים לפח, אבל להסביר שדברים אחרים אסור לזרוק.
לתת לו להתעסק בכיור עם כלים לא שבירים.
לבקש ממנו להוציא דברים מהמקרר כשצריך.
מה שאפשר להוציא מהישג ידו, בלי שיותר מידי יפריע להתנהלות היומיומית.
ולדאוג כל הזמן להשגחה.
הרבה פעמים באותו רגע זה ממש מעצבן.
אבל במבט לאחור יכולים להיות דברים משעשעים.
אפשר לנסות לחפש את הדברים המצחיקים, ואולי גם לצלם, וזה יעזור לשנות את ההסתכלות על העניין.
יש לנו כמה סיפורים מצחיקים שאנחנו זוכרים מהתקופה שהתאומים היו בגיל הזה.
מצד שני, לא שכחתי גם את הקושי שהיה...
(ומצד שלישי - באמת טוב שיש את הפרספקטיבה של זמן. כי היום הם נערים מדהימים ב"ה, מפנים את האנרגיות שלהם לדברים חיוביים...)
אפשר לשים סלסילת פירות על השולחן ולפתוח לקראת ארוחה.
זבל אפשר לשים אץ הפח גבוה ושקיות קטנות נגישות וכשיש משהו בעייתי במיוחד אז ישר לקפל אץ השקית לפח המרכזי.
ואז מקסימום ישפוך שקית אחת קטנה ולא יותר מזה.
כלים שבירים לנסות לרחוץ כמה שיותר מהר או להרים גבוה, ובכיור להשאיר פלסטיקים וסכומים.
תנסי לכוון אותו לאיזורים שהוא אוהב ואפשר לתת לו באותו זמן. כלומר במקום להגיד מה לא, להגיד מה כן אפשר עכשיו.
למשל אם נדבק למקרר,
אפשר לשלוף מגירת ירקות לרצפה, לסגור ולנעול את המקרר ולתת לו לחקור את המגירה.
לקראת הבישולים לחג תביאי נערה שתעסיק אותו. בזמני לחץ קשה לנהל את הסיטואציה הזו.
לא התנסיתי במגדל למידה אבל אולי זה גם יעזור.
יש לכם מטבח ילדים? אפשר לתת לו כלים אמיתיים "לרחוץ" שם.
אם יש גיגית אפשר להעמיד אותה סמוך למטבח ולשים בה שכבה דקיקה של מים ולתת לו סקוצ שיתחיל לשפשף.
סוף היום מעבירים סמרטוט.
וחיבוק ❤️
עם כל ילד זה מאתגר מחדש.
יש לכן טיפים?
איך להלהיב את הילדים? איך לשמוח למרות העומס הבלתי נגמר תודה לה'?
איך לחלק משימות ככה שגם אנחנו ההורים מספיקים לאכול?
ובכלל טיפים לאווירה
מכינים כמובן את הסימנים הרגילים, אבל גם חושבים לפני על כל מיני סמנים מיוחדים וטעימים. הילדים מתים על זה❤️
דוגמאות מהשנים הקודמות:
קולה- שנשמע בקול אבא ואמא
ביצת עין (הגומי הזה) - שנראה את הטוב בכל אחד
בננה - שיבנה בית המקדש (החליטו שזה מתאים🤷🏽♀️ אני זורמת)
חטיפים - שיחזרו כל החטופים (ב"ה כבר לא רלוונטי)
וחוץ מזה כמו סעודת שבת רגילה… לא הבנתי מה השאלה באיך לחלק משימות?
יש רעיון לעוד ברכות מתוקות?
באמת כדאי כבר להתחיל…
אבל הכי ממליצה לך לתת לילדים שלך לחשוב על רעיונות, כשזה בא מהם זה הרבה יותר כיף ויוצר חיבור יותר לחג❤️
שימושיתזו הנחמה הכי גדולה שלהם שלא חוגגים עם משפחה.
מה הכוונה לחלק משימות? בחג עצמו? כדי שתספיקו לאכול?
אתם אוכלים יחד איתם בסעודות החג
אם הכוונה בין ההכנות לחג, שתספיקו לשבת בנחת ולאכול- אז תלוי בגילאי ילדים...
אחד מקלף, אחד חותך, אצלי יש אחת גדולה שאחראית על העוגות
אחד אחראי על ריקון האשפה ואחד אחראי להעסיק את הקטנים...
מסדרים את הסימנים על השולחן ביחד עם הילדים, נותנים להם תפקידים כמו לפרוט את הרימון ולחתוך את התפוח. זה כבר ממש מרגש. מתחילים את הסעודה עם הסימנים, אומרים ביחד את הברכות וטועמים ביחד. יש לנו גם ברכונים מיוחדים לברכות. בדרך כלל יש לכל ילד דבש קטן מהגן והם ממש אוהבים את זה.
לוקחים את הילדים לתקיעות שופר.
הכי פשוט הכי אווירת חג.
שימושיתכמה טיפים שהגעתי אליהם במהלך השנים-
קודם כל – קופסת חג. לכל חג יש לי קופסה שאני שומרת משנה לשנה, עם משחקים, קישוטים ודברים מיוחדים לחג. השנה נפתח אותה ביום שישי בבוקר בע"ה, כדי לתת להם זמן להתרגש ולהתלהב. ילדים קטנים ממש מחכים ומתלהבים כל פעם לפתוח ולהיזכר בדברים שיש שם.
על השולחן – תיבות שנה טובה. ליד כל מקום שמה תיבת דואר אדומה קטנה, וכל אחד מכין כרטיסי שנה טובה לאחים, להורים וכו'. זה ממש חמוד, והילדים נהנים לקבל ולפתוח את הכרטיסים.
אני גם שמה לכל אחד צלחת קטנה עם סימני החג, ומכינה לכל ילד מקום עם השם שלו. ככה גם השולחן נראה חגיגי וגם חוסכים את ה"אני רוצה לשבת פה!" 😅(לפעמים הם רבים בכל אופן אבל זה חוסך לפחות חצי מהמריבות)
בסעודה – אנחנו מכינים דברים שמתאימים ברמה לילדים, וגם הם רוצים לשתף את מה שלמדו בגנים ובבית ספר אבל אחרי החלק הזה הם לגמרי יכולים ללכת לשחק,
מבחינתי הם לא צריכים לשבת ליד השולחן כל הסעודה. אנחנו אוכלים ומדברים בהתאמה לשיח בוגרים, ואם אחד הילדים רוצה לבוא לאכול – אני מביאה לו. אני לא רודפת ולא משכנעת. אכל מנה אחת? מצוין.
בוקר החג- ביום התפילה ארוכה, אז חשוב לי שהם יאכלו משהו משביע לפני הסעודה, אז לפני או אחרי התקיעות, תלוי מתי אנחנו הולכים לשמוע שופר, עושה קידוש ומביאה להם סלט פירות ולחמניה ממולאת בשר טחון, זה משביע ומזין אותם ועוזר להם להיות רגועים
לוח זמנים גדול וברור- לילדים שלי (וללהרבה ילדים בכללי) חשוב לדעת מה עושים ומה בא אחרי מה, אז אני לוקחת גליון גדול ומכינה מסלול שמתחיל בכניסת החג ומסתיים בצאת החג, לאורך זה מציירת סמלים שמסבירים מה עושים (משחקים, קידוש, תקיעות, משחקים שוב, סעודה, מנוחה וכו') וחלון סימון וכל פעם מעהבירה את החלון סימון למה שעושים עכשיו. זה ממש מפקס אותם...
ועוד משהו שעוזר לי מאוד – שקיות הפתעות. אני מכינה לכל ילד שקית עם כמה דברים קטנים כמו חטיפים קטנים ופרסים מהכל בשקל, ונותנת אותה בזמן שאני רוצה להתפלל. זה נותן לי בערך רבע שעה-עשרים דקות של שקט.
ולא לשכוח שלא כל מה שעובד שנה אחת עובד פיקס גם בשנה שאחריה. צריך לראות את הילדים, את העייפות ואת מה שמתאים באותו רגע ❤️
למשל בראש השנה- קישוטי שולחן של רימון וכו? מה עוד אפשר?
משחקים- שופרות, רימונים/דגים/חלות עגולות/גזר וכמה דברים בסגנון הזה מפלסטיק למשחקי דמיון, סולמות וחבלים שמכרו פעם באיזה דוכן בקניון עם סמלים של ראש השנה
משחק זיכרון ופאזלים ל ראש השנה, חוץ מזה כמה משחקי קופסא ששמורים רק לראש השנה ויום כיפור
ספרים על ראש השנה
קישוטים- פלייסמטים תפוחים ופלייסמטים בצורת דגים, חבקי מפיונים שונים, קישוטי פלסטיק קטנים של רימונים, תפוחים, שופרות חיתוכי שנה טובה, מאזניים וכו'
יש לי גם חבק לבקבוק יין של שנה טובה,
התיבות דואר האדומות הקטנות ועוד כל מיני דברים בסגנון הזה.
מזה שהוא מתקיים רק פעם בשנה
אצלנו גם ממציאים סימנים לכל מיני מאכלים, וגם אצלנו יש משחקים מיוחדים לכל חג, שנשמרים בארון למעלה (פאזלים בעיקר).
ואני משתדלת לכתוב לכל אחד מבני המשפחה פתק קטן לסיכום השנה שלו ולתפילה על השנה החדשה, ומצרפת לזה פרס קטן. (אני באמת צריכה לדאוג לזה השנה, תודה על התזכורת🤭) שנה אחת גם יצרתי פאזל מתמונה משפחתית, וכל ילד קיבל חלק ממנו והם היו צריכים להרכיב אותו יחד.
והייתה שנה שגם יצרתי קובץ סיפורים על הסימנים - סיפרתי אותם לאורך הסעודות, והילדים היו צריכים לנחש באיזה סימן מדובר. (אולי השנה אמחזר את זה, כי הקטנים דאז גדלו ויוכלו עכשיו להשתתף)
מעבר לזה, אני חושבת שחשוב להשקיע בתפילות - מחזורים למי שיכול להתפלל, מחזור לקטנטנים בשביל הקטנים, ובעיקר - הסבר לילדים לפני שאני מתפללת בעצמי, שעכשיו משתדלים לא להפריע... (נראה אם זה יצליח השנה
)
כי זה הכי נוח מבחינת הילדים
והשנה גם שאלנו אותם והם אמרו שהכי טוב בבית..
שולחן-שמים קישוטים מיוחדים על השולחן- ראנר מיוחד / מפה חדשה / מפיות וכלים חדפ חגיגיים (כדי שלא אצטרך לשטוף כלים כל החג.. מוריד עומס). היתה שנה שהבת שלי הלכה אתי לחנות ובחרה קישוטים לשולחן וכל שנה היא שמחה לערוך ולקשט אתם.
סימנים-גם אנחנו ממציאים עוד סימנים והילדים ממש מתלהבים וחושבים גם בעצמם. למשל- מנגו-שנתמוגג משמחה, קינואה-שלא נקנא באחרים, קולורבי-שנשמע בקולו של הרבי בננה-שנתבונן בטוב שה' נותן לנו וכו'.
תפילה-אפשר לקנות לבנים טלית. לקטנים-להכין שקיות עם ערבוב של חטיפים כדי שיתנו להתפלל, להביא משחקים קטנים שאפשר לשחק על הרצפה בשקט, להביא כלי רכב-בימבה וכו' שיוכלו לשחק מחוץ לבית הכנסת
ההורים מכינים מעטפות עם שמות בני המשפחה, וכל אחד כותב כרטיס ברכה/ ציור לאחרים.
מעסיק אותם יופי בערב חג.
הייתה שנה שהיחס בין האחים היה מאתגר במיוחד, עשיתי פרוייקט שכל אחד קנה מתנה לאחים שלו והביאו אחד לשני בערב חג.
עצם זה שכל אחג בא איתי בנפרד לחפש מתנות, שהיו צריכים להשקיע מחשבה מה ישמח כל אחד, שקנו מיוזמתם משהו בשביל האיר, ובסוף עוד הביאו לו את זה,
ממש עשה טוב לאווירה משפחתית.
באמת הרגשתי שמשהו זז להם מקנאה ותחרות לנתינה ופירגון.
זה היה חד פעמי כי באמת דרש השקעה ממני בלכוון ולדבר, ולעודד אותם לחשוב טוב.
זה היה תהליך שלם.
אבל אולי זה יכול לתת השראה.
אפשר נניח להכין בנק מילים, וכל ילד צריך לבחור מילה שמאפיינת כל אחד מהאחים, ואתם תוסיפו גם עוד כמה.
את ההכנה אפשר לעשות עם הצאט שיתן רשימת מילים ולהדפיס ולגזור
ואז הם רק צריכים ליישם.
אפשר גם שכל אחד מכין משהו לחג. מנה אחרונה, עריכת שולחן, דבר תורה, חידון, וכד'
אפשר אחד תוכן אחד משהו פיזי.
מה שזורם לך.
אם אפשר כדאי לקנות משחק שווה לחדש בחג, זה יכול להעסיק שעות.
אחרי החג להחביא עד כיפור.
אם יש לך קטנים, אולי כדאי שבעלך יתפלל בותיקין כדי שתוכלו לאכול בשעה נורמלית ובכלל, שלא יהיה חצי יום בבית כנסת כי יומיים רצוף ולדאוג לכל הארוחות והכל, באמת יכול לצאת קצת קשוח.
להכין את הקטנים לתקיעה שופר. (בקטע שלא יבהלו שזה אזעקה או בכללי ילדים עלולים להיבהל)
אפשר להשמיע ביוטיוב כדי שיבינו ולא יהיה תיאורטי.
כדאי להכין אוכל שנוח לתת לילדים בחופשיות שלא עושה הרבה לכלוך ולא חייב לחמם.
למשל שבלולי פיצה או שניצלונים.
שלא ינשנשו ביסקוויטים כל היום עד הארוחה.
אם יש גדולים לעשות רשימת תורנות.
4 ארוחות צריך יותר סדר מבד"כ.
מי עורך, מי מפנה, מי רוחץ כלים.
אם יש בעיות עם המקומות, כדאי לדון/ להחליט מראש ולשים כרטיסי שמות,
עדיף טנטרום שעה לפני הארוחה ולא דקה לפני שהכוס קידוש כבר ביד.
בסעודות בערב כדאי להאכיל טת הקטנים בזמן התפילה ככה שבזמן הארוחה עצמה הם יוכלו לפרוש לשחק ואתם תוכלו לאכול ולשבת עם הגדולים יותר ולהנות מאווירת החג.
לנשום עמוק ולזכור שעם כל העומס, בסוף אתם בבית שלכם ויש לכם גמישות מלאה בקבלת החלטות. לא להתקבע על מנהגים, לאט לאט תמצאו את המינון האידיאלי.
לדאוג למשהו שישמח אותך בחג. אולי את מאלה שכרגע לא חושבות שזה מה שיטריד אותם ובעיקר דואגות לתפריט וקניות ולו"ז ותעסוקה לילדים,
אבל אז מגיע החג וזה כן עלול להיות קצת מבאס.
אז גם אם אין לך זמן לחפש שמלה/ מטפחת/ בושם
לפחות איזה פינוק קטן (אפילו משהו אכיל)
דיברתי על גמישות, אבל בא לי לשתף שליל הסדר הראשון שעשינו בבית שכחנו לדאוג לקערת סדר. רבע שעה לפני הדלקת נרות חיפשנו אלתור,
לא היו לי קעריות חד"פ או מכלי הפסח.
מצאתי חבילת מנגטים סגורה
ומגש עגול חד"פ (האלה של המשלוחי מנות) גם כן חדש שקניתי ולא השתמשתי ולא נגע בחמץ.
הדבקתי מנג'טים על המגש והרי לנו קערת סדר.
במילים אחרות- תהיו סלחנים מול המציאות, לוקח זמן ללמוד איך עושים חגים בבית. הכל טוב!
לנשום עמוק, בסוף הכל עובר, מטעויות לומדים, ובסוף זוכרים את הדברים הטובים.
שנה טובה וחג שמח!
מחפשת רב שמבין ברפואה ובסכרת הריון לשאול שאלת רב.
פעם שעברה ששאלתי את הרב שלי הוא פחות הבין בזה לכן לכתחילה מעדיפה לשאול מישהו שמבין.
ובאופן כללי אם למישהי יצא ככה ביום כיפור, מה עשיתן?
היו שנים שצמתי, והיתה פעם ששתיתי מרק מזין בשיעורים.
זה תלוי מאד מה מצב הסוכרת
ובסוף רב אחר פסק לי עם יותר הקלות- כלומר לאכול ולשתות לשיעורים וגם ככה בקושי שרדתי.
מאז אני מפחדת לשאול אותם בצומות כי חוששת מפסק הלכה מחמיר שלא אעמוד בו
מעניין
והם אמרו לצום כשהוא אמר חד משמעית לא לצום.. ועוד הייתי כמה ימים אחרי מי שפיר
חשוב לציין שאני לא מחפשת הקלות
אבל רוצה משהו שיש לו ידע שחלילה לא יפגע העובר
ואם זה בסדר לא לצום זה מקובל עלי
בדיקת מי שפיר לר רלוונטית כאן אם עברו כמה ימים,זה פרט לא משמעותי אלא אם כן עברו פחות מ48 שעות.
גם לי רופא אמר בשיא הנחרצות לא לצום בכלל,אפילו לא שאלתי רב כי זה היה הריון רגיל ללא סיכון.
כשהייתי בהריון בסיכון זה היה אחרת.
לעומק.בד"כ רבנים אומרים לשאול רופא ומסתמכים על חוות דעתו.
הם לא יר"ש ומעדיפים לומר לכולן לא לצום, גם אם אין סיבה מיוחדת.
לכן צריך רופא שמבין גם את חשיבות הצום וגם את המצב הרפואי
לקראת יום כיפור.
צריך להתייעץ עם רופא ירא שמים (כדי שידע את המורכבות ואת חומרת הצום ולא ישר יאמר שאסור לצום) ועם הדעה שלו להגיע לרב
הם הרבה פעמים יודעים, ואם לא- יותר סביר שמכירים את מי לשאול
הם כנראה יצטרכו לשאול אותך פרטים יותר ספציפיים כדי להבין את המקרה שלך
הלוואי שהייתי יכולה לעזור לך, אבל אני לא בקרבה מספיק בשביל לבקש להעביר מספר…
אולי תנסי להתקשר למוקד אחיות של הקופה ולשאול אותן אם יש אופציה כזו סביב הצום?
הרופאה שלי אמרה לי שאני לא יכולה לצום
עוד לא דיברתי עם הרב שלנו
אבל כזה מרגיש לי שישר היא אמרה לי לא לצום ולבדוק סוכר בשבת כשאני יודעת שזה ממש בעייתי..
רופא נשים שלי באחד ההריונות אמר לי לא לצום ללא שום סיבה מיוחדת,הריון רגיל לחלוטין.
מצד שני כמעט כל ההריונות שלי הם הריונות בסיכון פלוס סכרת,ושם ממש לא לקחתי שום סיכון.
רב שמבין את המשמעות של צום במצב הזה,ידע לעשות את השיקולים נכון.
מצד שני זו פסיקה פרטנית לחלוטין כי כל אחת הגוף שלה מתנהג אחרת בסכרת,לאחת הסוכר יגיע בצום למצב מסכן חיים במיידי ולשניה לא יהיה שום בעיה במצב הזה.ויש כאלו שבצום הסוכר גבוה מידי וכ'ו
הרגיש לי שזה הנחיה גורפת כי היא אמרה שהיא לא אוהבת שצמים בהריון..
מצד שני להרגשתי גם רבנים ממהרים לומר את הלא.
הרב פסק לי כן לבדוק סוכר בשבת כי זה ספק פיקוח נפש, לא זוכרת בדיוק מה עשיתי שזה יהיה בשינוי. אני זוכרת שכל ילד שינן את אחת התוצאות כדי שארשום במוצ"ש.
אני התייעצתי עם רופאה יראת שמיים שנתנה לי הנחיות מה צריך ובהתאם לזה פניתי לרב, יש ב"ה היום הרבה רופאים יראי שמיים שניתן להתייעץ איתם.
אני אגיד גם באופן כללי שהרבה פעמים רופאים יראי שמיים מקילים יותר, בעלי לדוגמא מסיבה מסויימת קיבל הנחייה מרופא מסויים דתי אמר לו להפסיק לצום בכלל צומות קלים, וראש המחלקה שהיא לא דתייה אמרה שאין שום בעיה ושיצום בלי שום חשש.
של רבנים ורופאים
לא יודעת אם זה מתאים לפי כל הפסיקות אבל זה מיועד בדיוק לשאלות כאלו
אם יש לך איך להגיע אליו,
מקל מאוד בפסיקה פרטנית (זה לא כמו להתקשר למכון פועה),
ולנו זה התאים כי סומכים על הכתפיים שלו
מבחינת ידע רפואי אני לא יודעת בדיוק אבל נשמע לי הגיוני שהוא מתמצא בתחום
איך מגיעים אליו?
אני יודעת שלתלמידים שלו יש גישה בקלות (ישיבת מרכז הרב למשל),
לא יודעת אם המספר שלו מסתובב חופשי
02-6515050
