מה עושים מהתפילה?

האם האדיש מטבעו פחוּת במעלתו מאשר הרגשן מטבעו?

או, האם הבוטח בה' ללא גבול עד שלא מטריד אותו דבר מחייו הפרטיים באמת לאמיתו, פחוּת במעלתו ממר הנפש השופך שיח בלב נשבר על צרות החיים? בזה קשה לי לחלק ציונים, שמא שניהם רצויים כאחד?

למטה הבאתי קצת מהרש"ר הירש [בראשית כ'], הדברים קשים להבנה ולהפנמה, ובוודאי שנויים גם במחלוקת, אבל אפשר להפיק מהם יסוד גדול:

״התפלל״ פירושו: להטיל משימה זו על עצמו, למלא כל בחינה של הווייתו וקיומו באמת האלוקית, ובכך לקנות לעצמו שלמות מלאה של כל החיים באור פני ה׳.
נמצא שהתפילה היהודית הינה ההיפך הגמור מהתפיסה הפשוטה של תפילה. התפילה היהודית אינה השתפכות מבפנים, וביטוי לתחושות שישנן כבר בלב – לכך יש לנו מילים אחרות: ״תחינה״, ״שיח״, וכיוצא בזה. ״תפילה״ פירושה למלא את הלב באמיתות הבאות מבחוץ.
תפילה היא עבודה שבלב; ה״מתפלל״ עובד על זיכוך פנימיות עצמו, להעלות את רוחו ולבו לגבהים נשגבים של הכרת האמת ותשוקה לעבודת ה׳.
אם אין כן פני הדברים, אם תפילה אינה אלא השתפכות רגשותינו, לא היה מתקבל על הדעת לקבוע שנתפלל את תפילותינו בנוסח מסוים בזמנים קבועים. כיצד נוכל להניח שלכל ציבור המתפללים יהיו אותן מחשבות ואותם רגשות, באותם זמנים מסויימים וקבועים מראש?
יתירה מכך, תפילה שאין בה אלא הבעת רגשות, מיותרת היא. מחשבות ורגשות החיים כבר בקרבנו אינם זקוקים להבעה, ובמיוחד לא להבעה בביטויים קבועים שנוסחו על ידי אחרים. מאורע שנגע בעמקי הנפש, מוצא תמיד את דרכו לביטוי; וכשמאורע זה גדול ונשגב עד מאד, הרי הוא למעלה מכל ביטוי, ולו דומיה תהילה.
נמצא אם כן שכל מטרת תפילותינו הקבועות היא לעורר את הלב, ולהחיות בקרבו את אותם ערכים נצחיים שעדיין צריכים חיזוק ושמירה מיוחדת. ניתן לומר באמת, שככל שיפחת חשקנו לתפילה, כך יגדל הצורך שלנו להתפלל, ויגדל עוד יותר כחה הגואל וערכה הנעלה של העבודה על עצמנו הנעשית בתפילה. העדר החשק לתפילה, הוא בעצמו הסימן המובהק לחלישות אותה הרוח, אשר איננה היסוד לתפילה אלא מטרתה ותכליתה הנשגבה."

ובחריפות יתר [בראשית מ"ג]:

"הרגשות – זולים הם מאד. אדם יכול לבכות כאוות נפשו לפני האלקים בתפילה, ולאחר מכן לקום ולהיות לא יותר טוב ממה שהיה!"

///

בסופו־של־דבר אין תפילת שמונה עשרה "רבדים נמוכים" כלל וכלל, לא "הא־ל הקדוש", לא התשובה ולא הסליחה ולא "רְצה ה' אל־הינו בעמך ישראל", מדובר בעניינים עצומים ולב הוויית העולם ופנימית הרצון של המציאות,

לומר את האמת לי אישית אין התעוררות רגש פנימית המביאה להתפלל "תקע בשופר גדול לחרותנו", אבל בכוונה בתפילה המילים מכניסות את הרוח בתוכי בין אם זה ברגש או לכל הפחות בהבנה שכלית של הדברים,

בתחילת התפילה אומרים "מה אנו מה חיינו מה כוחנו", מהן הצרות האישיות שלי ומהם הרגשות האישיים שלי? אחרי מילים כאלה, האם אני מחפש את עצמי ואת אישיותי בתפילה, או שמא אני מחפש את הופעת שם ה' במילים "ברוך אתה"?

///

רגש הוא נושא מורכב, בכל־מקרה הרגש שעליו אנחנו מדברים הוא תוצאה של רשמים של העולם החיצוני (או הפנימי) על פנימית הנפש, כלומר, ככל שהנפש מוכנה יותר לקבל רשמים, ככה הרגש מתחזק, וגם ככל שהגורם המשפיע מתחזק, גם הרגש מתחזק, קצת כמו בחשמל והתנגדות,

וכאן נראה לי טמון ההבדל, האם צריך להחליש את התנגדות הנפש לקבלת רשמים, עד שאדם נהיה רגיש לכל מה שמסביבו, עד שהוא חווה את החיים בעוצמות גדולות ובצבעים בוהקים כל הזמן, מה לי אישית נשמע לא בר קיימא,

או... שצריך לחזק רשמים מסוימים - של קדושה - עד שימצאו את הדרך להשפיע על האדם דרך הנפש (ולא שעצם הרגשתם תהיה תכלית)?

אני מבין את הגישה לרצות לחיות חיים עוצמתיים, כדי לעבוד עבודת ה' עוצמתית, כדי להשפיע באמת; ואני גם מזדהה איתה, אבל כמו שהחיים גדולים, הם יודעים היטב להיות גם קטנים, שגרתיים, אפורים, וגם בתוך חיים כאלה צריך למצוא את ה' ויש בכך מעלה מיוחדת בפני עצמה.

עבודת ה' לא יכולה להיות לא שכל, כי לא כולם חכמים, ולא רגש, כי לא כולם רגשניים, ולא כוח, כי לא כולם חזקים, בוודאי כל המידות האלה יכולות וחייבות לעמוד לשירות ה' אבל הנקודה הפנימית היא משהו מעבר לזה, "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי",

הדברים עמוקים מני־ים ובכל־זאת רציתי לשתף את מחשבותיי, לאו דווקא מתוך התנצחות אלא להציע מקורות נוספים להתבוננות בנושא, ידועים דברי מוהר"ן וההקדמה לליקוטי תפילות שעומדים בגישה שונה לחלוטין אבל זה חלק מהגדלת תורה והאדרתה.

לחלק האחרון של דבריי,

כידוע אחרי חורבן בית ראשון חז"ל ביטלו את יצר העבודה הזרה, ואיתו בטלה גם הנבואה, מכיוון שביסודו היצר הזה הוא עוצמה רוחנית מאוד גדולה, עם פוטנציאל גדול וגם עם סכנה גדולה, וחז"ל הבינו שעדיף בסופו־של־דבר בלעדיו כל־עוד לא עברה רוח הטומאה מן הארץ,

לכן, ככה לפחות אני מבין את זה, אין חכמה גדולה לרצות להחזיר את הגלגל אחורה, אם באמת מה שהאדם צריך הוא לחיות חיים ב"רוחניות" גדולה אז למה חז"ל ביטלו, רק כדי שנרצה ונפעל לחזור לזה? כנראה עם כל התועלת שבדבר יש גם נזק או בעיה שאי־אפשר להכיל בשלב זה,

כאשר אנחנו רואים את השמש או את הגשם או את הירח אנחנו לכל היותר שמחים או מתפעלים קצת, אבל רוב הזמן אנחנו אדישים, אז איך שזה שבעבר אנשים היו סוגדים לאותן תופעות טבע, איך שאני מבין את זה, בעבר אנשים היו רואים בחוש גילוי אלוקות בכוחות הטבע, אפילו בדברים רגילים למדי כמו חקלאות או פיריון או שירה הם ראו לגילוי אלוקות בעצם, מעוצמת החוש הרוחני שלהם, אז בכל־זאת יש בזה בעיה, ולעת עתה גזרו חז"ל שלא זאת הדרך, לא לרע וגם לא לטוב.

ראשית יישר כוח ודפח"ח על הדברים,

שוב אני רוצה להדגיש שאני לא רוצה לסתור את הדברים אלא בעיקר לחקור את הנושא,

לפני שאגש לנושא עצמו, ברשותך אשתף איך אני חווה את המחלוקת הכללית בין הראי"ה לרש"ר הירש, ולא אמנע מאריכות,,

בגדול אפשר לתמצת את המחלוקת של הראי"ה והרש"ר בפסקה השנייה בתחילת אורות ובאגרות צפון י"ז-י"ח,

הראי"ה מביא שתי בעיות בהימנעות מפנימיות התורה:

האחת היא שטחיות, כלומר זאת תורה חסרה ומוגבלת, כי היא מגבילה את עצמה לרובד הנגלה שבתורה שהוא יותר שכל אנושי ופחות שכל אלוקי טהור כמו הפנימיות,
 
והשנייה היא שזאת לא תורת הגאולה, אין שם נשמת האומה ולא נשמת ארץ ישראל שהם מהות היהדות לשיטתו,

מאידך הרש"ר מבקר את העיסוק בקבלה כצמצום התורה למיסטיקה (ובאמת היו גישות כאלה בקרב תלמידי המקובלים), והדרתה מהחיים עצמם,

///

אם לסכם את הרושם שלי מתורת הראי"ה, זה "נועם", הראי"ה על־ידי השקפה של פנימיות התורה מצליח לראות את הטוב שברע, את הגאולה שבתהליכים השונים, את היסוד האלוקי שבכל־מיני מציאויות לא־מושלמות, את היופי שבכל מהלך אלוקי ובכל החיים בכללם, את רוח ה' בהסתרה,

לצורך השוואה נביא פסקה מהרש"ר [חורב, תפילה]:

"בקרב החיים בעצמם הן לא תוכל להתחזק ולהתעודד, לכונן אותם להיות חיים נאמנים גם בעצם המעשה ופעולה [...] אף בהיותך נמצא כבר על שדה המערכה ללחום נגד סכנות פנימיות וחיצוניות, נגד צרות ותאוות [...] יען ובעין כי אז לרוב החיים בעצמם ישללו וישדדו ממך את הכוח העוז והתעצומות לחיים. המה יקחו ממך את האמת ויתנו לך תחתה את הכחש והכזב, [...] לכן עליך לעתים שונות, להתפרץ מחוג החיים הפעולים ולחלוץ עצמך ממצבך ועסקיך, שיביאו לרוב סכנה להחיים הנאמנים שלך, למען על־ידי התפלה [...] תוכל לרכוש לך עוד הפעם את הכוח לחיים, את המבט הנאמן ואת הרצון החזק לקנות את האמת, לרכוש לך את הצדק ואת האהבה, את החוזק ואומץ הלב לנצח במלחמה, ולהשיג עוד הפעם את קדושת החיים אשר אבדה ממך."

///

לפני כשנתיים הייתי בכנס בוגרים של הישיבה התיכונית שלמדתי בה, וכל אחד התבקש לספר קצת תובנות שלו על החיים ומה הוא מתכנן לעשות, ובכן, ההסדרניקים (אלה שלא התגייסו) דקלמו בערך את אותו הדבר, "אנחנו רוצים לשלב אידיאלים בחיי המעשה, יישוב הארץ, לשלב קודש וחול ולקדש את החומר" דברים בסגנון,

מבין החבורה אני היחיד שכבר הייתי עמוק מאוד ב"עולם המעשה", ומה אני אגיד, אחרי שנה־שנתיים של עבודת שחיקה במגזר העסקי, אפשר לשכוח איך קוראים לך,

בסופו־של־דבר למרות תהליכי הגאולה שמתרחשים מאחורי הקלעים אנחנו נמצאים עמוק בתוך הגלות, ובגלות הזאת צריך לדעת יפה מאוד לעמוד נגד הסכנות, לא לאבד את עצמנו,

יש רגעים בחיים שזאת לא שאלה של "אידיאלים של ארץ ישראל" ו"כלל ישראל", אלא האם אני יכול להגיד לא לבקשה לא־מוסרית של המנהל שלי בעבודה, האם אני יכול לשים את העבודה בצד לטובת שיעור תורה,

וכאן נכנסת תורה שהיא אולי "נמוכה" יותר, אבל יכולה לגעת בפנימית הנפש האנושית, לא "למעלה" מדי, אלא צעקה של "דע את אלהי אביך ועבדהו", גם אם אין לך כל־כך אידיאלים בעבודה וגם אם אתה רחוק מרעיונות אלוקיים גדולים, אם מהות התורה הופכת לאידיאלים גבוהים וכל השאר זה שטחיות, כאשר האדם לא במדרגה מספיקה, נוצר פער, וזאת בעיה גדולה,

איך הולכת האימרה, חושך לא מגרשים במקלות, אז לדעתי במדרגה מסוימת כן, צריך לעמוד מאוד איתן מול הצד הקשה של החיים, זאת רוח המאבק של הרש"ר, מול ההשכלה, מול האתגרים של האמנציפציה, זה ה"חובלים",

לכן זה נכון שיש בחינה של ארץ ישראל ופנימיות התורה שהיא יותר גבוהה ויותר כוללת, אבל כשאנחנו עדיין בגלות ובבירור וצריכים לעמוד מול תרבויות זרות, צרות, תאוות, וזקוקים גם לתורת בבל,

לפני כמה חודשים דיברתי עם אחד הרבנים בישיבת הסדר שלמדתי בה לגבי היחס שלי לערכים של הציונות הדתית, והוא אמר לי כזה דבר, בסוף בסוף, מה שמחזיק אותנו כיהודים זאת התורה,

בהתאם לזה בהקמת בית, אני רוצה להנחיל לילדים שלי ערכים של שולחן ערוך, של בית כנסת, של קביעת עיתים לתורה, של מסורת, אלה ה־יסודות, ועליהם אפשר לבנות קומה שהיא בהחלט חשובה ואולי גם לא פחות חשובה של עם ישראל וגאולה וכו', אבל זה אני, ורק רציתי לשתף.

"והעניין הוא, כי תכלת של הציצית, הוא סוד החושך שאין בו עינים, לכן הוא דין, לכן צריך להסתכל בציצית, ולכוין כאלו יש שם תכלת, ואז יסתכל ב"פ בוראיתם אותו, ותכוין להמשיך אליה סוד עינים עליונים, וראיה עליונה [...]

ולכן ביום נוהגין הציצית, שאז יכולין להמשיך הראיה, משא"כ בלילה שהדינין גוברין, ואין בידינו כח להמשיך הראיה:" [פע"ח שער הציצית ו]

///

בחזרה לנושא,

ראשית לפני שאתייחס לדברים, אצטט בקיצור נמרץ מחורב בעניין התפילה (האמת לא הגעתי לזה כשכתבתי את התגובה המקורית):

"כל חיינו אם המה קדושים וטהורים כפי שהם דרושים להיות ע"פ רצון ה', הנם נחשבים לעבודת אלהים, עבודת ה' בפעולתנו אמונה, למלאות את רצון ה' עם כל הקנינים הניתנים לנו בכל עת ובכל שעה [...]

והנה עבודת ה' בחיים כזאת תוכל לבוא לידי שלמותה רק ברוח בהיר, בלב מלא רגשות חמים נעלים ובכוח הקדושה של כל עצמותך. אולם ההתחרות לקנות בהירות הרוח, להשגת חום הלב, הכוח והקדושה לכל אלה עם הכנת עצמותך אל עבודת ה' כזאת [...] כל זאת נקראת בשם עבודה מיוחדת. עבודת ה' מיוחדת שהיא ההכנה והכשרון אל עבודת ה' בחיים, לפני הכנסך אל תוכם, אף היא נחשבת לעבודת ה' בפני עצמה, [...] לכן את עבודת ה' הזאת למען הבדילה מעבודת ה' בפועל בחיים נקרא בשם העבודה הפנימית -העבודה שבלב. [...]

מילוא רצון ה' זה בפנימיות נפשנו - עבודת ה' שבלב הזאת- יוכל להגיע לעצם שלמותו, על־ידי עשיית שינוי נמרץ במהלך רעיוננו ורגשותינו על־ידי התעוררות הלב והרעיון, על־ידי דחיית הרעיונות הלא־טהורים ותחיית רעיונות ורגשות נעלים תחתם בפנימיות נפשנו, בעוד הרעיונות והרגשות הן המה התוכן היחידי של חיינו הפנימיים, [...]

או אז בתפילה והשתפכות הנפש, תסיר מעליך את דמיון הרוח הכוזב הזה ותעתועי הרגש הנתעה בשוא, ותתאמץ עוד הפעם לפעול בך, כי רעיון נעלה יחדור כולו כליל בקרבך, להווכח על־ידו לדעת, כי אכן יש ה', וכי הוא אל יחידו מיוחד [...] כי גם אתה נקראת אל עבודת ה' כזאת, אתה יותר מכולם, אתה בן ישראל, בת ישראל [...] הן עליך לקבץ ולקבל בתפילה את הכוח והקדושה לחיים, עליך לקבל עליך בתור חובה ותעודה, כי חייך אלה יהיו רק מלואי רצון ה', [...] לכן ציץ ופרי כל התפילות, שעליהן לפעול את פעולתן אמונה במשכיות לבב האדם, הלא הוא התאחדות כל כחותיך לקיום ההחלטה האחת, להיות עבד ה' בחיים."

///

אם לסכם, המאפיין העיקרי של התפילה הוא שהיא "עבודה שיש אחריה עבודה", כלומר עצם שפיכת השיח אינה תכלית כל־כך כמו המטרות שהגדיר הרש"ר, דהיינו שינוי מהותי באדם ואימוץ כוח לעבודה בפועל, זה בניגוד גמור למוהר"ן ולסיעתו,

בהתאם לזה, אם עצם התפילה הוא העיקר, ועצם הקרבן הוא העיקר, ככל שמוסיפים רגש, התפילה היא יותר עוצמתית, חשובה, "חלב צאן", "בלבבי משכן אבנה [...] ולקרבן אקריב לו את נפשי היחידה".

משא"כ אם התפילה באה להכין באדם כוח, חמימות לב, רגשות מתוקנים, לסלק רגשות תועים והשקפות זרות, כדי שתוכל לחדור לתוכו רוח ה', וזאת כדי שיוכל לחיות חיים על־פי רצון ה', עצם הריגוש תופס מקום פחות משמעותי,

וכאן אני חושב שעל־כרחך צריך לומר ש"תרי רגש נינהו", כי גם הרש"ר מדבר על התעוררות הלב, שינוי היחס שלנו אל ה' ואל עצמנו, רגשות חמים ונעלים, ואינו דומה ל"רגשות הזולים" שהזכרנו בפירושו לתורה,

קצת קשה להגדיר אבל איך שאני מבין את זה, מצד אחד היחס שלנו בפנימית נפשנו אל הדברים, האם יש בנו "רוח ה'", האם אכפת לנו מה', איפה אנחנו עמוק בתוכנו ביחס לרעיונות האלוקיים, מצד שני ה"כוחות" הרוחניים שלנו, כמו שאמרת רגש המביא לידי זריזות,

ואותם "רגשות זולים" הם התלהבות חיצונית, דמעות עוברות שלא באמת נוגעות למהות האדם, אולי הוא הצליח לבכות בתפילה אבל אין פה איזה שינוי מהותי, הוא לא קם עם כוחות חדשים לעבוד את ה' בכל ישותו, אין פה זכירה המביאה לידי מעשה,

וכאן אני נאלץ לחזור בי מחלק מטענותיי,

ביחס לטענה שהאדם צריך להתרגש מהחיים ולהיות אכפתי כלפי מה שקורה לו, אני נשאר בשלי, "מה אנו מה חיינו", העיקר הוא למצוא את הכוחות בשכל רגש ורוח לעבוד את ה', אדישות כלפי הא ודא אינה מעלה ואינה מורידה כל־כך,

אולם ביחס לטענה שהרגשות הם חשובים ומשמעותיים, ובייחוד בתפילה, הדרנא בי, יש להם חשיבות גדולה אמנם לא בביטויים החיצוניים שלהם, ואמנם לא כתכלית או עניין מהותי אלא כ"catalyst", אבל בהחלט יש מקום לעורר ולהרגיש אותם בעוצמה ולא להסתפק ברעיונות השכליים גם אליבא דהרש"ר.

ביחס לכך שחז"ל ביקשו להחליש את הכוחות הרוחניים שלנו, כן יש הבנה מסוימת שאנחנו לא צריכים בכוח לעורר בנו ריגושים ורצון לחוויות אלוקיות, ומצד שני, ב"ארגז החול" הבטוח שהשאירו לנו חז"ל, כן יש מקום ומצווה לרתום את הכוחות האלה לעבודת ה' וגם לפתח אותם כפי יד ה' הטובה.

יישר כוח עצום!!!

סליחה על האריכות מלכתחילה - יש לי נטייה לכתוב "מגילה" בכל תגובה,

א. איני מתיימר להבין את שיטת הראי"ה על בוריה, גם לצערי לא עסקתי באופן היקפי כל־כך בתורתו (או שזה היה לפני הרבה שנים),

אם לדון ברעיונות עצמם, כפי שכבר אמרתי, להבנתי זאת שיטה של הסתכלות מאוד גבוהה ומעמיקה, "שירית" אפילו, שמצד אחד ראשית היא מדרגה עצומה, אכן בכל משפט אפשר למצוא את הקשר והבסיס בתורת הקבלה והחסידות, אבל איך שאני חווה את זה - לא כל מוחא סביל דא,

ובנפרד מכתבי הראי"ה, יש איזשהו שיח מסוים בקרב ממשיכי השיטה, איזושהי רוח כללית של הדברים, אמנם הבאתי דוגמה מוגזמת (אבל אמיתית), אבל בכל מקום שהייתי, זה בערך הכיוון, לא שיש לי שנאה צינית כלפי ערכים גדולים, פשוט ההרגשה שלי היא שלא תמיד יש הכנה מספיקה אליהם, ועם כל הביקורת על תורה פשטנית שהיא "שטחית" אני חושב שיש לה גם יתרון לפעמים.

ב. זה נוגע לשאלה של "המטרה הסופית" של היהדות, כלומר האם זה להגיע לידיעת ה', לברר ניצוצות, לחנך את האדם, הקשר בינינו לקב"ה, האם המצוות הן מטרה בעצם או לצורך תכלית מסוימת,

זה בהחלט ביטוי לגישה החינוכית של הרש"ר לעומת גישות אחרות (אם כי, אני לא מקבל את זה כמטרה האולטימטיבית הבלעדית של התפילה).

ג. זאת נקודה מעניינת, בירושלמי מסופר על אחיתופל שהיה מתפלל שלוש תפילות חדשות בכל יום, ואחד האמוראים אמר על זה שכל פעם שהיה מנסה לחדש משהו היה טועה.

מהצד האחד של המתרס ר' נתן חיבר את ליקוטי תפילות - לכל נושא אפשרי שאפשר להעלות על הדעת ובלשון חופשית, מהצד השני היעב"ץ בסידורו כותב דברים חריפים על התפילות המחודשות ואומר שאין לנו אלא התפילות שתיקנו אנשי כנסת הגדולה.

אז אולי זה באמת העניין של "התבטלות לתפילה" כדי "לתקן את השיפוט", להחדיר ללב ערכים, להעיר את הרצון, מול הכנסת ה"אני" בתפילה, את הרצונות ואת הרגשות שאני מביא לתוך התפילה, מצד אחד החשש מטעות, מצד שני הרצון להעצים.

שאלה נוספת היא, מהם למעשה הרגשות האנושיים שלנו, מה הערך שלהם, מה אמור להיות היחס שלנו אליהם, כתוצאה מכך מה מקומם בתפילה:

נשווה בין הרש"ר בפרשתנו - ההדגשות במקור [שמות יט]:

דווקא הבטחון המוטעה של משה עצמו, אשר סבר שהעם הגיע כבר למדרגה הנדרשת של בגרות רוחנית ומוסרית, מבהיר במידה רבה את משמעותן ונחיצותן של ההכנות וההגבלות שתבאנה עתה. שכן אם נבין אותן על בוריין, הרי שמטרתן הייתה לגרום לעם לתפוס, ולקבוע לעולמי עד, את המרחק הרב והעצום שהפריד בין דרגתם הרוחנית והמוסרית באותה העת, לבין הגבהים שאליהם יתעלו ויתחנכו במהלך מאות ואלפי השנים, על ידי התורה שהם עומדים עתה לקבלה.
והייתה מטרה נוספת הקשורה לכך בקשר קרוב: לְאַמֵּת באופן היסטורי לדורות הבאים, שה׳ כביכול נשאר במקומו, מול העם, ושדְבָרוֹ בא אל העם. ה׳ לא היה בתוכם או בקרבם, וקולו לא יצא מתוך העם.
תורת ישראל היא מערכת החוקים היחידה שלא יצאה מתוך העם אשר נועדה להיות לו לחוקתו. היהדות היא ה״דת״ היחידה שלא נבעה מליבות בני האדם המוצאים בה את הבסיס הרוחני לחייהם. דווקא התכונה ה״אובייקטיבית״ הזאת של תורת ישראל ו״דת״ ישראל, היא העושה את שתיהן ליחידות במינן, ומבדילה אותן באופן ניכר וברור מכל יתר הדברים בעולם המכונים חוק או דת. תכונה זו עושה את תורת ישראל לגורם היחיד בתרבות האנושית, שיכול להיחשב גורם מזרז ומטרה מוחלטת לכל צורה אחרת של התקדמות; בעוד שהתורה עצמה, כאידיאל המוחלט הניתן מלמעלה, נותרת מעל ומעבר לכל מושג של התקדמות.

למן ההתחלה עמדה תורת ה׳ במצב של ניגוד אל העם אשר בקרבו היה עליה להופיע לראשונה בארץ. היה עליה להוכיח את כוחה בראש ובראשונה על עם זה, אשר התנגד אליה בשל היותו עם קשה עורף. התנגדות זו שהתורה מצאה בקרב העם אשר בתוכו זכתה למעונה הראשון בארץ, היא ההוכחה הגדולה ביותר למקורה האלקי של התורה. התורה לא קמה מתוך העם, אלא ניתנה אל העם, ורק לאחר מאות שנים של מאבק רכשה התורה את לבות העם, כך שהם הפכו להיות נושאי דגלה במשך כל הדורות."

לבין אורות התורה [יא]:

האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך הישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה [...]

ד. הפסקה שהבאת משמונה קבצים מסכמת את זה באופן נפלא, כאמור, הראי"ה זצ"ל רואה בתורת הסוד חלק מהותי ביותר מהחיים היהודיים ומההשקפה היהודית בכל עניין, וכן זה מקום שבו תורת הרש"ר "מוגבלת", כי היא באופן מודע לא מנסה להגיע אליו,

לדעתי האישית זה נכון שלא צריכים להיות מוגבלים לפשט בלבד, כי זה פשוט לגזור חלק מהתורה, אלא שברובד הפשטני, החיוני בכל־מיני מקומות ומצבים, הרש"ר עשה עבודה יסודית, מקיפה ומעמיקה ברמה יוצאת מן־הכלל (אכן באופן של פשט לחוד וסוד לחוד), אני משער שהמדרגה העליונה היא ככל־הנראה סינתזה כמו שעשה הראי"ה, רק, שכמו שאני חווה את זה, במצבים רבים דווקא הפשט ה"טהור" יכול לפעול פעולות שה"סינתזה" לא יכולה.

אגב: בזמן האחרון נתקלתי בכל־מיני אי־דיוקים קלים בתרגום כתבי הרש"ר לעברית,

אז הנה דוגמה מענייננו:

אם אין כן פני הדברים, אם תפילה אינה אלא השתפכות רגשותינו, לא היה מתקבל על הדעת לקבוע שנתפלל את תפילותינו בנוסח מסוים בזמנים קבועים. כיצד נוכל להניח שלכל ציבור המתפללים יהיו אותן מחשבות ואותם רגשות, באותם זמנים מסויימים וקבועים מראש?
יתירה מכך, תפילה שאין בה אלא הבעת רגשות, מיותרת היא. מחשבות ורגשות החיים כבר בקרבנו אינם זקוקים להבעה, ובמיוחד לא להבעה בביטויים קבועים שנוסחו על ידי אחרים.

צריכה להיות מתורגמת בערך ככה (בלי לסגנן):

אם לא הייתה התפילה "תפילה", עבודה על ה"אני" הפנימי של האדם, להביא אותו לגובה הכרת האמת וההחלטה לשרת את ה', זה היה חסר היגיון, לקבוע זמנים קבועים ונוסחים מוכתבים מראש; היא מניחה שבזמנים קבועים תמיד כלל הציבור יתמלא באותה מחשבה ובאותו רגש. כן, תפילה כזאת הייתה עבודה די מיותרת. מחשבות ורגשות שכבר פועמים בקרבנו, לא זקוקים לביטוי, ובמיוחד לא לביטוי מוכן מראש שהושיטו לנו.

(זה קצת סמנטי - אבל אפשר להרגיש את ההבדל.)

דיון נפלא ושמחתי להתעורר לחשוב על הדברים האלה ברומו של עולם.

א. הבעיה שלי היא פחות עם פישוט המילה הכתובה (זה גם קצת נכון אבל אחרי כמה זמן פשוט מתרגלים לסגנון ואפשר כבר להוציא את המסקנות הסופיות) אלא עצם היישום לא פשוט, אפשר לא להסכים איתי בעניין הזה,

ב. אצל הראי"ה זצ"ל העיסוק בפער בין האדם הגשמי לבין התורה לא בא לידי ביטוי באותה עוצמה כמו אצל מחברים אחרים, הגישה היא שהטבע הבסיסי האנושי הוא "תורני" אלא שבמקרה יש כל־מיני מניעות / תעיות / כו' וזה אחד הנושאים המרכזיים באורות התשובה.

אני בטוח שהוא לא מתעלם מזה הפער קיים אבל השאלה היא איך הוא נתפס, ככה גם הרבה מאוד משאר ההבדלים, אם לרדת לעומק הדברים ההבדלים בעצם ההגדרות לא כאלה גדולים אלא ההבדל בעיקר איך זה בא לידי ביטוי / איזה צד מדגישים / על מה מדברים / מה הכיוון הכללי.

כשאני פותח רש"ר אני רואה איך צריך לעמוד בכל הכוח על הזהות, ה"למינהו", להיזהר מהיצרים הוגטטיביים והאנימליים, ואמנם לא להמית אותם, אלא להכניס אותם למסגרת של קדושה, איך חובה על האדם להשתמש בעולם הזה, אבל רק בתור אמצעי לתורה, איך צריך להיזהר מרוח הזמן, לא לאבד את הזהות, לא לאבד את החינוך, לא להשתקע בגשמיות, להיזהר מהאלהת ה"עצמי" וההנאות, איך ברגשות ובחושים יש סכנה של אליליות,

וזה לא שהראי"ה לא סובר את כל הדברים האלה, פשוט זה לא עיקר התוכן אצלו, כשאני פותח אורות התשובה מה שאני רואה זה את זרמי התשובה במציאות, איך הכל שואף לטוב בסופו־של־דבר, איך העולם הולך ומתתקן, איך גם רגשות שליליים שכרוכים בתשובה הנמוכה הם בעצם גם עניין גדול ותהליך חשוב, כלומר תראה את האור שבדברים, אמנם בדרך מקרה יש בהם קצת בעיות אבל ביסוד יש פה קדושה עצומה -> אתה מבין את השוני ההגותי

בהתאם לזה, אמנם הרש"ר הירש בעד למצוא מקום לכל קניין ואמצעי גשמי, אבל היחס הבסיסי הוא "זהיר" אם לקרוא לזה ככה,

כלומר פחות יש עיסוק בנקודה הפנימית הדברים כמו אצל הראי"ה, למשל מה הנקודה הפנימית של הרגשות שאנחנו מרגישים, מה הנקודה הפנימית השפע הגשמי, מה הנקודה הפנימית של ארץ ישראל, במובן מסוים הקדושה שבדברים עוד לפני שמדברים על שימושם כאמצעי לתורה,

מאידך הרש"ר הירש מעריך את הדברים נטו לפי התאמתם למטרות התורה, אם ארץ ישראל היא בשביל לשמור את המצוות, אז מצוין, אחרת לא תודה, אם בן־אדם מעיר את הרגשות שלו בשביל להחדיר לתוכו את אמיתות התורה, אז מצוין, אחרת אלה סתם רגשות זולים - הראי"ה באורות התשובה לא "פוטר" את אותם רגשות בכזאת קלות,

אכן הדיבור מעורר את הלב והלב מעורר את הדיבור, אשמח לדעת לאן אתה מתכוון לפתח את זה,

(אם כי לדעתי אפשר להעתיק את אותו עיקרון לכל המצוות, גם לציצית ולתפילין, ועדיין זה לא גורע מהמטרה הבסיסית של המצווה למשל להחדיר בנו זכירת מצוות ה', נכון שזה מתבצע באופן יותר משמעותי כשיש יותר רגש וחיבור אבל לא זה "יסוד" המצווה),

ד. אתה צודק לחלוטין בכל מילה, וכן זאת נקודת מוצא חשובה, רק מה שאני חושב - בהתחשב בכך שהכלים שלנו מוגבלים עיקר הדגש בעבודה צריך לבוא היכן שביכולתנו לפעול,

כלומר, למשל לצורך העניין כמו שמובא בנפש החיים התפילה מוסיפה כוח בפמליא של מעלה ומתקנת עולמות עליונים כו' אבל למעשה אין לי כל־כך הבנה בזה (אולי אם הייתי מקובל אלוקי הייתי יכול להרחיב את טווח הכוונה שלי גם לשם) ולכן מדוע לי לנבור במשהו שאני לא מבין בו, במקום להתעסק בהשפעה הממשית שאני כן מבין לפי מדרגתי, כלומר השפעה פסיכולוגית / תודעתית (כמובן לא רק), נראה לי שזה יותר מועיל.

אורות התורה [יא ט]:

"[...] בלא אור התורה בכל המון החזיונות ורגשי היראה והתפלה, יוכל הרע להיות מונח וחותר בעולם, מעלה את באשו וקרבונו, אף־על־פי שההתפעלות הנפשית והופעת הגילויים תהיה גדולה ואיתנה, אמנם לפי המדה שהתורה מתחברת אל ההופעה, מתגלה טובה ויפעת קדשה, ושם שמיים מתקדש, וגבורת הקודש עושה חיל."

א. אם לרדת לרמה הפרקטית אז זה לפתוח שרשורי ענק בערך כמו אלה, אבל כראשי פרקים, לצורך העניין היחס לחילונים, היחס ללאומיות החילונית, היחס למגמות שונות בעולם, היחס לרע בעולם, בהתייחסות לדברים האלה בכתבי הראי"ה יש יחס שאפשר להגדיר אותו כאמביוולנטי, כלומר שאינו דוחה את המושג על הסף ומקטלג אותו ככפירה נוראה ותו לא, אלא נובר בפנימיות הדברים כדי להוציא יקר מזולל,

אז העיסוק בזה אינו כל־כך פשוט כמו שאולי חלק מהמתרשמים באופן שטחי מתורת הראי"ה מציגים - לא שאותו חלק מעיד על משהו מלבד על הבעיתיות כשניגשים לזה בלי הכנה נכונה.

בכללי אני מדבר על על הפער בין המדרגה הרגילה לבין אותם רעיונות, וזה גם מה שאמרתי מההתחלה, הפער בין המציאות הרגילה היומיומית והאדם הממוצע לבין רעיונות מאוד נשגבים (אם להבין אותם כהלכה) כמו כנסת ישראל, נשמת האומה, איך הרע טפל לטוב, גאולה בכל־מיני תהליכים נסתרים, הוא גדול. לא אמרתי שזה לא ישים, או שיש בעיה בהם בעיה מהותית ח"ו, או שלא צריך לשאוף אליהם.

וכן כמו שהערת זה לא שהוא מתיימר להציג אותם באופן פשוט וקל מלכתחילה.

בגדול אין פה איזה משהו שאני לא מסכים איתך לגביו, פשוט מההתחלה הכוונה שלי הייתה לדבר על היתרון המקומי שב"קטנות" הפשטנית אם לקרוא לזה ככה, וזאת התשובה מבחינתי לביקורת שלו על הרש"ר באורות. זה לא שיש לי דעה שלילית ח"ו על תורת הראי"ה או משהו.

ב. הטבע האנושי סוגיה מפרכת אבל ננסה.

ברור שהראי"ה לא שולל את יצר הרע או משהו. ובהתאם לזה ברור שהטבע האנושי הוא לא "טהור".
ובכל־זאת יש הבדל בין הראי"ה לרש"ר ולדעתי זה מאוד קשור לענייננו,

שיטת הרש"ר היא שהטבע האנושי הוא שלל כוחות שונים ומשונים עיוורים לחלוטין ביחס למושגי הטוב והרע. הם לא רעים מצד עצמם כמו שיש הטוענים אבל הם גם לא "טובים". בהתאם לזה המצווה הראשונה מתנגדת לשכל האנושי, לרגש האנושי, ולחושים האנושיים, והיא כמו הקדמה לתורה, שמתכננת לרפא את האדם מהעיוורון שלו. אין שום קשר בין מה שנראה מוסרי, מרגיש מוסרי, מריח מוסרי, יש לו טעם של מוסרי כשלועסים אותו, לבין מה שמוסרי באמת, בעצם לטבע שלנו אין אינדיקציה לכלום (גם אם אנחנו יודעים "לקלוע" מדי־פעם).

בפסקה קצרה: "רק כך יבחר בטוב ויסור מן הרע - למרות החושניות ולא מתוך חושניות. [...] משום כך קול ה' מדבר אליו, ואין הוא מדבר מתוכו. קול ה' יגיד לו מה טוב ומה רע; ויצרו יתנגד לקול הזה, כל עוד הוא עצמאי ואין לו הדרכה. קול ה' הפועם באדם, המצפון, ששלוחו הוא הבושה, רק יזהיר את האדם דרך כלל לבחור בטוב ולסור מן הרע. אך מפי ה' יוגד לו - מה טוב ומה רע."

עכשיו נלך לשיטת הראי"ה, לדעתי בכל־זאת הפסקה מאורות התורה שהבאתי היא מקור לא רע, כי אנחנו רואים שני דברים, האחד הוא שהבסיס האנושי הוא "טוב", והנטיות שלו הן טובות וככלל אפשר להסתמך עליהן, השני שאמנם בהחלט יש מציאות של תעייה, אלא שהיא יותר בדרך מקרה מאשר בעצם.

ובהתאם לזה, הרש"ר הרבה יותר סקפטי ביחס לנטיות גולמיות, וגם לרגשות גולמיים, ולענייננו, אם אני מכניס את הרגשות האישיים *שלי* בתפילה, איך אני יודע מה זה טוב ומה זה רע? לפי מה ש"נראה" לי?

ומהצד השני הראי"ה בהחלט ידרוש מהאדם לזהות את נקודת הטוב שברצון שלו, את המגמה הטובה של הרגש שלו, לראות כל־זה נכנס בתוך התפילה / תורה / עבודת ה' רק כמובן להיזהר מתהו לא דרך.

וכן בשני המקרים יש כאן עבודה של "בירור", פשוט היא שונה, אצל הראי"ה זה ממש להסיר את הקליפות מעל הטוב, ואצל הרש"ר זה הכוונת הכוחות הנייטרליים, וזה משפיע על אופי העבודה.

כשאני קורא את התגובה הקודמת אני רואה שלא כתבתי באופן ברור כל־כך, לא דיברתי על דגשים חינוכיים בלבד,

מה שרציתי לומר זה שאמנם יש התאמה די גדולה בין השניים ברוב הסוגיות, ברמה שאפשר לקרוא פסקה באורות התשובה ולהביא פסקה מאגרות צפון שאומרת בדיוק אותו דבר מילה במילה, לכן ההבדלים הם לכאורה דקים מן הדקים, גם בסוגייתנו הלא לכאורה שניהם סוברים שהאדם הוא לא רע ביסודו, שיש מקום לכל הכוחות הנפשיים, שאדם צריך הדרכה, כו' כו',

אבל זה לא שזה ממש מקביל, וההבדלים החינוכיים מושפעים גם מההבדלים האידיאולוגיים,

ביחס לארץ ישראל זה כבר באמת דיון אחר, הבאתי את הנושא כביטוי לקו המנחה של הרש"ר. אין לי כוונה להגיע להכרעה אידיאולוגית. וזה נכון מאוד להפריד בין הדיון הסובייקטיבי לאובייקטיבי, אין לי שום נגיעה בדיון האובייקטיבי להכריע לכאן או לכאן בין שני גדולי עולם בסדר גודל כזה.

כן רציתי להציג את הרש"ר ביחס לכל הנושאים האלה בשביל הדיון הסובייקטיבי, פשוט כי זה מעניין אותי לחקור את הנושא, לכן גם טרחתי לחזור ולהדגיש כשמשהו הוא הרגשה או חוויה אישיות שלי. וגם ביחס לתפילה כמו שכתבתי בתגובה הכי ראשונה שלי, הבאתי את זה כדי בתקווה שזה יתרום עוד קומה בהבנה את התפילה, הגם שיש גישות שונות מאוד. אבל מה אני אגיד לך, כל פעם שאני נזכר בדיון שלנו אני חושב איך אני נמלט מהמחלוקת בזה שאני לא מכוון שום דבר בכלל...

ד. מסכים עם כל מילה.

א. סה"כ אני חושב שהגענו להסכמה לגבי רוב בעניין אך עצם זה שאתה מציג את התרשמותך מתורת הראי"ה באופן שהוא לא 'פשוט' אז אשמח לשתף את תחושתי ביחס לכך. ר' יצחק הוטנר באחד ההקדמות לספר דרשותיו 'פחד יצחק' אומר שחידוש טוב הוא חידוש כזה שאחרי שאתה מבין אותו, אתה לא יכול לקרוא אחרת את הטקסט. אני התרשמתי מרבותי שבאמת אי אפשר לסבור אחרת בצורה שזה פשוט עבורי. לכן אני מאוד מאמין בפשטותה של תורת הרב קוק. כן, מבחינתי היא תורה פשוטה. אחרי מבינים אותה נכון. ומי שממש הבין אותה (כמו כל תורה אחרת) יכול גם ללמד אחרים את הפשטות שבה.

ב. הבעיה שאי אפשר לקחת פסקה של הרב קוק ולאורה לנתח את תורת הרב בצורה שיטתית וכוללת. הרב שלי בישיבה הגבוהה פעם עשה לנו תרגיל כזה - היינו בערך 15 תלמידים, והתחלקנו לחברותות חצי חצי. כל קבוצה קיבלה פסקה אחרת מעין אי"ה. קבוצה אחת קיבלה פסקה שמראה על כמה עמ"י צריך לשמור את עצמו מפני התערבות בעמים וצריך לשמור על ייחודו. פסקה שנייה דיברה על כמה עמ"י צריך לקבל מהעמים ולהיות איתם בקשר. ואח"כ שאל שאלה את שני הקבוצות, "כמה לדעתכם צריך להשקיע בקשר עם אומות העולם?" ומי שקרא את הפסקה הראשונה אמר שלא צריך להשקיע כל כך ומי שקרא את הפסקה השנייה נטה לחשוב שצריך יותר להשקיע בעניין הזה. היה לתרגיל הזה כמה מסרים. אבל אחד המסרים שפסקאות ברב הם נקודתיות מאוד ולכן צריך להכניס אותם לפרופורציות הנכונות ולא להשליך מהם. 

אפשר לדבר המון על התרבות שהתעסקות בכתבי הראי"ה יצרה. אך זאת לא תורת הראי"ה. חשוב להבחין בכך.

ולכן באותו אורות התורה כתוב גם כמה התורה היא חיצונית לאדם, כמה היא גדולה מהאדם כמו שהרב אומר בפסקה א' בפרק א' על תורה שבכתב - "טָסָה עַל פְּנֵי חַיֵּינוּ מִמַּעַל לָהֶם וּמַזְרַחַת אוֹתָם בְּאוֹרָהּ. הָאוֹר מַבְהִיק, נוֹצֵץ וְחוֹדֵר בַּכֹּל, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ. לֹא רוּחַ הָאֻמָּה חוֹלְלָה אוֹר גָּדוֹל זֶה - רוּחַ אֱלֹהִים יוֹצֵר-כֹּל יְצָרָהּ, תּוֹרַת חַיִּים זֹאת יְסוֹד יְצִירַת כָּל הָעוֹלָמִים כֻּלָּם".

נראה לי שפרשנותך לכתבי הרב לא נכונה. כל עוד הרב לא נתן הדרכה מוסרית אז אי אפשר לצטט אותו ולקחת מתוך כך הדרכה מוסרית. וגם בפסקאות שהרב מביא הדרכה מוסרית, הוא מדבר על עניין נקודתי ולאו דווקא מכליל על כל המקרים כולם. לכן אני לא מסכים איתך ביחס לכך. גם לפי הראי"ה לא כל אחד יכול לנטרל מוקשים. לא כל אחד יכול לקחת את הטוב מתוך הרע ולהשתמש בכך. כמו הפסקה שעל "הצדיקים הטהורים" ש"אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק" וכולי... - משמע מי שאינו צדיק טהור (שזה רובה דרובה דרובה) - צריך במידה מסויימת לקבול על הרשעה ועל כל הדברים הרעים בנוסף להוספת צדק וכל הדברים הטובים. לכן כל הפסקאות שמדברות על הרכה חינוכית מוסרית שלקחת מהרשר הירש הם מבחינתי מקבילות. בודאי לפי התורה הכוללת של הרב הם יקבלו מקום מסויים. לא אוכל לומר שהם סותרות חזתית את תורת הרב קוק אלא אם כן אמצא פסקה מופרשת ספציפית שמדברת על הדרכה מוסרית.

היה קשה לי שהצגת את כך שדברי הרש"ר מתאימים ל'מטרות התורה', לא שחשבתי, חלילה, שאתה חושב שדברי רבותינו אחרים לא מתיאמות למטרות התורה אבל זה חרה לי שככה אתה בוחר להציג את העניין.

האמת מה שכתבת - שצריך רגש בשביל שהתפילה תהיה משמעותית, לא הצלחתי לרדת לסוף דעתך

מה אתה מגדיר "תפילה משמעותית"?  ולמה רגש גורם שיהיה יותר על מה להתפלל? 

הרי אדם מטבעו מסתובב בעולם בתחושה שתמיד חסר משהו... כל שכן אלו שעסוקים בעצמם.

ומשהו קטן שיש לציין

אם מתפללים לזכות לקיים את התורה על מלחמת היצר זה כבר לא נקרא חיי שעה

הם עניינים שנמצאים מתחת לציר הזמן, חשובים ככל שהיו.

התפילה היא נקראת חיי שעה (על פי הגמרא בשבת דף י), בגלל שהיא מדברת על עניינים שהם זמניים. ולימוד תורה אחננו עוסקבשינויים אלא בחקר האמת

ראיתי עוד פירושביחס לזה מחיפוש קצר בגוגל פורטל הדף היומי: חיי עולם וחיי שעה (שבת י ע"א)

יש סקאלה רחבה לתפילה משמעותית. תפילה שבאה מבפנים. מביעה רגש בצורה שמרגישה משמעותית לאדם המתפלל.

קיום התורה הוא חיי עולם, והרצון והכיסופים אליו הוא גם כן בכלל הקיום ולכן גם הוא חיי עולם.

בכל אופן זו רק הערה צדדית.  לא נראה שזה משליך על המסר הכללי

עדיין לא הבנתי את מה שאתה אומר, מחילה. 

מה זה הרגש שאתה מדבר עליו? ולמה הוא גורם שיהיה יותר על מה להתפלל?

ככל שאדם יותר "חי את החיים" אז הוא מלא יותר ברגש. זה יכול להיות חיי חומר, זה יכול להיות חיי רוח. הרגש הוא בסוף מניע את האדם. לפני הרגש יש תודעה שיוצרת את הרגש, אבל בסוף הרגש היא כלי שמניע את החיים. אי אפשר לחיות ללא רגש כלשהו. 

עבודת התפילה היא מוגדרת כעבודה שבלב. ממשמע - עובדים את ה' על ידי הלב שלנו, הרגש שלנו. כדי שנוכל לעבוד את ה' על פי חלק זה משמע צריך להיות לנו לב בריא, רגש בריא, רגש פועל, רגש משמעותי שמחייה אותנו. עבודת התפילה, להבנתי, לוקחת את הרגש הזה למקום של עבודת ה' ומעצימה אותו בכך וגם מכוונת אותו למקום ראוי וטוב.

ככל שאדם מלא יותר ברגש ככה יש לו יותר מרץ ויכולת לעשות דברים. אדם נטול רגש הוא נטול אנרגיה. לכן נראה לי שככל שאדם יש יותר מוטיבציה באופן כללי, ככה ייהו לו יותר רצונות וככה יוכל להתפלל על יותר דברים. התפילה מתחילה קודם כל מרצון, אדם ללא רצון לא יוכל להתפלל, כי הוא לא יצטרך שום דבר.

צודק לגבי ההערה שלך, דברי אינם מוכחים ואשמח למקור בדברי ר' נחמן אם יש לך.

בכל אופן אני אביא את המקור להערה שלא אשכח..

זה נמצא בליקוטי הלכות אורח חיים ג, ראש חודש ה: אות ג'

"כִּי יֵשׁ שְׁנֵי בְּחִינוֹת תְּפִלּוֹת, יֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁהוּא לְמַטָּה מֵהַתּוֹרָה וְהִיא טְפֵלָה לְהַתּוֹרָה, וְיֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁהִיא בְּחִינָה אַחַת עִם הַתּוֹרָה מַמָּשׁ וְגַם הִיא גָּבֹהַּ מֵהַתּוֹרָה.

כִּי יֵשׁ תְּפִלָּה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין עַל צְרָכָיו, דְּהַיְנוּ פַּרְנָסָה וּבָנִים וְחַיִּים וּרְפוּאָה וְכוּ'. וְזֹאת הַתְּפִלָּה נִקְרֵאת חַיֵּי שָׁעָה וכו' 

וְעַל תְּפִלָּה כָּזֹאת הִקְפִּידוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁלֹּא לְהַאֲרִיךְ בָּהּ בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, מַנִּיחִין חַיֵּי עוֹלָם וְעוֹסְקִין בְּחַיֵּי שָׁעָה וכו'..

אֲבָל עִקַּר הַתְּפִלָּה הַשְּׁלֵמָה הִיא כְּשֶׁאָדָם מִתְפַּלֵּל רַק עַל צָרְכֵי נִשְׁמָתוֹ בְּעַצְמוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁכָּל תְּפִלּוֹתָיו לִזְכּוֹת לְיִרְאַת ד' וַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ. כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ד' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ד' כָּל יְמֵי חַיָּי וְכוּ'"... וּתְפִלָּה כָּזֹאת אֵינָהּ טְפֵלָה לַתּוֹרָה, אַדְּרַבָּא, תְּפִלָּה כָּזֹאת הִיא עִקַּר קִיּוּם הַתּוֹרָה, מֵאַחַר שֶׁמְּבַקֵּשׁ רַק לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁזֶּה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתּוֹרָה, כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְזֶה בְּחִינַת אִשָּׁה יִרְאַת ד' הִיא תִתְהַלָּל, הַיְנוּ הַתְּפִלָּה, שֶׁהִיא בְּחִינַת אֵשֶׁת חַיִל, כְּשֶׁהוּא בִּשְׁבִיל יִרְאַת ד' לִזְכּוֹת לְיִרְאָתוֹ יִתְבָּרַךְ, הִיא תִתְהַלָּל, כִּי זֶה עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה. וְזֹאת הַתְּפִלָּה הִיא שָׁוָה עִם הַתּוֹרָה וְגָבֹהַּ מִמֶּנָּה, כִּי עִקַּר הַכַּוָּנָה בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה הוּא לְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, כִּי לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה"

יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...

לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...

כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...

אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷

בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....

בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח..... 

מסף ריגוש שעולה כל הזמן

מחפשים חוויות משמעותיות יותר

לדת יש משמעות בשפע

וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה

זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות 

קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.

קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.

אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?

דב סרטים

לצערי...
 

יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...

היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.

ולא, זה לא שלא טוב שם.

אני מאד מאד אוהבת להיות שם.

רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.

אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...

עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.

במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.

התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...

אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,

לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.

כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.

(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)

"אם לא מערבים רגשות בכלל"

בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.

ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.

השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?

כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"

יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין

אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא? 

בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...

את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.

"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"

זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.

אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.

אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.

ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.

אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.

לשמור על מרחק מסויים

זה לא סתם כי בא לה

אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)

לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית

אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים

בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת

הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר

אם כוונת הקשר מקצועית

היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית 

קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...

מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם

אולי יש אנשים חסרי מודעות

שלא שמים לב למה שהם עושים

(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים

מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי

זה אף פעם לא הלך למקום אחר

לא מצידי

ולא מהצד השני)

מאוד מתחבר לחשיבה על א-להים לפי המחשבה הפילוסופית עליו, שאי יהיה אפשר להבין אותו אף פעם

מי שנות את הכל ומי שנותן את הערך לכל.

חבר, אבא,מלך.

אמונה-הסיבה שאנשים מצליחים לחיות במציאות ההוויה הזו.

תורה-דרך חיים שיכולה להפוך גם את היצור הכי גשמי ונמוך היהלום הכי גדול ונקי...

אך זה שאני מתפלל אליו.

ללמוד לפסח, הלכות והכנת הלב

אני לא על זה בכלל לצערי

אתה צריך להיות מדריך באיזה מוסד גמילה או משהו שאנשים עוברים שם התפתחות אישית וצריכים את המוטיבציה והצעדים המעשיים

אם היית בגיל המתאים גם מדריך בתיכון היה יכול להיות טוב

הדפוס התעניינות הזה מתאים יותר למדריך ולא לשאלה כללית בפורום..

תודה על האכפתיות אבל לא התכוונתי לדווח פה

נקודות שעלולות להחמיץ ולשים לב אליהם ולטפל בהם. מעשית. הכי מעשית שיש.

שחוסר הכרות הטוב נמשלה לחמץ, שהיא גם תופחת כמו בצק.

שמשהו קצת יכול להעיב על הכל.

ובאמת כתבתי את זה מהמקום שלי.

אויל זה גם מתקשר לפסח ביחס לשירת הים.

שכאמור בחזל חזקיה היה אמור להיות משיח והוא לא היה כי לא אמר שירה.

תודה זיויק על החיזוק העצמי בשרשור הזה!

🤭