נשלח בטעות מקודם, 

התכוונתי לשאול אם אתם מכירים את בהתחושה הזאת ששבוע שלם אתם מרגישים בעלייה ושצמחתם ואתם בהתקדמות ואז מגלים שסתם שיקרתם לעצמכם ושיש שכבה שלמה  של רגשות קשים שלא העזתם להסתכל עליהם? וזה כל כך מתסכל לברוח מעצמך שוב ושוב, איך מתמודדים עם זה?

ממקום שכרגע ספציפית, לא מתמודד עם זה
אני יכולה להגיד: לבכות אתזה, לכתוב את זה, לדבר את זה,
לתת לתחושה הזאת מלא מלא מקום, היא תחושה אמתית ומוצדקת

ואז להסביר לעצמנו שבאמת צמחנו והתקדמנו
והתוצאה לא תלויה במאמץ שלנו

מה זה שיקרנו לעצמנו? בסוף ניסנו ורצינו את האמת באמת,
ניסנו עם כל התודעה שהייתה לנו אז להתקדם

ממקום שנוכח, לאיודעת אם הייתי מסוגלת לתת או להבין את הדרכי ההתמודדות

אבל קראתי משהו נפלא בשבת, שכמו בעצה של יוסף- לאגור משנות הרעב לשנות השובע,
העצה היא לאגור מזון של אמונה ושל אור לזמנים של החושך שבהם אין לנו דעת ושום דבר לא מחזק  והכל מבולבל וכואב ולא מצליחים לענות על שאלות בכלל.

בזמנים שאנחנו בטוב ובהתקדמות, לנצל את זה כמה שיותר בשביל לאסוף ולשמור לזמנים של הקושי

אני מתכוונת שיש קושי קשה ומורכב, ואת בטוחה שסוף סוף התגברת עליו ושחיזקת את מאגרי הכוחות הנפשיים שלך ואז את מגלה ברגע שההתמודדות חוזרת שזה לא היה אמיתי, שבאותו רגע היית חזקה יותר כי ההתמודדות לא הייתה קיימת לזמן מה וא היא חוזרת ואת בדיוק באותו מקום וקשה לך לא פחות ממקודם ואפילו יותר, כי את כל הרגשות שיש לך כלפי ההתמודדות הדחקת בזמן שההתמודדות לא הייתה קיימת וזה במקום להסתכל להתמודדות בעיניים ולהכין את עצמי נפשית בזמן הזה שבאמצע

"איש"

דבר ראשון חשוב לזכור שהרגשות שלנו יכולים לתעתע, זה שאנחנו מרגישים שלא התקדמנו זה פשוט אומר שההתקדמות הזאת הייתה במקום עמוק יותר מקום נסתר, התקדמות כזאת רואים בפרספקטיבה של שנים.

צריך ללמוד לחיות עם הכאב גדילה הזה, לראות אותו בתור השתוקקות, בתור צימאון שצריך למשוך אותנו להתקדם.

אני כל הזמן חולם על הזמן על תקופה בלי התמודדות ובלי מכשולים, לאט לאט אני מפנים את העובדה שהמנוחה האמיתית נמצאת בתוך העבודה. אם נצליח להבין שהעבודה הזאת היא תהלך מתקדם של תיקון שלנו, שאנחנו מטפסים בגרם מדרגות מסתובב אינסופי, וכל מדריגה שאנחנו עולים אנחנו מעלים איתנו את כל העולם.

"איש"

שיש תקופות בחיים, אנחנו כל הזמן מחליפים לאט לאט את הנוף מסביבנו. אם נמשיך את משל המדרגות אז יש זמנים שהמדרגות צפופות וגבוהות וצריך להתאמץ מאוד כדי לעבור אותן ויש זמנים שהן מרווחות ונוחות. אבל העיקר זה לזכור שאנחנו תמיד בהתקדמות.

איך מתמודדים? אממ מה שאני בד"כ עושה זה קודם כל לתת לעצמי להרגיש מתוסכלת מעצמי, להתבאס על זה שחזרתי אחורה וכזה.

ואז מנסה לקבל את זה, להסכים לי בדיעבד לברוח. כי כנראה היה לי קשה. קשה ממש. נכון שלא הייתי רוצה לברוח שוב(למרות שלפעמים כן), אבל כנראה שזה מה שהייתי צריכה, ושלא היתה בי מוכנות להתמודד. ואז ממקום שמבין ואוהב, התסכול יורד והחוסר אונים הזה של 'אוף איתי כבר, מה יהיה הסוף איתי' נרגע ויש בי גם יותר כח להתמודד עם הכאב והרגש שהדחקתי.

וגם כשחושפים את השכבות המודחקות, נראלי צריך בזהירות ועם הרבה אהבה וחמלה. ולתת לעצמי גם מרחב וזמן ואפשרות לברוח שוב, רק במודע..

מה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?

זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.

שקוראים לי הרבה במפגשים כאלה

שיחות שלא זורמות

לא מוצאת נושא שיחה

עומדת ולא משתלבת

מרגישה מוזרה

יש לי השבוע כמה אירועים כאלה

ומותשת מלחץ

אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.

זה קורה המון.

מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.

זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.

הרגשתי מוזר, או משועממת  או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.

כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.

אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.

(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)

מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת  היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).

זה משהו ששווה לעבוד עליו.

לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.

לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.

להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.

לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.

וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים... 

לא לאכול כי זה לשנות מצב, ולהשאר רעב עדיף על שינוי ללא-רעב

או לא להיכנס להתקלח (זה יכול לקחת לי גם שעתיים)

כל המשימות שדורשות לשנות משהו

לקום מהספה זה קשוח

לעזוב את הגלילה בטלפון

לקום מהמיטה

אבל לצאת מהעבודה קלל

לחזור לגלול אחרי משימה

אפילו לצאת להליכה קל ופשוט 

טוב, תלוי מה בעבודה.

על מה שקורה המערכת העיכול ותוצאות לוואי.

הפחתת קטניות וירקות מצליבים  ( כמו כרוב) מפחיתה גזים באופן דרמטי. 

שקשה לך להשתחרר ממנו והוא עדיין כובל אותך... (גם לי יש סיפור כזה)

ממליצה לאמץ מבט נייטרלי על עצמך, כמה שיותר אובייקטיבי. עם עצמנו אנחנו משוחדים, קל לנו להתבוסס ברגשות ולטבוע בהם... אבל זה לופ שפוגע בנו. נסה להפריד רגע בין הקולות בתוכך ולהיות השופט מלמעלה, זה שעושה ביניהם שלום, המבוגר האחראי. לשמוע את קול הרגש, את קול השכל, ולתווך בחמלה. 

אם אפשרי, באמת עדיף ללכת לטיפול. באמת באמת. זה לא חולשה זה חוזק.

אתמול בשבת, רפרפתי מעט ב"עד שליבך יתנגן" - אלומה לב המביאה באופן יוצא מהכלל את

שיטתה של הרבנית ימימה, שהיתה פסיכולוגית וגם , עד כמה שהבנתי, קשורה לתדר רוחני.

ממליצה. יש סדנאות עם מדריכות (אולי גם מדריכים) בשיטה שלה. יש גם מישהי ביוטיוב

שמלמדת. וגם מישהו. איני זוכרת את שמותיהם. מאוד כדאי. מאוד נוגע.

ריגשת, מזדהה איתך, מרגיש את מה שעברת. גם אני עברתי את זה.

וכן, הצהריים קיבלתי תזכורת, אחת מני עשרות, מאז שזה (וזה וזה וגם זה) קרה. אף אחד בעולם לא יבין אותך. אף אחד לא יידע מה אתה מרגיש, מה מניע אותך לפעול, איזו מילה בדיוק מזכירה לך משהו - שאף אחד לא היה חולם בכלל שקרה...

וזה שורף את הלב ואת הנשמה כל פעם מחדש. וה"נחמת שוטים" היחידה היא שכמעט כולם עברו איזה משהו כזה. אז לפחות אני לא חריג. (ובכל זאת הם לעולם לא יבינו אותי).

אז כן, נגעת בי, אחי. (והפעם בהסכמה)

אני יכול להגיד לך שיש משהו שאין לאנשים אחרים.

אתה היית שם ואתה יכול להדריך אנשים איך לצאת מהצרה הזו.

זו דרך מצויינת להפוך מנטל לנכס.

ואני משוכנע שאתה גם לא באמת נטל, גם אם אתה רואה בעצמך ככזה, יש לך מה להביא לעולם.

מאד מקווה שאתה מקבל טיפול רגשי ... מגיע לך להרגיש טוב...

בירושלים - רח' חירם, ליד רח' בשם ירמיהו.