כמו בהריונות הקודמים, ההריון שלי מוגדר כ'הריון בסיכון', בגלל נוגדני אנטי די שיש לי (שלא ברור לאף אחד איך הם הגיעו אלי…). החשש הוא ששלעובר יש סוג דם חיובי, ואז הנוגדנים עלולים לגרום לאנמיה אצל העובר ולסכן אותו.
אז במהלך ההריון אני במעקב זרימות דם, ובשבוע 38 כבר צריך לעשות זירוז.
את שתי הלידות הקודמות שעשיתי בזירוז ילדתי עם רופאים פרטיים (בזכות ההורים היקרים שלי). הראשונה מביניהם עם ד"ר פלוטקין - הגעתי למיון יולדות ביום שהוא אמר, ודי מיד התחלנו בתהליך (לקח כמה שעות עד שהזירוז התחיל בפועל, היה צריך לפני גם היפוך ומוניטור ארוך וכו', אבל למעשה היה די מהיר ובאותו לילה כבר ילדתי). בלידה הבאה לא יכולתי לקחת אותו, והלכתי לרופא אחר בהדסה עין כרם, אבל שם היה תור ארוך לזירוז, הגעתי בשלישי בערב ונכנסתי לזירוז רק ביום חמישי אחה"צ, וזה אחד הדברים שזכורים לי כסיוט, למרות שאחר כך הלידה עצמה היתה טובה.
הפעם חזרתי לד"ר פלוטקין, נפגשתי איתו לקראת הלידה כדי לתאם ולתכנן מתי אני מגיעה. שבוע 38 מתחיל לי ביום חמישי, ואני לא רציתי להסתבך עם לידה סמוכה לשבת או ממש בשבת (אי אפשר באמת לדעת כמה זמן יקח ללידה להתפתח), שאלתי אותו אם אפשר לחכות לראשון/שני בשבוע הבא אבל הוא לא רצה לקחת סיכון, ולכן קבענו ליום רביעי.
יום חמישי שלפני תאריך הזירוז, אני מתחילה שבוע 37, יש לי תור אחרון לרופא שלי. בבוקר אני מתחילה להרגיש מידי פעם התקשות של הבטן.
בהתחלה אני לא ממש מתייחסת, אבל די מהר מתחילה להסתכל בשעון כל פעם, ושמה לב שזה באופן די מדוייק כל חצי שעה.
בינתיים אני לא לוקחת את זה רציני, אבל כן ממשיכה לעקוב. כשהייתי אצל הרופא עשיתי גם מוניטור, ובאמת ראו שם את אחד הצירים האלו - גל יפה וברור שעוזר לי להאמין שזה באמת ציר.
לקראת הצהריים התדירות לאט לאט גוברת. כל 20 דקות, כל רבע שעה, כל 10 דקות. בעלי בלימודים בירושלים ואני מתלבטת מה לעשות.
מתייעצת בפורום (באנונימי🙂, ותודה לעונות…) ובעקבות העצות מתחילה לארוז תיק ללידה. מזל שכבר כתבתי רשימה לפני כמה ימים, ולא צריך לחשוב תוך כדי מה לארוז.
במקביל מנסה לסיים את הבישולים שהתחלתי כבר. ותוך כדי מנסה גם לראות איזה פתרון יכול להיות עבור הילדים במקרה שבאמת נצטרך לנסוע לבית החולים.
בערך ב-6 בערב, כשהתדירות כבר כל 10 דקות אני שואלת את בעלי מתי הוא חוזר והוא מחליט לצאת מהמכללה ולקחת מונית הביתה.
בינתיים סיכמנו עם אחותי שתבוא אלינו הערב לישון פה בלילה, למקרה שהדברים ימשיכו להתפתח לכיוון של לידה.
חמי וחמותי אמורים לבוא אלינו לשבת, כדי להיות פה לגיבוי למקרה שתתפתח לידה בשבת. לא רציתי בהתחלה להלחיץ אותם, אבל כשבעלי חוזר אני אומרת לו שחייבים לעדכן אותם כדי לתאם מה עושים במקרה שתתפתח לידה. חמותי רגילה לבשל הכל לשבת כבר ביום חמישי, והפעם היא הכינה רק את מה שסיכמנו מראש שהיא תביא. אז דיברנו איתה והיא מיד הציעה שהיא תכין עוד משהו כדי להקל, ובמקרה שתתפתח לידה הם הם יבואו לקחת את הילדים ויקנו את מה שחסר.
הכל מאורגן ומסודר לאפשרות של לידה, אני הולכת לישון בערב, והכל נרגע. מידי פעם מתעוררת מאיזה ציר, אבל כבר לא צפוף בכלל ונראה שלא באמת קורה משהו.
מצד אחד זה מאכזב, אחרי כל ההתארגנות שעשינו, אבל מצד שני אני שמחה מזה. בניתי הרבה על הימים שנשארו עוד להגיע לעבודה, ולא באמת הייתי מוכנה ללדת עכשיו.
ועכשיו לפחות יש לי תיק לידה מוכן, ואני מתחילה קצת לעכל שאני באמת אמורה ללדת עוד מעט. ושמחה שגם הגוף שלי מתחיל להתכונן…
השבוע הבא ממשיך בלי אירועים מיוחדים. הצירים עוד ממשיכים מידי פעם, לא כואבים וגם לא תכופים, רק מזכירים לי שהגוף שלי ממשיך להתכונן.
אני קובעת ביום שלישי בערב דיקור סיני לזירוז (בפעמים הקודמות גם עשיתי אצלה דיקור, זה אף פעם לא הביא ללידה טבעית, אבל נראה לי שזה עוזר גם כהכנה של הגוף ללידה וזה עזר לזירוז להשפיע בצורה טובה). אני מגיעה אליה ומקבלת בנוסף לדיקור גם עיסוי טוב, אחרי שאני מספרת לה שאחרי שכיבה על הגב כואב לי באגן. היא ממש עוזרת לי, וגם נותנת לי אפיקומן כסגולה לשמירה וללידה קלה.
אני חוזרת הביתה, ממשיכה לארגן את כל הדברים שעוד נשאר. בין כל הארגונים מגיעה שכנה מתוקה ומפנקת אותי ואת בעלי בכוסות שוקו מוקצפים, ובחיבוק ואיחול ללידה קלה. זה ממש משמח ועוזר קצת להתנתק מהארגונים הטכניים ולהתחיל לקלוט שאני עומדת באמת ללדת בקרוב…
בבוקר אני קמה מוקדם, ויוצאת באוטובוס הראשון שיוצא מהישוב, כדי שנתחיל את כל התהליך כמה שיותר מהר. עדיין חושך בחוץ. בעלי נשאר בבית כדי להוציא את הילדים ויצטרף אלי אחר כך.
אני נוסעת באוטובוס, יורדת בירושלים ועושה הפסקה לתפילה (מתחילה בדיוק לקראת הזריחה). משם אני ממשיכה ברכבת לכיוון בית החולים שערי צדק.
מגיעה לשם די מוקדם, מביאה את ההפניה שד"ר פלוטקין נתן לי. פותחים לי תיק ואני נכנסת פנימה, פוגשת את ד"ר פלוטקין והוא אומר להתחיל עם מוניטור.
המוניטור די רגוע, אולי יש תוך כדי איזה ציר אחד, אבל לא נראה משהו שמתקדם לכיוון לידה. כשאנחנו לקראת סיום אני מנסה לברר עם האחות מה הולך לקרות ואם יתחילו בזירוז בקרוב. היא אומרת לי שיש תור של עוד נשים לזירוז, ויכול להיות שיעבירו אותי למחלקת נשים עד שיגיע התור שלי (שלא בטוח יהיה היום). אבל בעצם היא לא יודעת אם זה שלקחתי את ד"ר פלוטקין בפרטי משנה את התמונה, ואי אפשר לשאול אותו לאן מתקדמים כי הוא כרגע בניתוח.
אני מעדכנת את בעלי ואת אמא שלי שכרגע לא ברור לאן הדברים מתפתחים, וממש כמעט מיד מגיע ד"ר פלוטקין להגיד שכדאי שנתחיל.
השעה 10 בבוקר, בודקים פתיחה ורואים שעדיין אין התחלה של כמעט כלום, צוואר אחורי ובלי פתיחה, רק קצת מחיקה. זה לא מצב שמתאים להתחיל בו פיטוצין, אז מתחילים עם ג'ל פרוסטין. ד"ר פלוטקין מסביר שזה אמור בעיקר לרכך את הצוואר ואולי גם להתחיל צירים. בעוד 6 שעות הוא יבדוק אותי שוב, ואז כנראה נתקדם לפיטוצין. אלא אם כן נראה שהדברים מתפתחים כבר קודם. בינתיים אני צריכה להיות שוב עם מוניטור אבל עוד מעט ישחררו אותי להסתובב קצת.
מיד אחרי שהוא שם את הג'ל מתחילים צירים כל כ-5 דקות. לא כואבים עדיין, אבל יותר מורגשים ממה שהיה לי ביום חמישי. אני מתקשרת לבעלי לעדכן שהתחלנו והוא יכול כבר לצאת. הוא מסיים לארגן בבית עוד כמה דברים אחרונים ויוצא.
אני נשארת במוניטור. התיק שלי מונח על הכיסא שקצת מרוחק ממני, אז כל הדברים שהבאתי לי לקרוא לא נגישים לי. רק הפלאפון היה בכיס. אני מנצלת את הזמן להתפלל קצת, קוראת את רשימת השמות של האנשים שאני מתפללת עליהם בהפרשות חלה ומתחילה להגיד תהילים שפתחתי באינטרנט, על כולם וגם על הלידה.
בעלי מגיע בערך ב11 וחצי, וקורא לאחיות שינתקו אותי מהמוניטור. אנחנו יוצאים קצת להסתובב והאחות אומרת שנחזור בעוד כשעה. אנחנו יוצאים קצת, מסדרים את ההרשמה לבית החולים, אוכלים ארוחת צהריים. בעלי הולך להתפלל מנחה ואני יושבת לחכות לו. הצירים בינתיים ממשיכים, כל 5 דקות, נהיים קצת יותר כואבים אבל לגמרי נסבלים. אני מתחילה לנשום עם הצירים, לא כי אני חייבת אבל זה כן מקל, וזה גם תמיד טוב להתחיל עוד לפני שהם כואבים מידי, להתרגל ולהכניס את זה לאוטומט.
בערך ב-1 אנחנו חוזרים למחלקה ומכניסים אותי שוב למוניטור. בודקים שוב פתיחה, התקדמנו קצת אבל לא משמעותית - מחיקה של כ-70-80%, פתיחה 2.5.
ממשיכים עם מוניטור לעוד כמה זמן, בערך ב-1 וחצי מנתקים אותי וד"ר פלוטקין אומר שהוא יבדוק אותי שוב ב-3 וחצי. אנחנו מחליטים להישאר בינתיים בפינה שנתנו לנו. יש שם מקום לשבת, ויותר נעים לעבור שם את הצירים. אני מתחילה לעשות גם את התרגיל של אמית לידה שלמדתי בלידה הקודמת (ביחד עם הנשימות). בין הצירים אני קוראת תהילים החיד"א לפי אותיות השם של מישהי יקרה.
בהתחלה התרגיל של אמית עוזר כל כך שתוך כדי שאני עושה אותו אני לא מרגישה בכלל את הציר ולא בטוחה מתי הוא נגמר. אבל די מהר אני מרגישה את הצירים מתחזקים וגם מצטופפים. לפעמים צפופים מידי ואין לי כוח לקום שוב לתרגיל, אז אני נשארת לשבת ולעבור את הציר עם הנשימות. יש גם צירים שאני ממשיכה בקריאת התהילים וזה גם עובר בסדר, אבל התרגיל והנשימות בהחלט עוזרים.
אני מתחילה להרגיש כבר יותר מכונסת בעצמי, מרגישה שכבר באמת קורה משהו וזו באמת לידה. אני מעדכנת את אמא שלי שכדאי שהיא תתחיל להתארגן לצאת.
בעלי הולך לקרוא לאחיות שיבדקו אותי, אבל הן אומרות שרק ב-4, שזה 6 שעות לאחר הפרוסטין, צריך לבדוק מה המצב. כבר לא נשאר עוד הרבה זמן עד אז, ואני יודעת שזו עוד לא ממש לידה, אז אני לא בלחץ.
קצת אחרי 4 אני נבדקת שוב, הפתיחה התקדמה רק ל-3.5. לא ממש מה שציפיתי, אבל ד"ר פלוטקין מרוצה, הוא אומר שבגלל שרואים שזה מתפתח גם ככה ללידה אז אין צורך בפיטוצין. הוא עושה גם סטריפינג (רק בדיעבד הוא אמר לי שזה מה שזה היה, דווקא לא כאב לי כל כך), מבקש לעשות עוד מוניטור, ואומר שאחר כך כבר נתקדם לחדר לידה. הוא מציע לי להיכנס אחרי המוניטור להתקלח, יש מקלחות בקבלה, אבל אני מעדיפה לחכות לחדר לידה, שם תהיה לי יותר פרטיות.
בינתיים האחות מציעה להביא מדקרת של בית החולים שתעשה לי דיקור סיני. המדקרת נכנסת קצת אחרי שאמא שלי מגיעה, היא שמה לי מחטים בין הצירים, ואני יושבת שם על המיטה (בישיבה ולא בשכיבה, ביקשתי שיגביהו לי את הגב הכי שאפשר), מתמודדת עם הצירים באמצעות הנשימות.
עכשיו הם כבר באמת כואבים. עוזר לי לספור את הנשימות תוך כדי הצירים ולדעת שתוך 4-5 נשימות הציר נגמר (כל נשימה היא של 12 שניות - 4 בשאיפה ו-8 בנשיפה). במקום לספור את הנשימות אני בוחרת לחשוב בכל נשימה על מישהו מהמשפחה. נשימה ראשונה על בעלי, השניה על הבת הגדולה, השלישית על הבן שאחריה, הרביעית על הבן הקטן, ואם נשאר עוד קצת - אז אני חושבת על התינוקת שבדרך ומזמינה אותה במחשבה שלי להצטרף אלינו למשפחה. כשאני שואפת אני מדמיינת את האהבה שלהם ממלאת אותי, וכשאני נושפת אני מדמיינת את עצמי שולחת להם את האהבה שלי.
אמא שלי מדליקה ברקע מוסיקה של המשפחה, ואני בעצימת עיניים יכולה לדמיין איך היא ממש מנגנת לי. באיזשהו שלב אמא שלי מציעה לבעלי להראות לי בזמן הצירים תמונות של הילדים, כי לה זה היה עוזר בלידות שלה. זה דווקא ממש משתלב לי עם החשיבה על כל אחד. עכשיו במקום לעצום עיניים ולדמיין אותם, אני ממש יכולה לראות אותם בתמונה ולהתרכז בכל נשימה באחד מהם.
הזמן עובר מהר, קצת אחרי 5 מודיעים לנו שאפשר כבר לעבור לחדר לידה ושם ד"ר פלוטקין יבוא שוב לראות מה המצב. אני מחכה להיכנס להתקלח שם, אף פעם לא ניסיתי מקלחת בזמן הצירים (בלידות עם הפיטוצין זה לא היה אפשרי, ובלידה הראשונה לא יצא לי לנסות).
אנחנו עוברים לחדר לידה, מגיעים לשם אחרי כמה עצירות לצירים בדרך. כשמגיעים אני מבקשת להתקלח, והמיילדת אומרת שאפשר מקלחת קצרה עד שד"ר פלוטקין יבוא לבדוק אותי. זה לא מה שהתכוונתי, ואני מסבירה לה שאני רוצה מקלחת להקל על הצירים, וזו היתה בכלל הצעה שלו.
המיילדת מופתעת ואומרת שבדרך כלל רופא פרטי לא בא ביחד עם לידה טבעית, למרות שהיא בהחלט בעד. אמא שלי לוחצת עליה לשאול אותו, והיא חוזרת עם אישור להיכנס למקלחת. השעה כבר 5 וחצי, היא אומרת שאפשר להיכנס עכשיו לחצי שעה וב-6 אני צריכה לצאת כדי שהוא יבדוק אותי.
אני נכנסת, מורידה את הבגדים בין הצירים שכבר ממש חזקים, נכנסת למקלחת ופתאום מקיאה, מזל שכבר הורדתי בגדים. במקלחת יש כדור פיזיו גדול, אני יושבת עליו ומכוונת את הזרם לכיוון הבטן. בכל ציר אני עושה סיבובים על הכדור, מכוונת זרם חזק על הבטן, וגם נושמת כמו קודם, אבל עכשיו עוברת לנשימות של ששש חזק בכל פעם, שגם עוזר קצת להתמודדות עם הכאב. הצירים כבר ממש חזקים, אבל אני מרגישה שאני מתמודדת טוב.
אין לי תחושת זמן שם בפנים, אבל באיזשהו שלב אני מרגישה שגם בין הצירים אני לא ממש ממוקדת, ומחליטה שזה הזמן לצאת.
אני יוצאת מיד אחרי ציר כדי שיהיה לי זמן להתנגב וללבוש חלוק, אבל לא ממש מספיקה. הציר הבא תופס אותי אחרי שלבשתי רק את החלוק הקדמי, והתחלתי ללבוש עוד חלוק שיכסה את הגב. אני קוראת לאמא שלי שתבוא לעזור לי, הציר ממש חזק עכשיו כשאני מחוץ למים. אמא שלי רואה אותי וקולטת שאנחנו ממש מתקדמים, היא אומרת לבעלי שיקרא מהר לצוות, ועוזרת לי להתארגן ולצאת.
עוד ציר אחד, ואני מתחילה להרגיש לחץ, המיילדת נכנסת ונלחצת, אומרת לי לעלות על המיטה מהר. מיד גם ד"ר פלוטקין מגיע. בציר הבא אני על המיטה על שש, מרגישה לחץ חזק והם מבקשים שאני אסתובב כדי לבדוק אותי ולשים מוניטור. אני מסתובבת, בודקים וד"ד פלוטקין מודיע שבציר הבא אני כבר יולדת, ואני יכולה אפילו להתחיל ללחוץ בלי הציר.
אני מעדיפה לחכות לציר. מבקשת להסתובב לעמידת שש אבל עוד לא מספיקה, הציר מתחיל, אני לוחצת בספונטניות, ופתאום כבר אומרים לי שעכשיו לא ללחוץ, הראש יוצא ואני עכשיו עוצרת ונותנת לשאר הגוף לצאת. תוך כמה רגעים התינוקת בחוץ, ממש כמה דקות אחרי 6.
מניחים אותה עלי, קצת אחר כך יוצאת גם השיליה, ואני מבררת אם יש צורך בתפרים, ב"ה אין שום צורך בכלום.
אחר כך אחותי, ששמרה בבית על הילדים, סיפרה לנו שבדיוק קצת לפני 6 הם שלחו לבעלי הודעה ושאלו מה קורה. הוא עדכן שב"ה מתקדמים מאוד אז הם החליטו להגיד ביחד תהילים להצלחת הלידה. אחרי שני פרקי התהילים שהילדים מכירים, אחותי חשבה מה עוד להגיד איתם, והחליטה לשים בפלאפון שיר של 'מזמור לתודה', ותוך כדי השיר בעלי שלח להם הודעה שנולדה להם אחות…
אז במהלך ההריון אני במעקב זרימות דם, ובשבוע 38 כבר צריך לעשות זירוז.
את שתי הלידות הקודמות שעשיתי בזירוז ילדתי עם רופאים פרטיים (בזכות ההורים היקרים שלי). הראשונה מביניהם עם ד"ר פלוטקין - הגעתי למיון יולדות ביום שהוא אמר, ודי מיד התחלנו בתהליך (לקח כמה שעות עד שהזירוז התחיל בפועל, היה צריך לפני גם היפוך ומוניטור ארוך וכו', אבל למעשה היה די מהיר ובאותו לילה כבר ילדתי). בלידה הבאה לא יכולתי לקחת אותו, והלכתי לרופא אחר בהדסה עין כרם, אבל שם היה תור ארוך לזירוז, הגעתי בשלישי בערב ונכנסתי לזירוז רק ביום חמישי אחה"צ, וזה אחד הדברים שזכורים לי כסיוט, למרות שאחר כך הלידה עצמה היתה טובה.
הפעם חזרתי לד"ר פלוטקין, נפגשתי איתו לקראת הלידה כדי לתאם ולתכנן מתי אני מגיעה. שבוע 38 מתחיל לי ביום חמישי, ואני לא רציתי להסתבך עם לידה סמוכה לשבת או ממש בשבת (אי אפשר באמת לדעת כמה זמן יקח ללידה להתפתח), שאלתי אותו אם אפשר לחכות לראשון/שני בשבוע הבא אבל הוא לא רצה לקחת סיכון, ולכן קבענו ליום רביעי.
יום חמישי שלפני תאריך הזירוז, אני מתחילה שבוע 37, יש לי תור אחרון לרופא שלי. בבוקר אני מתחילה להרגיש מידי פעם התקשות של הבטן.
בהתחלה אני לא ממש מתייחסת, אבל די מהר מתחילה להסתכל בשעון כל פעם, ושמה לב שזה באופן די מדוייק כל חצי שעה.
בינתיים אני לא לוקחת את זה רציני, אבל כן ממשיכה לעקוב. כשהייתי אצל הרופא עשיתי גם מוניטור, ובאמת ראו שם את אחד הצירים האלו - גל יפה וברור שעוזר לי להאמין שזה באמת ציר.
לקראת הצהריים התדירות לאט לאט גוברת. כל 20 דקות, כל רבע שעה, כל 10 דקות. בעלי בלימודים בירושלים ואני מתלבטת מה לעשות.
מתייעצת בפורום (באנונימי🙂, ותודה לעונות…) ובעקבות העצות מתחילה לארוז תיק ללידה. מזל שכבר כתבתי רשימה לפני כמה ימים, ולא צריך לחשוב תוך כדי מה לארוז.
במקביל מנסה לסיים את הבישולים שהתחלתי כבר. ותוך כדי מנסה גם לראות איזה פתרון יכול להיות עבור הילדים במקרה שבאמת נצטרך לנסוע לבית החולים.
בערך ב-6 בערב, כשהתדירות כבר כל 10 דקות אני שואלת את בעלי מתי הוא חוזר והוא מחליט לצאת מהמכללה ולקחת מונית הביתה.
בינתיים סיכמנו עם אחותי שתבוא אלינו הערב לישון פה בלילה, למקרה שהדברים ימשיכו להתפתח לכיוון של לידה.
חמי וחמותי אמורים לבוא אלינו לשבת, כדי להיות פה לגיבוי למקרה שתתפתח לידה בשבת. לא רציתי בהתחלה להלחיץ אותם, אבל כשבעלי חוזר אני אומרת לו שחייבים לעדכן אותם כדי לתאם מה עושים במקרה שתתפתח לידה. חמותי רגילה לבשל הכל לשבת כבר ביום חמישי, והפעם היא הכינה רק את מה שסיכמנו מראש שהיא תביא. אז דיברנו איתה והיא מיד הציעה שהיא תכין עוד משהו כדי להקל, ובמקרה שתתפתח לידה הם הם יבואו לקחת את הילדים ויקנו את מה שחסר.
הכל מאורגן ומסודר לאפשרות של לידה, אני הולכת לישון בערב, והכל נרגע. מידי פעם מתעוררת מאיזה ציר, אבל כבר לא צפוף בכלל ונראה שלא באמת קורה משהו.
מצד אחד זה מאכזב, אחרי כל ההתארגנות שעשינו, אבל מצד שני אני שמחה מזה. בניתי הרבה על הימים שנשארו עוד להגיע לעבודה, ולא באמת הייתי מוכנה ללדת עכשיו.
ועכשיו לפחות יש לי תיק לידה מוכן, ואני מתחילה קצת לעכל שאני באמת אמורה ללדת עוד מעט. ושמחה שגם הגוף שלי מתחיל להתכונן…
השבוע הבא ממשיך בלי אירועים מיוחדים. הצירים עוד ממשיכים מידי פעם, לא כואבים וגם לא תכופים, רק מזכירים לי שהגוף שלי ממשיך להתכונן.
אני קובעת ביום שלישי בערב דיקור סיני לזירוז (בפעמים הקודמות גם עשיתי אצלה דיקור, זה אף פעם לא הביא ללידה טבעית, אבל נראה לי שזה עוזר גם כהכנה של הגוף ללידה וזה עזר לזירוז להשפיע בצורה טובה). אני מגיעה אליה ומקבלת בנוסף לדיקור גם עיסוי טוב, אחרי שאני מספרת לה שאחרי שכיבה על הגב כואב לי באגן. היא ממש עוזרת לי, וגם נותנת לי אפיקומן כסגולה לשמירה וללידה קלה.
אני חוזרת הביתה, ממשיכה לארגן את כל הדברים שעוד נשאר. בין כל הארגונים מגיעה שכנה מתוקה ומפנקת אותי ואת בעלי בכוסות שוקו מוקצפים, ובחיבוק ואיחול ללידה קלה. זה ממש משמח ועוזר קצת להתנתק מהארגונים הטכניים ולהתחיל לקלוט שאני עומדת באמת ללדת בקרוב…
בבוקר אני קמה מוקדם, ויוצאת באוטובוס הראשון שיוצא מהישוב, כדי שנתחיל את כל התהליך כמה שיותר מהר. עדיין חושך בחוץ. בעלי נשאר בבית כדי להוציא את הילדים ויצטרף אלי אחר כך.
אני נוסעת באוטובוס, יורדת בירושלים ועושה הפסקה לתפילה (מתחילה בדיוק לקראת הזריחה). משם אני ממשיכה ברכבת לכיוון בית החולים שערי צדק.
מגיעה לשם די מוקדם, מביאה את ההפניה שד"ר פלוטקין נתן לי. פותחים לי תיק ואני נכנסת פנימה, פוגשת את ד"ר פלוטקין והוא אומר להתחיל עם מוניטור.
המוניטור די רגוע, אולי יש תוך כדי איזה ציר אחד, אבל לא נראה משהו שמתקדם לכיוון לידה. כשאנחנו לקראת סיום אני מנסה לברר עם האחות מה הולך לקרות ואם יתחילו בזירוז בקרוב. היא אומרת לי שיש תור של עוד נשים לזירוז, ויכול להיות שיעבירו אותי למחלקת נשים עד שיגיע התור שלי (שלא בטוח יהיה היום). אבל בעצם היא לא יודעת אם זה שלקחתי את ד"ר פלוטקין בפרטי משנה את התמונה, ואי אפשר לשאול אותו לאן מתקדמים כי הוא כרגע בניתוח.
אני מעדכנת את בעלי ואת אמא שלי שכרגע לא ברור לאן הדברים מתפתחים, וממש כמעט מיד מגיע ד"ר פלוטקין להגיד שכדאי שנתחיל.
השעה 10 בבוקר, בודקים פתיחה ורואים שעדיין אין התחלה של כמעט כלום, צוואר אחורי ובלי פתיחה, רק קצת מחיקה. זה לא מצב שמתאים להתחיל בו פיטוצין, אז מתחילים עם ג'ל פרוסטין. ד"ר פלוטקין מסביר שזה אמור בעיקר לרכך את הצוואר ואולי גם להתחיל צירים. בעוד 6 שעות הוא יבדוק אותי שוב, ואז כנראה נתקדם לפיטוצין. אלא אם כן נראה שהדברים מתפתחים כבר קודם. בינתיים אני צריכה להיות שוב עם מוניטור אבל עוד מעט ישחררו אותי להסתובב קצת.
מיד אחרי שהוא שם את הג'ל מתחילים צירים כל כ-5 דקות. לא כואבים עדיין, אבל יותר מורגשים ממה שהיה לי ביום חמישי. אני מתקשרת לבעלי לעדכן שהתחלנו והוא יכול כבר לצאת. הוא מסיים לארגן בבית עוד כמה דברים אחרונים ויוצא.
אני נשארת במוניטור. התיק שלי מונח על הכיסא שקצת מרוחק ממני, אז כל הדברים שהבאתי לי לקרוא לא נגישים לי. רק הפלאפון היה בכיס. אני מנצלת את הזמן להתפלל קצת, קוראת את רשימת השמות של האנשים שאני מתפללת עליהם בהפרשות חלה ומתחילה להגיד תהילים שפתחתי באינטרנט, על כולם וגם על הלידה.
בעלי מגיע בערך ב11 וחצי, וקורא לאחיות שינתקו אותי מהמוניטור. אנחנו יוצאים קצת להסתובב והאחות אומרת שנחזור בעוד כשעה. אנחנו יוצאים קצת, מסדרים את ההרשמה לבית החולים, אוכלים ארוחת צהריים. בעלי הולך להתפלל מנחה ואני יושבת לחכות לו. הצירים בינתיים ממשיכים, כל 5 דקות, נהיים קצת יותר כואבים אבל לגמרי נסבלים. אני מתחילה לנשום עם הצירים, לא כי אני חייבת אבל זה כן מקל, וזה גם תמיד טוב להתחיל עוד לפני שהם כואבים מידי, להתרגל ולהכניס את זה לאוטומט.
בערך ב-1 אנחנו חוזרים למחלקה ומכניסים אותי שוב למוניטור. בודקים שוב פתיחה, התקדמנו קצת אבל לא משמעותית - מחיקה של כ-70-80%, פתיחה 2.5.
ממשיכים עם מוניטור לעוד כמה זמן, בערך ב-1 וחצי מנתקים אותי וד"ר פלוטקין אומר שהוא יבדוק אותי שוב ב-3 וחצי. אנחנו מחליטים להישאר בינתיים בפינה שנתנו לנו. יש שם מקום לשבת, ויותר נעים לעבור שם את הצירים. אני מתחילה לעשות גם את התרגיל של אמית לידה שלמדתי בלידה הקודמת (ביחד עם הנשימות). בין הצירים אני קוראת תהילים החיד"א לפי אותיות השם של מישהי יקרה.
בהתחלה התרגיל של אמית עוזר כל כך שתוך כדי שאני עושה אותו אני לא מרגישה בכלל את הציר ולא בטוחה מתי הוא נגמר. אבל די מהר אני מרגישה את הצירים מתחזקים וגם מצטופפים. לפעמים צפופים מידי ואין לי כוח לקום שוב לתרגיל, אז אני נשארת לשבת ולעבור את הציר עם הנשימות. יש גם צירים שאני ממשיכה בקריאת התהילים וזה גם עובר בסדר, אבל התרגיל והנשימות בהחלט עוזרים.
אני מתחילה להרגיש כבר יותר מכונסת בעצמי, מרגישה שכבר באמת קורה משהו וזו באמת לידה. אני מעדכנת את אמא שלי שכדאי שהיא תתחיל להתארגן לצאת.
בעלי הולך לקרוא לאחיות שיבדקו אותי, אבל הן אומרות שרק ב-4, שזה 6 שעות לאחר הפרוסטין, צריך לבדוק מה המצב. כבר לא נשאר עוד הרבה זמן עד אז, ואני יודעת שזו עוד לא ממש לידה, אז אני לא בלחץ.
קצת אחרי 4 אני נבדקת שוב, הפתיחה התקדמה רק ל-3.5. לא ממש מה שציפיתי, אבל ד"ר פלוטקין מרוצה, הוא אומר שבגלל שרואים שזה מתפתח גם ככה ללידה אז אין צורך בפיטוצין. הוא עושה גם סטריפינג (רק בדיעבד הוא אמר לי שזה מה שזה היה, דווקא לא כאב לי כל כך), מבקש לעשות עוד מוניטור, ואומר שאחר כך כבר נתקדם לחדר לידה. הוא מציע לי להיכנס אחרי המוניטור להתקלח, יש מקלחות בקבלה, אבל אני מעדיפה לחכות לחדר לידה, שם תהיה לי יותר פרטיות.
בינתיים האחות מציעה להביא מדקרת של בית החולים שתעשה לי דיקור סיני. המדקרת נכנסת קצת אחרי שאמא שלי מגיעה, היא שמה לי מחטים בין הצירים, ואני יושבת שם על המיטה (בישיבה ולא בשכיבה, ביקשתי שיגביהו לי את הגב הכי שאפשר), מתמודדת עם הצירים באמצעות הנשימות.
עכשיו הם כבר באמת כואבים. עוזר לי לספור את הנשימות תוך כדי הצירים ולדעת שתוך 4-5 נשימות הציר נגמר (כל נשימה היא של 12 שניות - 4 בשאיפה ו-8 בנשיפה). במקום לספור את הנשימות אני בוחרת לחשוב בכל נשימה על מישהו מהמשפחה. נשימה ראשונה על בעלי, השניה על הבת הגדולה, השלישית על הבן שאחריה, הרביעית על הבן הקטן, ואם נשאר עוד קצת - אז אני חושבת על התינוקת שבדרך ומזמינה אותה במחשבה שלי להצטרף אלינו למשפחה. כשאני שואפת אני מדמיינת את האהבה שלהם ממלאת אותי, וכשאני נושפת אני מדמיינת את עצמי שולחת להם את האהבה שלי.
אמא שלי מדליקה ברקע מוסיקה של המשפחה, ואני בעצימת עיניים יכולה לדמיין איך היא ממש מנגנת לי. באיזשהו שלב אמא שלי מציעה לבעלי להראות לי בזמן הצירים תמונות של הילדים, כי לה זה היה עוזר בלידות שלה. זה דווקא ממש משתלב לי עם החשיבה על כל אחד. עכשיו במקום לעצום עיניים ולדמיין אותם, אני ממש יכולה לראות אותם בתמונה ולהתרכז בכל נשימה באחד מהם.
הזמן עובר מהר, קצת אחרי 5 מודיעים לנו שאפשר כבר לעבור לחדר לידה ושם ד"ר פלוטקין יבוא שוב לראות מה המצב. אני מחכה להיכנס להתקלח שם, אף פעם לא ניסיתי מקלחת בזמן הצירים (בלידות עם הפיטוצין זה לא היה אפשרי, ובלידה הראשונה לא יצא לי לנסות).
אנחנו עוברים לחדר לידה, מגיעים לשם אחרי כמה עצירות לצירים בדרך. כשמגיעים אני מבקשת להתקלח, והמיילדת אומרת שאפשר מקלחת קצרה עד שד"ר פלוטקין יבוא לבדוק אותי. זה לא מה שהתכוונתי, ואני מסבירה לה שאני רוצה מקלחת להקל על הצירים, וזו היתה בכלל הצעה שלו.
המיילדת מופתעת ואומרת שבדרך כלל רופא פרטי לא בא ביחד עם לידה טבעית, למרות שהיא בהחלט בעד. אמא שלי לוחצת עליה לשאול אותו, והיא חוזרת עם אישור להיכנס למקלחת. השעה כבר 5 וחצי, היא אומרת שאפשר להיכנס עכשיו לחצי שעה וב-6 אני צריכה לצאת כדי שהוא יבדוק אותי.
אני נכנסת, מורידה את הבגדים בין הצירים שכבר ממש חזקים, נכנסת למקלחת ופתאום מקיאה, מזל שכבר הורדתי בגדים. במקלחת יש כדור פיזיו גדול, אני יושבת עליו ומכוונת את הזרם לכיוון הבטן. בכל ציר אני עושה סיבובים על הכדור, מכוונת זרם חזק על הבטן, וגם נושמת כמו קודם, אבל עכשיו עוברת לנשימות של ששש חזק בכל פעם, שגם עוזר קצת להתמודדות עם הכאב. הצירים כבר ממש חזקים, אבל אני מרגישה שאני מתמודדת טוב.
אין לי תחושת זמן שם בפנים, אבל באיזשהו שלב אני מרגישה שגם בין הצירים אני לא ממש ממוקדת, ומחליטה שזה הזמן לצאת.
אני יוצאת מיד אחרי ציר כדי שיהיה לי זמן להתנגב וללבוש חלוק, אבל לא ממש מספיקה. הציר הבא תופס אותי אחרי שלבשתי רק את החלוק הקדמי, והתחלתי ללבוש עוד חלוק שיכסה את הגב. אני קוראת לאמא שלי שתבוא לעזור לי, הציר ממש חזק עכשיו כשאני מחוץ למים. אמא שלי רואה אותי וקולטת שאנחנו ממש מתקדמים, היא אומרת לבעלי שיקרא מהר לצוות, ועוזרת לי להתארגן ולצאת.
עוד ציר אחד, ואני מתחילה להרגיש לחץ, המיילדת נכנסת ונלחצת, אומרת לי לעלות על המיטה מהר. מיד גם ד"ר פלוטקין מגיע. בציר הבא אני על המיטה על שש, מרגישה לחץ חזק והם מבקשים שאני אסתובב כדי לבדוק אותי ולשים מוניטור. אני מסתובבת, בודקים וד"ד פלוטקין מודיע שבציר הבא אני כבר יולדת, ואני יכולה אפילו להתחיל ללחוץ בלי הציר.
אני מעדיפה לחכות לציר. מבקשת להסתובב לעמידת שש אבל עוד לא מספיקה, הציר מתחיל, אני לוחצת בספונטניות, ופתאום כבר אומרים לי שעכשיו לא ללחוץ, הראש יוצא ואני עכשיו עוצרת ונותנת לשאר הגוף לצאת. תוך כמה רגעים התינוקת בחוץ, ממש כמה דקות אחרי 6.
מניחים אותה עלי, קצת אחר כך יוצאת גם השיליה, ואני מבררת אם יש צורך בתפרים, ב"ה אין שום צורך בכלום.
אחר כך אחותי, ששמרה בבית על הילדים, סיפרה לנו שבדיוק קצת לפני 6 הם שלחו לבעלי הודעה ושאלו מה קורה. הוא עדכן שב"ה מתקדמים מאוד אז הם החליטו להגיד ביחד תהילים להצלחת הלידה. אחרי שני פרקי התהילים שהילדים מכירים, אחותי חשבה מה עוד להגיד איתם, והחליטה לשים בפלאפון שיר של 'מזמור לתודה', ותוך כדי השיר בעלי שלח להם הודעה שנולדה להם אחות…
המון נחת שתהיה!
אלא שזו הייתה כבר סעודת הבוקר...)