בעקבות הסיפור של @בארץ אהבתי
התחשק לי גם לכתוב את הסיפור שלי 
לידה שלישית. בבית שני מתוקים שכבר ממש מתרגשים לקראת הלידה. בלילות לפני הלידה הם מתעוררים מלא, כאילו מחפשים לראות אם הלכנו או שאנחנו עדיין בבית. זה קצת מתיש אותנו אבל אני נחה בבקרים מלא בבית.
את שני הגדולים ילדתי בזירוזים(בגלל לחץ דם גבוה וחשש לרעלת) ובעצם אני לא יודעת מה זה ללדת לבד, לא יודעת מה זה צירים ופשוט מתפללת לריבנו של עולם שייתן לי הפעם 'פשוט' ללדת.
ב"ה ההריון עובר בלי שום לחץ דם גבוה ואני כבר מתחילה להאמין שלא נצטרך לזרז! שבוע 39+5 בשעות אחרצ מרגישה התקשויות בבטן, מתחילה להבין שכנראה אלו צירים. הם לא כואבים , אבל מורגשים. בהמשך הערב הם מצטופפים אבל הם לא סדירים- 6,10, 8, 4 ,10 וכו'. מבחינתי זה היה הכי צפוף שאי פעם הרגשתי שאני החלטנו שנוסעים. הקפצנו את אמא שלי ב11 בלילה, חברה באה לשמור על הילדים עד שהיא תגיע ונסענו. כל הדרך אני נעה בין – בטוח זה לידה, לבין – בטוח יחזירו אותנו הבייתה, וקצת מתביישת שאני בלידה שלישית ולא יודעת לזהות צירים.
מיון, אני כאובה אבל ממש נסבל, מוניטור, אכן צירים אבל לא סדירים, פתיחה 2.5. בואי נחכה שעה נראה מה קורה. מחכים, עייפים כבר, ותכלס קולטים שזה לא זה. אחרי שעה, פתיחה 2..... ומשתחררים הבייתה. מגיעים הבייתה לקראת 1:30 , אמא נשארת לישון אצלנו ובבוקר הילדים משתעשעים שסבתא נמצאת והיא אפילו מפזרת אותם לגנים. אני ישנה כל אותו בוקר. הייתי גמורה....
יומיים אחכ. 40+0. הגענו לתאריך המשוער! יום שלישי בבוקר. מתלבטת אם ללכת למעקב הריון עודף אבל מחליטה לחכות למחר (כי מחר בבוקר יש מסיבת סיום במעון של הקטן. אז תכננתי להגיע למסיבה ואחכ לנסוע למעקב). מנצלת את הבוקר לסדר את הבית, מכינה בצק לחלות וקובעת עם חברה טובה שנבוא אחרצ עם הילדים והבצק ונעשה ביחד הפרשת חלה לקראת הלידה. היא מתלהבת ובאמת היה אחרצ ממש נעים בבית שלה. היא עזרה מלא עם הילדים, עשינו הפרשת חלה , התפללנו מלא והיה מרגש. יצאנו מהבית שלהם לקראת 18:00 וקבענו לדבר יותר מאוחר כי באותו ערב היה ערב נשים ששתינו התלבטנו אם ללכת.
ב20:00 הבעלים של שתינו משכנעים אותנו ללכת ומחליטות ללכת. נוסעות ברכב אבל חונות קצת רחוק כדי ללכת, אולי יזרז את הלידה. יושבות שם איזה שעה, בעיקר מפטפטות עם עצמנו ולקראת 22:00 אנחנו ברכב בדרך הבייתה. יושבות מחוץ לבית שלה ומקשקשות להנאתנו.
22:30 אני מגיעה הבייתה. ופתאום, מרגישה רטיבות ממש בכניסה לבניין . ממששת את עצמי וקולטת – מתלבטת אם זאת ירידת מים. שולחת זריז הודעה לבעלי שאני במעלית ואני רטובה!
נכנסתי הבייתה. עוד קצת מתלבטים, הולכת לשירותים ומחליטים סופית שזאת אכן ירידת מים . מתחילים להתרגש אבל תכלס לא ממהרים, יודעים שצריך לצאת אבל בנחת. מתקשרת לאמא שלי והפעם מתפללת שאני לא מקפיצה אותה לשווא. היא מתרגשת , ואומרת שתכף תצא אלינו- חצי שעה נסיעה אלינו.
מתחילים צירים ואנחנו בודקים תכיפות. כל 7 דקות, סבבה. תוך כדי אני מסדרת את הבית , מרימה דברים מהרצפה, כמעט מעבירה סמרטוט(בשלב זה בעלי אמר שאני מגזימה! וואלה לא הגזמתי ,השארתי רצפה שחורה.חחח), והצירים מתחילים לכאוב לי. עוצרת כל ציר לנשום. כל 6 דקות, כל 5 דקות. מתלבטים אם להקפיץ את השכנה ומחליטים לחכות לאמא שלי.
היא מגיעה כשאני באמצע ציר, אני לא נושמת. היא נותנת לי מהר חיבוק ומשלחת אותנו לאוטו (בעלי כבר הוריד את הכל). אחכ היא מספרת שהייתי נראת ממש בלידה!
נסיעה של חצי שעה לפנינו. הצירים כל 4 דקות, כל 3 דקות. הפעם אנחנו מאמינים שזאת כנראה לידה (למרות שבתוכי עדיין מתגנב החשש ששוב נחזור ריקם). כל ציר אני מנסה לנשום בתוך האוטו ולא כלכך מצליחה.
מגיעים לבית החולים , השעה 23:45 , בעלי עוצר איפה שיכל ואנחנו נכנסים למיון. האחיות קולטות את המצוקה שלי ומיד מכניסות למוניטור, תוך כמה דקות בודקת פתיחה- 5 ואני רק- יששששש. זאת לידה!
אבל מה, בבית חולים הזה לא רגילים ללידה שלישית (איפה שהוא במרכז...) והם נלחצים. לידה 3 פתיחה 5- את צריכה לעוף לחדר לידה. ובגדול מעיפים אותי לשם.
עולים לחדר לידה. ו..אנחנו לבד. לא מגיעה מיילדת. בעלי יוצא לחפש מישהי ומגיעה מיילדת. מדהימה. מתחילה להכניס למחשב את כל הפרטים ואני בינתיים עומדת ומסתובבת עם הצירים. היא אומרת לי- אם את מרגישה לחץ- תעדכני. ואני- מה לחץ?! הרגע הגענו. אוקיי...
שואלת אם אני רוצה אפידורל- בטח!!! אוקיי. מזמינה מרדים . תוך כדי היא שואלת אותי- אבל את מתמודדת מדהים, בטוחה? אני- כן!!
פתאום מרגישה לחץ. היא בודקת, אני עוד בפתיחה 5. חחח שילוב של דמיון והתרגשות.
דיי מהר מגיעה מרדימה שלא הייתה הכי נחמדה (לא אפרט..) אבל אחרי כ20 דקות סוף סוף בלי תזוזה וצירים כואבים תוך כדי- יש אפידורל בפנים! ואפשר לנשום לרווחה. השעה 1:30 בערך. אנחנו עוצמים עיניים. עוברים כמה דקות, ואני- לחץ!
בעלי קורא למיילדת, שמאשרת- פתיחה 10!!!
המיילדת שואלת אותי איך אני בלחיצות, ואני מגלה לה שאני על הפנים ותמיד לא מצליחה וזה לוקח שעות – והיא הייתה פשוט מקסימה ועודדה אותי שאני מסוגלת .
היא ממש לימדה אותי איך לעשות את זה, יד ביד. ברקע שומעים שירים רגועים של אברהם פריד המלך. נושמת, לוחצת, נושמת, לוחצת
והשעה 2:15 ונולד הנסיך!
נס נס נס.
לא יכולתי לבקש לידה יותר טובה מזה.
וכן- הגוף שלי יודע ללדת. חסדי ה'.
בעלך מכיר את המושג משכב לידה?
אבל גם מתסכל אותי שחייבים אותי ולא יכול להיות ערב בלעדיי, ומסתכל במיוחד כל העניין הזה של בת השמונה עם המקלחת. קשה קצת גם עם הליכה לישון, אבל בעיקר זה. 