ובאלי חיבוק ואי אפשר.
מנסה להבין למה ומבינה שזה בגלל בן השנתיים המתוק שלי.
נהיה לי קשה איתו ממש.
מהלידה הוא השתנה, משתולל, מרביץ, עושה מלא שטויות.
ניסיתי להתעלם ולא עזר, ניסיתי לתת תשומת לב חיובית ולא עזר, ניסיתי לכעוס ולא עזר, מנסה מראש למנוע מקרים וזה לא הןלך.
וכואב לי עליו. כואב לי שצריכה לכעוס עליו. כואב לי שיןצא שאנחנו כל הזמן מעירים לו. כואב לי שהוא בוכה בגלל זה.
וגם, יש לו אח מתוק בן שנה חייכן ששובה את כולם וזה מוסיף לקושי שלו. אני בטוחה. הגדול ביישן ועדין.
והם כאלה פיצקים ובכל זאת אני כבר מוטרדת מהמחשבה שאח שלו הקטן יתפוס לו את המקום, שהוא ירגיש פחןת ממנו.
כל פעם רואה איך הוא מחקה את הקטן ולומד ממנו שטויות ומפחדת שזה יהיה ככה גם כשיהיו גדולים.
אוף. אין לי כח.
ומה הקשר שאני בוכה עכשיו ומבזבזת שעות שינה יקרות.
הלוואי שיהיה לכן משהו חכם לומר.
קבענו עם מנחת הורים כי אני באמת מרגישה שכבר לא יודעת מה לעשות אבל עד אז (והלוואי שהיא תצליח לעזור בכלל) כל יום שעובר רק גורם לי לחשוש יותר מלהיות איתו כי לא יודעת מה הוא יעשה הפעם ולא כייף לי לכעוס עליו.
ביום הבא עדיין יהיה לו קשה עם השינויים בבית או משהו אחר שגורם לו לקושי הזה. אבל אחרי תקופה מסויימת זה כן יעזור ויתחיל לקרות בתדירות פוחתת. לפחות אצלנו זה בא בגלים. יש תקופות קשות יותר ואחר כך מגיעה תקופה טובה יותר.