עֵת לָנוּם וְעֵת לָקוּם
עֵת לִבְצֹר וְעֵת לִקְצֹר
חִטִּים
יַיִן
יְבוּל
בָּאנוּ לֶאֱסֹף אֶת שֶׁזָּרַעְנוּ.
שַׁחַר
זה מה שכתבתי על דגל הזהב שלי באותו ליל מדורות.
עברתי טיפוס לא קל.
שועלים הילכו בי ושלגים נפלו עלי מהשמיים.,לא פעם פתחתי את הפה,ניסיתי ללגום את השלג, הצמא רק כמעט העביר אותי על דעתי אבל הלב הספיק לקפוא.
יש משהו טורף באנשים חובבי טיפוס.
משהו בהם צועד הולך רץ לעבר מטרה, דוהר לפסגה, לא משנה אם מישהו דוהר לכיונם ומתחייב להפיל אותם לתהום.
יש משהו במטפסים שהם נוטעים את עצמם בכל צעד וצעד בהר,נטיעה כזאת שלא יכולה לערער אף אחד בקיומו של המטפס, אפילו לא חרב חדה המונחת על צווארו,
גם כשלא נותרו עוד רחמים.
כתבתי לעצמי במחברת שפתאום החיים גורמים לך להשתמש במערבולות שהתערבלת בהם כל כך הרבה שנים-, לעליה.
כמו מין בוצק כזה שעוד צברת מהגן,הכנת ממנו כלים וסיננת לתוכו חול במסננת, כנראה שבדרך חטפת קצת כינים אבל העיקר שעשרים שנה אחר כך, אתה תניח על הכלים את מדליות הטיפוס שצברת,
בהבטחה.
~
יש לי תלתלים
הם מסודרים היום.
אין לי כבר גשר בשיניים והעיניים שלי יפות מתמיד.
הוספתי לעצמי גם כמה קילוגרמים של שומנים וחלומות שמרפאים את המציאות ופחדים לא משוחררים.
פחד זה רק שאלה שמחפשת תשובה.
תן תשובה ותשחרר את הפחד לחופשי
כי
מה יקרה אם תשאל את הפחד,מימה אתה מפחד? והוא יענה לך מכך וכל וכך ותסביר לו שכל ה׳כך׳ בונה לך את המסלול שלך ולפעמים המוח מצייר דמיונות מופרזים,
הוא כנראה אומן מאוד נחשב,
המוח-
רץ למרחקים.
וזהו,
אלו כל המחשבות שרצו לי בראש, כשהחזקתי את הדגל, כשהבנתי שאני נס ואני צריכה להרים אותי הכי גבוה שאפשר
וְהַשָּׁמַיִם הֵם לֹא הַגְּבוּל
וְגַם אִם כֵּן,אָז נִמְתַּח אוֹתָם קְצָת.
עֵת לִבְצֹר וְעֵת לִקְצֹר
חִטִּים
יַיִן
יְבוּל
בָּאנוּ לֶאֱסֹף אֶת שֶׁזָּרַעְנוּ.
שַׁחַר
זה מה שכתבתי על דגל הזהב שלי באותו ליל מדורות.
עברתי טיפוס לא קל.
שועלים הילכו בי ושלגים נפלו עלי מהשמיים.,לא פעם פתחתי את הפה,ניסיתי ללגום את השלג, הצמא רק כמעט העביר אותי על דעתי אבל הלב הספיק לקפוא.
יש משהו טורף באנשים חובבי טיפוס.
משהו בהם צועד הולך רץ לעבר מטרה, דוהר לפסגה, לא משנה אם מישהו דוהר לכיונם ומתחייב להפיל אותם לתהום.
יש משהו במטפסים שהם נוטעים את עצמם בכל צעד וצעד בהר,נטיעה כזאת שלא יכולה לערער אף אחד בקיומו של המטפס, אפילו לא חרב חדה המונחת על צווארו,
גם כשלא נותרו עוד רחמים.
כתבתי לעצמי במחברת שפתאום החיים גורמים לך להשתמש במערבולות שהתערבלת בהם כל כך הרבה שנים-, לעליה.
כמו מין בוצק כזה שעוד צברת מהגן,הכנת ממנו כלים וסיננת לתוכו חול במסננת, כנראה שבדרך חטפת קצת כינים אבל העיקר שעשרים שנה אחר כך, אתה תניח על הכלים את מדליות הטיפוס שצברת,
בהבטחה.
~
יש לי תלתלים
הם מסודרים היום.
אין לי כבר גשר בשיניים והעיניים שלי יפות מתמיד.
הוספתי לעצמי גם כמה קילוגרמים של שומנים וחלומות שמרפאים את המציאות ופחדים לא משוחררים.
פחד זה רק שאלה שמחפשת תשובה.
תן תשובה ותשחרר את הפחד לחופשי
כי
מה יקרה אם תשאל את הפחד,מימה אתה מפחד? והוא יענה לך מכך וכל וכך ותסביר לו שכל ה׳כך׳ בונה לך את המסלול שלך ולפעמים המוח מצייר דמיונות מופרזים,
הוא כנראה אומן מאוד נחשב,
המוח-
רץ למרחקים.
וזהו,
אלו כל המחשבות שרצו לי בראש, כשהחזקתי את הדגל, כשהבנתי שאני נס ואני צריכה להרים אותי הכי גבוה שאפשר
וְהַשָּׁמַיִם הֵם לֹא הַגְּבוּל
וְגַם אִם כֵּן,אָז נִמְתַּח אוֹתָם קְצָת.
