ממליץ כמובן קודם כל לקרוא את השיר.

השיר מדבר פעולת הדעת שבמוחין בעת התבוננות, שהיא ע"פ חב"ד עיקר עבודת התפילה - דהיינו להתבונן ולחשוב בענייני אלוקות ואז ממילא המידות והלב מתפעלים, הדעת היא הממוצע בין המוחין למידות.

הבית הראשון מדבר על ה'מוח הראשון' החכמה, כל דבר מתחיל מנקודה קטנה שמתפתחת, 

מִכְּלָלוּת לִפְרָטוּת
מֵאַחְדוּת לְרִבּוּי
מִנְּקוּדָה קְטַנָּה (ספירת החכמה נקראת גם 'נקודה' כי היא נמצאת באות י' שבשם הוי')
לְעֹמֶק גָּלוּי

לאחר שמגלים את כל הכוח והחכמה שעצורים בחכמה המצומצמת יכול (וצריך) האור להתפתח בשכל דרך הבינה, היא ,כביכול, ההבנה המעמיקה והמפורטת, (*אדמו"ר הרש"ב מדבר בחריפות על התבוננת כללית בדברים כלליים ואומר שצריך להתבונן בהתבוננות פרטית), הבינה מעבדת את הרעיון עד לפרטי הפרטים בשביל שהוא יוכל להיקלט, ובה עיקר העבודה.

רִבּוּי שְׁעָרִים (חמישים שערי בינה)
אִמָּא שֶׁאוֹהֶבֶת (ספירת הבינה נקראת בקבלה 'אמא עילאה' שכן היא כביכול כעין אישתו של החכמה שמוכנה 'אבא עילאה' ואימם של התפארת [הכלולה מכל המידות או בקיצור - ז"א - זעיר אנפין] שמכונה ברא [-בן] ושל המלכות, היא כנסת ישראל, היא השכינה, שמכונה, 'ברתא' [-בת])
אֶת בְּנָהּ וּבִתָּהּ
וּבִכְאֵבָם דּוֹאֶבֶת

הבית הבא שואל איך המידות יפעלו(שנמצאות כפי שאמרנו בתפארת היא ה'בן'), כגון שאהבת ה' ויראתו יתפעלו בהתפעלות אמיתית, איך החכמה וההשכלה יגיעו לידי מעשה שיאיר בתוך העולם שכולו מלא הרשימו מאור אין סוף.

אֵיךְ יָעוּר הַבֵּן
בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ
לִפְעֹל פְּעֻלּוֹת
לְהָאִיר בַּרְשִׁימוּ

התשובה לשאלת הבית הקודם היא שזה תפקיד הדעת, להיות מידות [-רגשות] במוחין [-השכלה], דהיינו, למרות היותה של הדעת במוחין וכלי השכל בכל זאת קיים אצלה אופן וצד של הרגשה (ז"ת דג"ר), כאשר מתבוננים בהתבוננות פרטית, בנפלאות הבורא, בהשגחתו, בגודלו, באהבתו אלינו וכו' הדעת שבמוח מתפעלת ממילא בהתלהבות ומפעילה ממילא בצורה שורשית ואמיתית את המידות והרגשות בצורה שתהיה קבועה להרבה זמן ותשאיר רושם ארוך.

הַדַּעַת הַקְּדוֹשָׁה
מַרְגִּישָׁה בְּמֻשְׂכָּל
מַצְמִיחָה פֵּרוֹת
מַפְעִימָה הַנִּפְעַל

וְהַלֵּב וּכְלֵי הַמַּעֲשֶׂה
מִתְפַּעֲלִים מִמֵּילָא
מְשַׁחְרֶרֶת הַמַּחֲשָׁבָה (הדעת מוציאה את המחשבה מהכוח אל הפעול)
מוֹצִיאָה מוֹחִין מִכֶּלֶא

מקווה שלא הרסתי את השיר בכך שהסברתי אותו ושלא סיבכתי... נכתב באמצע הלילה ונראה בהתאם...

אורות נפלאים.

הכל שר, מזמזם, הומה

מיילל, רועש, סואן

דומה הדבר הזה

למשהו

אך דומם הדבר ההוא

מכבר.

תקיעת שופר,

קול תרועה.

הנה הוא בא,

הנה הוא בא.

אבל הוא לא ענה,

וגם לא צלצל.

צחוק של ילדים,

רחובות מלאים.

מי זה הוא האיש,

שחוצה את הכביש?

קול מבשר,

אנחה גדולה.

משיח בא.

משיח בא.

אַסְלָה תַּמָּה

אַסְלַת הַחֵן

מְצֻפֶּה בְּפּוֹרְצֵלָן

קוֹרֵאת לִי: הֵן!

קִלּוּחֵךְ קוֹלֵחַ נִיחוֹחֵךְ פּוֹרֵחַ

וְכָל כֻּלֵּךְ אוֹמֶרֶת אַהֲבָה. 

בָּרְחָה לִי אַסְלָתִי הַתַּמָּה

נִשְׁבְּרָה הִיא בְּצֵל הַמַּעֲמָסָה

נָפְלָה שְׁדוּדָה

מִי יַרְכִּיבֶנָּה שׁוּב לְמַעֲנִי.

מִקּוֹל שְׁרַבְרַבֵךְ

בּוֹקַעַת זְעָקָה

שֹׁד וָשֶׁבֶר! אָסוֹן נוֹרָא!

נָפְלָה הָאַסְלָה

לֹא תּוֹסִיף קוּם

עַכְשָׁו אֲנִי לֹא שׁוֹמֵעַ כְּלוּם וְהַכֹּל בְּצֶבַע חוּם.

הכלבים בשכונה שלנו נובחים הרבה

מפריעים ללמוד תורה

נובחים נביחות שבעל פה

אין להם מורא

יש אחד מרוט

נכנס לפעמים בצעד ארוך

לא נובח, מחרחר

אין תחרות

הרבה פעמים הוא מאחר

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

תודה. מחזקים דברייך.

התפעמות שכזאת אסור לה שתישאר במחשכים.

כנביא האוגר נבואתו הנכספת להתגלות.

"והבור ריק אין בו מים"

..

או שטעות למחוק?

אני מוצא את עצמי נע בין שני הקצוות האלה.