אולי זה המקום והזמן לפתוח קצת איזה סדק בלב,לשפוך מה שעושה מועקה.
המ,אז לגביו,
כולם אומרים לי שחלאס,זה עבר תגבול ואני צריכה להתרחק כי אין לו גבולות (לפרוטוקול,יש לו. בדקתי.) ובלהבלהבלה. (זה שהיא אמרה לי אתזה היום זה היה הלם על האומץ שלה,כאילו מי את.חצופה.) אבלאבל, אבל. הוא מתוק באמת,והוא דואג לי. והיום בכלל.. שהוא אמר שרואים לי בעיניים משקעים מהעבר שיושבים עליי, "כאילו מה כבר יכלת לעבור,את כולך צעירה" ושרואים עצבות עמוקה בעיניים,רק מי שמסתכל עמוק. כי מסביב אני מפזרת המון שמחה,ואני דיי צוהלת ומצחיקה.
אז מה אני אמורה לעשות,שכל מה שבאלי זה לשבת איתו ולדבר? באלי שיידע מי אני.
אבל לא. אני לא יעשה את זה.
בקיצור,אני מבולבלת. טוב לי וכיף לי ונעים לי,וכולם מסביב אומרים לי ההפך.כאילו אני עיוורת.
לגביה,
זה לא יחזור להיות כמו פעם. אני יודעת. ועצוב לי על זה מאוד. ואני לא יודעת מה אני אמורה לעשות כי אני ככ הכי משתדלת לשמור על הקשר שלנו בוער,ולפעמים מרגיש לי שאני היחידה שמתחזקת אותו כי לה יש מיליון חברות סביבה ואני יותר לבד,ואנחנו רחוקות אני יודעת,ולי יש את המגבלות שלי, ועדיין הייתי מצפה ממנה ליותר. יותר התעניינות בי,יותר רצון שניפגש,יותר דיבורים עמוקים, יותר יותר. וזה כבר לא כמו פעם,אני כבר לא יכולה לבוא ולהגיד לה "שומעת,ישלי המון דברים דוגריים לומר לך וטא טא טא טא בום". כי די. אנחנו לא בנות 15 כבר ממזמן.
(פתאום צף בי זיכרון צולף מהיום ההוא שהיינו בירושלים, והרגשתי איך אני מדשדשת מאחוריה, מחפשת עולם בהיר,אולי נטוס לשם,נטייל שם.. ואיך היא ככ בטוחה בעצמה, ככ פתאום רוצה להתחתן, ככ יציבה,ברורה,חדורת מטרה.
ואני? אני רחוק משם. ככ ככ ככ רחוק.)
נוכל פעם לגשר על כל הפערים בינינו? אני לא חושבת..כי ככל שהזמן עובר הפערים גדלים,ואני לא מרגישה ממנה איזה רוח נושבת שנלחמת עלינו. וזה עצוב לי בלב. עושה לי דמעות מלוחו יותר מים המלח. אני באמ אוהב אותה ברמה שאין לזה מילים שיתארו.