נשמע שיש ביניכם מטען "רגשי" כבד מיותר.

מה עם להיות כנה ולהגיד את האמת מבלי להיכנס לרגשי?

"שמע, באמת היו לי מחשבות על עזיבה. היה לי קשה באותה תקופה. מאז אני לא חושבת ככה. אני שקופה איתך ואני חושבת שזה אמור לתת לך אמון וביטחון בי".

זהו.

להבין שהחרדה שלו היא שלו. אין לך אחריות על החרדה שלו. את לא צריכה "לגרום" לו לתת בך אמון, כי לא עשית שום דבר שובר אמון. 

אם יש לו חרדת נטישה- יש טיפול בשביל זה.

בדברים שהוא אומר הוא מתעלם מהחלק שלו בסיפור-

זה שהוא "הפיל" עלייך את עול הפרנסה ועול הבית בזמן שהוא לא תפקד.

זה כביכול בסבבה של החיים.

ומה שנשאר זה להאשים אותך שאת לא היית בסדר. 

גם כי לא היית שם בשבילו, וגם כי שברת לו את האמון.

וואלה, אותי זה היה מכעיס.

יש לך אחריות על המשבר שקרה. בוא תיקח את האחריות.

קודם כל תבין שזה שאתה לא מתפקד- זה שובר משהו בבסיס הזוגיות. את מתפקדת בשביל שניכם.

הוא ראה את הקושי הזה?

הוא רואה את זה עכשיו?

הוא לוקח על זה אחריות?

מאוד קל להשליך מעליך את המושכות

ואז אח"כ להתלונן שהשני לא היה מספיק בסדר.

כאילו הכדור רק אצלך כל הזמן ומשחקים רק במגרש שלך.

את היית שם בשבילו או לא היית שם בשבילו.

את נתת לו ביטחון בזוגיות או לא נתת לו ביטחון בזוגיות.

את הנושא ואת הנשוא ואת הכל.

אבל האמת היא שברגע שתעבירי את הכדור למגרש של בעלך

ותשאלי אותו אם הוא מוכן לקחת אחריות שיותר הוא לא ייפול ככה,

ויותר הוא לא יאשים אותך בנוסף,

זה ייאלץ אותו להתבונן על החלק שלו.

בקיצור,

הפתרון הוא לסלק מעלייך אשמה מיותרת

ולגרום לו להבין את החלק שלו בריקוד הזוגי.

גם בדיכאון אדם יש לו הבנה מה זה עושה לסביבתו.

אמנם הוא בתוך הסבל שלו,

אבל הוא מודע. הוא מודע לפגיעה הרב-מערכתית שהדיכאון "שלו" גורם. 

הוא לא פסיכוטי מנותק. הוא אדם סובל.

וכן,

האדם הבריא,

שנושא על הכתפיים שלו את כל המערכות שננטשו,

נושא בנטל עצום.

עצום.

זה להיות שם עם הילדים, 

זה לטפל בכל הבירוקרטיות,

זה לפרנס,

זה לעשות את מטלות הבית

מבלי לקבל שום אפקט רגשי מבן הזוג.

אז כן.

מצופה גם מבן הזוג הדיכאוני,

להכיר בעומס שהמחלה שלו יצרה,

ולבוא עם קצת יותר חמלה וקצת פחות שיפוט אדם הבריא.

ואגב,

אם מדברים על "האדם הבריא"

מי מאיתנו בריא??

מי מאיתנו בלי חרדות ופצעים מהעבר??

אלא שהאדם "הבריא" ממשיך לתפקד כי השני הוכרע במערכה.

אבל העול עליו הוא בלתי אפשרי.

וכמובן כמובן שהייתי אומרת את זה גם לאישה אחרי לידה.

המציאות היא מורכבת לשני הצדדים,

והצד הסובל לא יכול לבוא בדרישות לא מציאותיות

וציפיות לא מציאותיות.

זו דעתי.

מה פירוש "אם אתה לא סומך עלי"...  הרי את עצמך אומרת, שנתת לו "סיבה טובה" לכך.

אחרי כ10 שנים נישואין, הוא היה במצב לא קל (יכול לקרות לבני אדם..) ואת עצמך אומרת שכנראה לא היית אז "אשתו ללא תנאי" - כמו שלמשל היית מצפה שהוא יהיה אם היית כמה חודשים בשמירת הריון וללא יכולת לתפקד ממשית - אלא "כמעט הוביל לגירושין"..

אז סביר, שדבר כזה יוצר משבר אמון מסוים. סביר שאדם נשוי, אינו רוצה להרגיש שזה "על תנאי", כשלא מדובר במישהו שמנהג בצורה בלתי נסבלת.

לכן, לא נראה לי שנכון - ומועיל - לזרוק  את זה אליו, "אם אתה לא סומך..למה אתה נשאר"... אני מניח שזה לא שאת עושה לו "גמילות חסד" בכך שאתם ממשיכים...

לכן, לכאורה, לפי הנתונים המעטים שיש כאן - אם את רוצה לבנות מחדש את הזוגיות, את צריכה קודם כל בתוך עצמך: לראות אם את מסוגלת ביושר להגיע למסקנה שאת אשתו ללא תנאים. שאתם משפחה. וגם אם מישהו חולה חלילה או במצב לא טוב, עוזרין אחד לשני ולא חושבים איך "נפטרים ממנו, עם הבעיה"...

מניח שאם את בתוכך תהיי ממש כך. כלומר, "תעשי תשובה" על מה שחשבת כשהיה לו קשה - יקל עלייך לשדר את זה גם לו. וגם להגיד במפורש.

ואני חושבת שהעבודה היא עליו. 

לדעתי התפקיד שלך הוא לא להיכנס למלחמת התחשבנות,

אלא לשדר הבנה מבלי לשדר אובר רגשי.

הוא חי בסחרור רגשי עם עצמו ומפיל את זה עלייך.

גם אדם עם דיכאון צריך לעשות עבודה. הוא לא פטור ממנה בגלל הדיכאון.

ואני אומרת אתת זה דווקא כי במעגל הקרוב שלי יש אדם עם דיכאון (לא בעלי).

זה ריקוד עדין.

מצד אחד לשדר שאת מאמינה בו,

ומצד שני גם לא להיכנס איתו ללופים רגשיים אינסופיים.

לפעמים זה אומר גם להיות "קרה"

אבל זה קור של גבול בריא.

העבודה של האדם הדיכאוני היא להפריד בין המחלה לבין המציאות.

להבין איפה האחריות שלו על מה שקורה. מה בתחום אחריותו.

להבין איפה הוא אחראי גם מבחינה רגשית. לא הכל אפשר להאשים את "הדיכאון".

ההבנה שיש צד שני הכרחית לריפוי הדיכאון.

כי ההשתבללות בתוך הדיכאון

והתחושה שאני המוקד הרגשי של הכל 

מבלי שיש קונטרה מהצד השני-

זה יוביל לעוד דיכאון.

ככל שתהיי חזקה מולו ולא תישאבי פנימה

את תוכלי להראות לו את הדרך החוצה.

אבל הוא צריך לרצות לצאת החוצה,

כי יש "מתנות" שבאות עם הדיכאון, שאולי הוא לא ירצה לוותר עליהן כ"כ מהר.

שמרי על עצמך יקרה. על בריאותך הנפשית שלך ושל ילדייך. ואמן שבעלך בע"ה ירגיש יותר טוב.

אבל נראה לי שאתה יכול לטפוח לעצמך על השכם, ולהגיד לעצמך שאתה מאוד חזק וחסין נפשית, אם הצלחת ככה להחזיק את שניכם.

במקום מקום של התחשבנות, תיקח את זה למקום של גאווה. 

ומה שכתבת בסוף- גם נכון. 

כולנו על תנאי ובכל מקום בו אנחנו נמצאים כולל בזוגיות.

כל בני האדם בוחנים שוב ושוב את הזוגיות שלהם בשלבים שונים של החיים ושואלים את עצמם האם היא טובה עבורם. החלטת בסוף להישאר איתו וזאת בחירה שאת עושה כל יום מחדש בדיוק כםי שהוא עושה אותה.

באופן כללי אנשים שמרגישים חלשים נתפסים על נקודה מסוימת על מנת להאשים ולהצדיק את העמדה שלהם כצד הפגוע בסיפור. העבודה היא שלו ואין לך מה לעשות עם זה מעבר למה שעשית.

יכולים לעזור לך להבין את התמונה, מה נורמטיבי, מה שייך לדיכאון ומה לא ובתחומים רבים נוספים כפי שפירטתי. 

ואני רוצה להוסיף שבאמת אדם במצוקה הרבה פעמים נכנס למצב קורבני ומאשים ולא רואה מעבר לקצה האף שלו. וכדאי אולי להגיד לו את זה לא בהאשמה וחלילה לא מתוך תחושת אשמה כלפי עצמך: "אני רואה שקשה לך ואתה זוכר ורואה כרגע רק את הקושי שלך ולכן לא מסוגל לשים לב שהיה / יש גם עליי עומס רב. אני מבינה מאיפה זה מגיע, אבל אני מצטערת, אלו היו / אלו כרגע היכולות שלי / עשיתי כמיטב יכולתי על פי מה שהבנתי אז. ואני מבקשת שתשתדל לראות גם את הצד שלי." כלומר אמפתיה לקושי של השני, השתתפות בצער שלו אבל מתוך זיכרון שאת תמיד עושה מה שאת יכולה ושמותר לך גם לטעות ואת לא צריכה עד עולם לתקן ולרצות אותו על כך.

מה שחשוב זה באמת לא להפנים את זה חלילה, כיוון שגם אם לא ענית לכל צרכיו כשהוא חלה וגם עכשיו, את אנושית, ואין היגיון להמשיך להתחשבן על כך, את בטח רצית בטובתו, ואין לך אפשרות להיות תמיד מושלמת ותמיד להיענות לכל צרכיו בדיוק כמו שהוא אנושי ולא מסוגל לתת מענה לכל הצרכים שלך. יותר מזה. כדאי שהוא ידע שאם תמתחי את גבולות הנתינה שלך מעבר למה שנכון להם- את תקרסי, או תהפכי לממורמרת ועצובה, והוא הכי יינזק מזה. 

אדם צריך להפנים שגם אצל זוג שרוצה לתת אחד לשני - היכולות מוגבלות והוא צריך למצוא מענים נוספים  חוץ מאשתו, בתוכו ובחוץ (למשל ע"י איש טיפול) לצרכיו וגם, שחלק מהם כנראה לעולם לא יתממשו, כי לפעמים יש כאבים או צמא שהם בורות ללא תחתית, בגלל חסכי ילדות וכדו, ולפעמים הדרך להתמודד איתם היא לקבל את קיומם. ההכרחי ביותר הוא שתפרקי את האשמה שרובצת עלייך, שתלמדי להפריד בין מה שאת רוצה ויכולה לתת לו ולהתמסר אליו ובין מה ששייך לו ורק לו, למשל תחושת אמון - אי אפשר להכריח בן אדם להאמין בך, מה גם, שזה נכון, האמון אף פעם אינו וודאי במאה אחוז, יש מידה מסויימת של בחירה להאמין במישהו ולהתמסר אליו ולקחת בחשבון שיש סיכון מסוים באמון הזה, כיוון שגם לאדם השני יש בחירה. 

וזה מוביל גם לנקודה הזאת- יש לשניכם בחירה, והוא לא ממש שלם עם זה, הוא רוצה אותך כקרקע יציבה וודאית, וזה לא אפשרי. אני מודה שאני לא ממש יודעת איך פותרים פלונטר כזה כיוון שאנחנו (בשלב מסוים כשהמחלה החמירה) הדגשנו לעצמנו שהזוגיות שלנו וההתנהלות בתוכה הן בחירה של שנינו גם ביחד מתוך החלטה משותפת אבל גם כפרטים, ושהיא צריכה להשתלם לשנינו, ושגם לי יש אינטרסים (אני עדיין מקריבה המון ועושה יותר מאישה שבעלה בריא, אבל אני שומרת על הגבולות שלי, וגם מקבלת משהו. זה לא צריך להיות שיוויוני, זה צריך להיות נכון לנו) כך שהאמון שיש בנתינה ההדדית הוא קצת שונה. (כלומר הוחלט על גבולות מסוימים שמגדירים מתי זו כבר לא זוגיות ופעם בהרבה זמן צריך לבחור מחדש להמשיך להתמודד ביחד).

אני כן מבינה מאוד את התחושה ש"הוא לא רואה אותי" הוא שקוע במצוקה ואני אפס. מה שלמדתי שעוזר להתמודד עם זה: ברמה האישית - למצוא דרכים לחזק את עצמך כי הרבה פעמים זו תחושה שבאה יותר מבפנים ומקבלת אישור מבחוץ מאשר מגיעה מבחוץ. כלומר אישה מרגישה לבד, באה לבן הזוג לקבל תמיכה כשהוא לא פנוי, ואז מקבלת אישור לכך שהיא לבד.  דבר שני להזכיר לעצך (בעיקר- הכי חשוב!) ולו, ולשאול בקול אם בעצם הוא רוצה מאוד לרצות להתייחס ולראות רק שהוא במצוקה כרגע, ושזה לא מכוון נגדי (לפעמים זה מתקבל באישור, ואז זה עוד יותר עוזר...), ולבקש כשהוא מתפנה לרגע, להגיד את זה, להתנצל שהוא לא היה פנוי לראות את השני.

ככל שהעוצמה הפנימית גדולה ומנטרלים את כל ההאשמות של שני הצדדים גם יחד, גם מי שחולה /חלש כרגע מרגיש פחות אשם, זוכר שזה נובע מקושי אובייקטיבי ומסוגל להגיד אפילו בזמן אמת, "אני מתנצל, הייתי שמח להיות כאן עבורך כרגע, רק שאני לא מסוגל לראות כרגע שום דבר חוץ מ...". זה מופיע מאוד יפה גם בספר "חוקי הזוגיות" של יצחק מנדלבאום, חוק 8. אני ממש ממליצה לקרוא. 

היכולת לסלוח, לקבל שהשני הוא עולם בפני עצמו, עם קשיים וחסרונות, וכפי שאת יכולה להסביר שהיית אחרי לידה ועם עומס גדול עלייך, גם הוא יכול להסביר מה יושב לו על הלב ומפריע לו להיות הבעל המושלם שהיית רוצה, היכולת הזו קשורה חזק ליכולת לסלוח לעצמי שאני לא מושלם, להוריד אשמה מהזוגיות, לפתח כלים לעזרה עצמית שלא קשורים לבן הזוג, לפתח אמון בעצמי שאני יכול לחיות לבד, שיש עוד מענים וכוחות בתוכי ובחוץ לצרכים שלי, ומתוך כך אין חרדה לבחור לחיות ביחד. 

זה עבודה עצמית. ואמנם אין לך שליטה עליו אם הוא יעשה אותה, אבל לפחות תחזקי אותה אצלך ותנכיחי אותה בטיפול הזוגי.  

דבר אחרון - במסגרת הגבולות של הבחירה בזוגיות, לגיטימי גם שהגבולות של כל אחד יהיו צרכים מסוימים שהוא חייב בזוגיות (וזה נכון לגבר ולאישה גם יחד, חולה או בריא), רק שמאוד קשה לעשות בחירה אמיתית כזו, ריאלית, מחוברת למציאות ומצד שני לצרכים האמיתיים שלי ולא לחיצוניים, כשהמצב הנפשי ירוד, כשיש מלא האשמה, אשמה עצמית, תלות רגשית מוחלטת בשני וכדו, לכן בעיני עדיף להתחזק, לטפל בעצמנו, להתחזק ביכולת להיעזר בגורמים נוספים, ואז לעשות בירור כזה אישי וזוגי. 

מתנצלת אם יצא מבולבל ואסוציאטיבי ואולי חלק בכלל לא קשור למה ששאלת... השעה מאוחרת... בהצלחה רבה, שה' יאיר את דרככם!

את מתארת קושי עצום שמלווה אותך, אתכם כבר תקופה ארוכה מאוד.

אני חושבת שזה לאו דווקא "איך מתמודדים עם חוסר אמון בזוגיות" כפי שכתבת בכותרת,

אלא גם "איך מתמודדים עם דכאון/מחלה נפשית של בן/בת הזוג?"

כי אתם שם. ממש.

גם בעלך היקר, שסובל מדיכאון, וזו מחלה ממש לא פשוטה.

וגם את, בתור אשתו שמתמודדת עם כל ההשלכות של הדיכאון עליו, עלייך, על הזוגיות שלכם, על ההורות, ועל כל המערכת המשפחתית שלכם.

ובמצב כזה חשוב מאוד קודם כל להבין את עצמינו

להיות מודעים למה שאנחנו עוברים

להבין שזה קשה, מאוד, וקשה אובייקטיבית

להבין שלא תמיד אנחנו יכולים להתמודד עם הכל לבד,

שלעיתים נדרשת עזרה

בין אם זו עזרה מקצועית לא רק לאדם הסובל מדיכאון, אלא גם לבן/בת זוגו!

בין אם זו עזרה של טיפול זוגי לשנינו יחד,

בין אם זו עזרה כלכלית

בין אם זו עזרה שיכולים להעניק מרכזי סיוע בדיוק למקרים כאלה (כדוגמת עזר מציון) (@בדרך 123 היקרה כתבה כאן כמה פעמים בפירוט על דוגמא למרכזים כאלה ובכלל השקיעה מאוד בהבנה של הצעדים שכדאי לעשות במציאות שכזו.)

בין אם זו עזרה עם הילדים

עם הבית

וכן הלאה

ובעצם מה שקרה עד עכשיו

זה שיום אחר יום

שעה אחרי שעה

מצאת עצמך מתמודדת לבד מול כל החזיתות

גם מפרנסת

וגם דואגת לבית

וגם דואגת לילדים

וגם דואגת לבעלך

וגם וגם וגם

ודי!

את רק אדם אחד!

כמה מושלמת ומדהימה שתהיי - את רק אדם! ורק אדם אחד!

אף אחד לא יכול באמת לסחוב את כל עול העולם על כתפיו... זה לא אנושי.

אז מאוד מובן המקום שזועק אצלך מבפנים של: די! אני לא יכולה יותר! אני לא מסוגלת יותר ככה! משהו כאן חייב להשתנות!

וחשוב לשמוע ולהקשיב לקול הזה, לא להתעלם ממנו, אלא להיפך, לתת לו את כל הנראות והלגיטימציה שבעולם, כי הוא צודק!

ורק צריך לראות איך מגיעים לשם.

מה שאת כן כבר יודעת זה שככה - אי אפשר להמשיך.

וזה חשוב.

ומכאן והלאה, ובעיקר בעזרת תמיכה וליווי נכונים של כל הגורמים המבינים במציאות הזו - רואים איך אפשר להתקדם מכאן. יחד. 

איך יוצרים מציאות שאת מוחזקת גם, שאת מלווה ועטופה

וגם בעלך מוחזק ומקבל תמיכה וליווי

איך אתם מקבלים כלים

שניכם יחד כזוג

את בעצמך בתור בת הזוג של המתמודד

ובעלך בעצמו בתור האדם שסובל מהדכאון.

אתם חייבים את הכלים הללו. את הידע הזה. את התמיכה הזו. את הליווי הזה. ממש להיות עטופים ומוחזקים ועם כמה שיותר מעגלי תמיכה.

ובפן הזוגי שתיארת, שהרגשת שכלו כבר כל הקיצין ואפילו אמרת לבעלך שאת הולכת - 

צריך לראות כאן (אבל בצורה מסודרת ולא ע"ג הפורום, עליכם לעבור תהליך שלם ומיטיב ביחס לכך, כיוון שנראה שזו נקודה מאוד רגישה עבור שניכם וחשוב ללבן אותה לעומק ולפתור אותה.)

אז לראות כאן אותך.

ואת חוסר האונים שלך.

ואת המותשות שלך.

ואת העייפות שלך מכל המסע הזה שסחבת לבד

ואת האנושיות שלך

ואת הגבולות האנושיים כ"כ שלך

ולקבל על כך הבנה, הכלה, חמלה, מקום

גם בינך עבור עצמך

וגם בעיני בעלך.

ממש לראות את הצורך הזה שלך שהיה מודחק כ"כ הרבה זמן: אני צריכה שיראו גם אותי!

אני צריכה מקום גם בעצמי!

אני צריכה ניראות גם בעצמי!

אני לא שקופה!

אני בנאדם!

וקשה לי!

אני זקוקה לניראות ולתמיכה ולכלים!

וגם לראות את הצורך הכ"כ פנימי ואפילו מהותי של בעלך היקר - שאומר

אני צריך לדעת שיש לי את היציבות והביטחון בך, באהבתך אליי, בקשר שלנו, בזוגיות שלנו

אני כ"כ זקוק לזה אשתי האהובה

אני זקוק לדעת שאת אוהבת אותי אהבה שאינה תלויה בדבר

שיש לך את הביטחון הזה והיציבות הזה ושאת תמיד איתי.

*כי* אני כ"כ אוהב אותך

*כי* הקשר שלנו כ"כ חשוב לי!

את מבינה יקרה שלי? אני זקוק לזה. אני רוצה אותך. איתי. תמיד.

וכאשר אמרת לי בזמנו שאת הולכת - זה ריסק אותי. עבורי הגיע כאילו סוף העולם. אני לא באמת יכול להכיל מציאות כזו, אפילו שהיא בגדר אמירה, שבה אנחנו נפרדים. שבה אנחנו כבר לא יחד. זה חותך בבשר החי. ואני זקוק כ"כ לאישרור הזה, לביטחון הזה, ליציבות הזו, לדעת שאנחנו זה לנצח.

האם תוכלי להעניק לי את זה?

ואתם צריכים להגיע למקום בו אתם מצליחים גם לראות *את עצמכם*

וגם לראות *את השני/ה*

כלומר לצאת ממקום שזה או אני או בעלי

או אשתי או אני -

ולעבור דרך עבודה משותפת למקום שזה *גם וגם*

לא *או או*, או שאני מקבלת מענה לצורך שלי והצורך של בעלי נמחק, או שאני מקבל מענה לצורך שלי והצורך של אשתי נמחק -

אלא *גם וגם*, איך אני מקבלת מענה לצורך שלי וגם בעלי מקבל מענה לצורך שלו.

איך אני  מקבל מענה לצורך שלי, וגם אשתי מקבלת מענה לצורך שלה.

איך אני מצליחה לקבל את הניראות הזו ואת המקום לעצמי, וגם להעניק לבעלי את היציבות והביטחון בנו כזוג לה הוא כ"כ זקוק וכמה,

איך אני מצליח גם לקבל את המקום של הביטחון באהבה של אשתי אליי וגם לראות את הקושי שלה ואותה.

וזו דרל יקרה.

זה מסע שלם.

ונכון שהרבה פעמים אנחנו רוצים כבר להגיע לסוף הדרך.

כ"כ כ"כ מובן יקרה

בטח אחרי כל התלאות שעברתם

אבל צריך לזכור שאנחנו בדרך.

שאנחנו מתקדמים.

שב":ה הקב"ה שם בעולמו שליחים רבים וטובים לעזרה בדרך הזו.

שנוכל לקבל את התמיכה, הליווי, הכלים להם אנחנו זקוקים.

שכבר לא נהיה לבד בזה.

שע"י כך שנהיה עטופים ומלווים ומוכלים ומוחזקים בצורה הכי מדויקת לנו והכי מתאימה ורחבה ומקיפה - נוכל גם להתעלות מעל זה.

נוכל להמשיך לצעוד בדרך.

להתקדם עוד, ועוד קצת

ולהשיג עוד מטרה, ועוד אחת

וכן, בהחלט להגיע לחיים טובים שמחים ומספקים ב"ה!!!

מדובר כאן בריצה לטווח ארוך ולמרחקים ארוכים, במרתון ולא ב"ספרינט",

לכן עוד יותר חשוב אפילו לזהות את הכוחות הקיימים כרגע, אצל כל אחד ואחד מהנפשות הפועלות,

לזהות ולהכיר את גבולות הגזרה גם של כל אחד

לזהות ולהכיר את כל מעגלי התמיכה האפשריים והמדויקים ביותר

ולזהות ולהכיר עוד את כל מה שיכול לעזור לנו. ולשם לכוון.

מרגישה שרוצה לכתוב לך עוד הרבה, אך חייבת לסיים עכשיו, אבל שולחת לך כוחות גדולים והמון תפילות לטוב השלם ולישועה השלמה עבורכם, במהרה ממש בגלוי ובחסד ב"ה!

שהקב"ה יאיר לכם את הדרך, יאר פניו אליכם, ישלח לכם את השליחים הכי מדויקים ואת כל הכוחות, השלווה והשמחה שיש 🙏❤

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..