טוב שאת מודעת לכך, ונשמע שאת לא מורגלת לאכילה הזו ולחלוטין מודעת שזה מושפע מהחוויה המטלטלת שעברת.
אכילה רגשית באה בדרך כלל במקום דיבור רגשי.
במקום לחוות את החוויה הרגשית המטלטלת.
היא באה להשקיט משהו. אולי לעזור להתמודד עם הצפה וקושי סביב הזיכרון הרע.
זה מובן והגיוני שתרצי להשקיט, אך את גם רואה ויודעת שזה מזיק ולא בריא. לא בריא לגוף, גם לא לנפש.
אך זה מה שיש לך וזה זמין ועושה טוב לרגעים, ומותר מדי פעם.
הבעיה מתחילה כאשר זה נהפך לדפוס. את שמה לב שאת סוג של 'בורחת' לאכילה הזו, שאת לא רוצה בזה, אבל את רוצה לסתום בזה את הגל הגואה של הרגשות הקשים שמתחבאים מתחת... זה באמת לא קל להתמודד עם כל רגשות האבל, האובדן והכאב סביב אובדנך.
מצד שני, אם תרגיעי את הכאב רק בשוקולד, הוא לא ייעלם.
אני חושבת שבדרכך שלך (ועוד רבות כמוך, את לא היחידה...) את מנסה להימנע מלחוות את הכאב, אך הוא שם.
הוא קיים שם. והוא נוכח בעוצמה.
ויש דרכים בריאות להתמודד איתו.
לדבר עליו. לחוות אותו יחד עם מישהו שיעזור לך להרגיש עם זה מעט אחרת. שיתמוך ויקל ויהיה איתך שם.
זה אמנם מפחיד, אך גם מנקה וגם מרגיע וגם נותן אויר להמשך.
ההימנעות מהכאב מקלה רק לרגעים קצרים.
אך הכאב שם, ומבקש מקום בתוכך.
אם תתני לו מקום הוא לאט לאט ירגע וימצא את מקומו בתוך סיפור חייך.
לצערי אם לא נותנים מקום לאבל ולכאב, זה עלול לצטרף לעוד כאבים שנמנענו מלהרגיש אותם בעבר, ובשלב מסוים לצוף בלי שנרצה ואולי להכות בנו בעוצמה רבה.
זה מאוד כואב.
בואי תני מקום לכאב.
המילים יכולות להחליף את האכילה. הן ימחאו אותך בתחושות חדשות ואחרות. ויאפשרו תנועה בתוך הרגשות הכואבים.
והצעה פרקטית כרגע-
כשכואב-
להשתמש במשאב הראשוני הכי בסיסי שקיים אצל כולנו:
נשימה.
לנשום לתוך הגוף, ולנשוף דרך הפה בעדינות
ושום לשאוף, עדיף דרך האף, ולנשוף.
להתבונן מה קןרה לך, מה עולה בך. רגש, תחושה, מחשבה.
לתת לזה להיות. זה בסדר להרגיש כך. את בסדר גמור.
ולנשוף. לשים לב לנשימה.
ובשלב הבא להרחיב את הנשימה ותשומת הלב אל הגוף כולות להשקיט בעזרת נשימה.
ואז לשאול את עצמך;
"מה יכול לעזור לי עכשיו"?
"למה אני זקוקה כעת?"
"מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לעצמי עכשיו"?
מתוך חיבור לגוף ולנשימה, מגיעה התרחבות. וזה לגמרי בסדר לתת מקום לכאב, אל תפחדי, הוא ישתחרר ותבוא רגיעה בהמשך.
תני לך.
חיבוק חם.