דקונס הלך לפגישה עם אלוהים, סוף סוף. הוא חיכה בתור הרבה זמן: כמעט ששת אלפים שנה, ואולי יותר. מי בכלל סופר כשמדובר במספרים כאלה.
האמת, הוא כבר היה טעון ומלא עצבים. כולם כבר קיבלו ג'וב בחברה הגדולה של אלוהים, 'אל ואשתו - צחוקים בע"מ': הרקליטוש ובודהה, נו-אמון ושיווה. כולם קיבלו עבודה מכובדת, והוא – אפילו לפגישת ניסיון לא זומן.
נכון, מידי פעם היו קוראים לו לעבודות קבלן. הוא חושב שהשם המתאים יותר זה מטאטא רחוב. כשהיה נמאס לאלוהים או לאשתו מאחד העובדים היו קוראים לו לפנות את השברים החוצה, לפח האשפה. לא מי יודע מה מכובד, לא תפקיד ההייטק הנוצץ שחשק בו כל כך, אבל בכל זאת, הוא תמיד קיווה שאולי הפעם ימצא חן בעיני אשת היפה והיא תשכנע את אלוהים לתת לו עבודה מסודרת.
בינינו, אם נאמר את האמת, הוא חשב שיזכה ראשון במשרה. תמיד היה הבוגר מכולם. המשכיל. החתיך. השרמנטי ביותר. כל העובדות במשרד של אלוהים ניסו להתחיל איתו, ללא יוצאת מן הכלל. בגבריות אלגנטית הוא דחה את כולן. לא היה לו זמן לרומנטיקה זולה; היה לו ברור לאיפה הוא מכוון – לעבוד עם הבוס הגדול.

הסבלנות משתלמת, כך אומרים. הוא חיכה הרבה, ובסוף זה קרה: לפני חודש קיבל הודעה בתיבת האימייל:
'הנך מוזמן לפגישה עם אלוהים ב-1/1/2023, בשעת חצות. הנידון: גיוסך לחברת 'אל ואשתו – צחוקים בע"מ'.
נא לדייק. אלוהים לא סובל איחורים'.
אלוהים ואשת – צחוקים בע"מ
האמת, הוא היה קצת מופתע. אלפי שנים הוא מנסה להתקבל ודווקא עכשיו, כשכבר התחילו לדבר על הסגירה של החברה, רוצים לגייס אותו? אבל הוא לא שאל יותר מידי שאלות, והגיע לפגישה.

בפגישה אלוהים ישב על כיסא מנהלים גבוה, והתבונן עליו בבת-צחוק רצינית וברצינות מבודחת לחילופין. 'שמעתי שאתה רוצה להתקבל לחברה?', שאל אלוהים.
'הממ, כן. ניסיתי קצת בעבר להתקבל. ליתר דיוק, במשך 6,000 שנה. אולי קצת יותר, לא חשוב'.
'למה קצת יותר? אתה לא זוכר? העבודה בחברה דורשת מיומנות רבה, שליטה בשפות ותרבויות מגוונות, וכמובן זיכרון חד'.
'לא, באמת לא משנה. זה דווקא קשור לתפקיד שלי, מחלה אוטו-אימונית. באמת לא משהו חשוב'.
כיון שאלוהים לא למד ביולוגיה וגם הרגיש נחיתות כשדיברו איתו במילים לועזיות, הוא וויתר.
'בסדר. תגיש בקשה למזכירה במחלקת חריגים. עכשיו, אני רוצה לדבר איתך על הסיבה שהזמנתי אותך. איך קוראים לחברה שלי?'
את זה דקונס זכר: 'אל ואשתו – צחוקים בע"מ'.
'מעולה', אמר אלוהים. 'הבעיה היא כזו: יש כמה עובדים ששכחו את זה ולקחו את התפקיד שלהם ברצינות. ברצינות מידי. תבין: יש שם כאלה שמוכנים לשחוט את חברים שלהם על "מעילה בתפקיד". היית מאמין?'
לא. הוא לא האמין. למעשה דקונס היה ממש מזועזע: הוא לא האמין שעובדי החברה היוקרתית ידרדרו עד מקום כל כך שפל. עקרונות היסוד של החברה היו שלושה: 'א. לא יהיה איש גבוה מחברו בגלל סיבות חיצוניות וקודמות. ב. לא יפגע איש בחברו בגלל סיבות חיצוניות וקודמות. ג. לא ישפוט איש את חברו בגלל סיבות חיצוניות וקודמות.' אלוהים המשיך לספר לו את מעללי העובדים הנ"ל, והבין שלא היה חוק שלא עברו עליו.
'בדיוק מהסיבה הזו קראתי לך', אמר אלוהים. 'אני רוצה שתעניק להם טיפול אישי ומסור, ותשכיח מהם את כל השטויות שהם הכניסו לעצמם לראש.'
דקונס היסס אם לשאול את השאלה שניקרה בליבו מאז שקיבל את הודעת האימייל. אלוהים בחן את ההיסוס שדגדג בכליותיו והרגיע אותו מיד: 'התפקיד שלך מלווה בתנאי ההעסקה הטובים ביותר. כן כן, פנסיה תקציבית, תמלוגים שנתיים, אחוזים במניות. מה שתרצה. העבודה דחופה, והכל לרשותך. את הפרטים תקבע עם מזכירתי אשת.
אגב; העובדים משתייכים למחלקה של שרולי.'
'איזה שרולי?' שאל דקונס.
'נו שרולי, הבן של מיכאל. מהמרכז'.
דקונס נזכר, וחייך חיוך דקיק. אלוהים באמת איתגר אותו הפעם.

ברגיעה הלך לסדר את פרטי החוזה, ופנה לביתו. במוחו כבר התחילו גלגלי השיניים שהחלידו מעט לפעול במלא המרץ, ותוכניות עבודה ראשוניות התחילו להירקם.
למחרת כבר העלה את עיקרי הדברים על דף (כעיקרון בשמיים אין דפים, אבל הוא ביקש מאלוהים כמה. הוא גילה שזה עוזר לו לחשוב באופן יצירתי יותר). יום למחרת התוכנית הייתה מגובשת על כל פרטיה, והוא יצא לעבוד.
התכנית הייתה ארוכת טווח. 500 שנה בערך. הוא לא עבד בעצמו; הוא היה זקן מידי, ועכשיו גם מכובד מידי, בשביל לעשות את זה לבד. הוא שלח שליחים מבחוץ שיפרקו את המבצר העיקש שבנו המורדים, וישכנעו אותם לעזוב את ההבלים שהאמינו בהם. הוא בחר את המוכשרים שבאנשים: הראשון היה שפינוזי, מצביא הולנדי בעל כישרון רב. לא הכי ישר, אבל כלי המלחמה שלו היו מעולים. הוא המשיך עם קנטי, גרמני חד כתער וישר כפלס. האחרון היה דווקא מתוך המורדים, גייס חמישי. דרידה קראו לו. הוא עשה את העבודה הטובה ביותר.
למעשה, תוכנית העבודה הייתה פשוטה: המורדים, אנשי המחלקה של שרולי (נקרא להם מעכשיו 'שרולים') גיבשו לעצמם עולם שלם, מבוסס על כלום, ועוד בשם אלוהים! הוא תכנן לפרק לאט לאט את כל המבצרים שהם בנו לעצמם, ולהראות להם עד כמה הם תפלים וחסרי ערך. שפינוזי התחיל עם פירוק המבצר החזק ביותר שלהם, 'תנ"ך' הם קראו לו. קנטי המשיך עם שריפת עיר הבירה, 'תודעה' קראו לה, ודרידה סיים את הקרב (בנוק-אאוט מטורף שאפילו דקונס התפלא ממנו) בזריית ארצם במלח, כך ששום דבר לא יוכל לגדול. מיושן אומנם, אבל תמיד עובד.
בסוף התקופה בא דקונס אל אלוהים הבוס הגדול, והראה סרטון זריז קלאסי של לפני-אחרי, מהארץ הכבירה המלאה במבצרים עד המראה המחריד של מלח בכל מקום. האמת, הוא היה ממש גאה בעצמו. זו הייתה עבודה נקייה, מושלמת. לא נשאר זכר ושריד מהשרולים.
הוא לא הבין מה קורה: כבר בתחילת הסרטון הכיסא של אלוהים התחיל לחרוק. והוא היה תוצרת גרמנית, לא סתם! ככל שהמשיך הסרטון אלוהים הלך ונחלש, הלך ודהה. בסוף, עם התמונה האחרונה, הוא נעלם.
לא היה שום פיצוץ, הוא פשוט נעלם.

ואז הבין דקונס שהוא אלוהים החדש.

פיטר דקונס את כל עובדי החברה, התחתן עם אשת היפה, והקים קונסטרוקציה חדשה: 'דקונסטרוקציה ואשת – * בע"מ'.

השרולים נעלמו, וכל יום היה צריך דקונס לברוא מחדש את עולמו.

(*כאן לא היה לו מה לכתוב, אז השאיר ריק.)