"אנחנו מאבדים אותו!"
"תביא לי חוסם עורקים," דרש הפרמדיק מצד ימין, זה שנראה קצת יותר מבין עניין, "מהר!"
הפרמדיק משמאל מסר לו את מבוקשו והתעסק במזרק, נתן למחט כמה מכות קטנות באצבעו בעוד הזה שמימין מצמיד לצווארו של הנפגע את חוסם העורקים. המחט חדרה לעורו ומורפיום נהדר זרם בורידיו, גואל אותו מכאביו באופן זמני.
"איך קוראים לו?" שאל הפרמדיק מימין, עיניו הכחולות מביעות מתח וקור רוח באותו זמן.
"טימותי," נשמע קול מאחוריו.
"טימותי אתה שומע אותי?" שאל, וחרחור של גסיסה נשמע בתגובה כשדם גולש מפיו על לחיו, עוקף את אפרכסת אוזנו ומתמזג על האספלט עם שאר דמו שהספיק להשפריץ מצווארו.
"לעזאזל! אין לו סיכוי אם נשאיר אותו כאן, צריך להפנות אותו לטיפול נמרץ! ומהר!"
"אבל יש סכנה שהוא יהיה משותק לכל חייו אם נרים אותו עכשיו, הגב שלו הלך קאפוט!" טען הפראמדיק משמאל.
"למי אכפת! הוא גוסס למען השם! תביא את האלונקה!"
למה לעזאזל אמרתי את זה, הרהר לעצמו הפראמדיק משמאל, בעוד הוא קם ורץ לרכב.
טימותי היה בשוק שהוא ממש שמע אותו חושב את זה. הזיה או אמת? האם זה מה שקורה לאדם שקרוב למוות? טימותי הרגיש את זה מימלא, כאילו אט אט כוח החיים נסוג מגופו וכל מה שנשאר זה רק תודעתו שלו, שתעלם ותפוג עוד רגע. וואו.. זה מפחיד. טימותי תמיד ידע שהרגע הזה יגיע, שהוא לא יהיה עוד. אך בחיים הוא לא הצליח לדמיין את זה, שאני לא אהיה? 'אני'? אני יכול לדמיין שהטלפון הסלולרי שלי יעלם פתאום או אמא שלי או הרגל שלי, אבל אני? 'האני' שכל חיי התעקשתי להאמין שהוא בנוי כולו מאינסטינקטים ותהליכים כימיים, זה יעלם?! זה בלתי נתפס! יש אנשים אשר מתנחמים על כך שיום יבוא והכל יגמר והם יהיו לא יותר מחול חסר תודעה. אבל אני בטוח שגם הם, אותם אלה שמייחלים לכך מחמת סבלם, ברגע המוות מרגישים את אותה הרגשה כמו שלי, את הפחד מהכלום. הוא לא נודע, אני לא מכיר את הכלום, ועכשיו אני ניצב מולו, ואני מפחד..
זה מה שחשב טימותי שניות ספורות לפני שהפראמדיק משמאל קבע את מותו באחורי האמבולנס המיילל..
המעבר החד הזה בין הסיוט הזה, לרוח הקרירה שליטפה את פניו ברכות, גרם לטימותי לתהות היכן הוא נמצא. הוא פקח את עיניו, ושמיים תכולים ללא עננים קיבלו את פניו, מבעד לעלים ירוקים וענפים מסוקסים* כמו יצירת אומנות. טימותי שם לב לדשא שדיגדג את גבו, והתרומם לכדי ישיבה. הוא הביט במרחבים הירוקים, בחלקות הפרחים, הנהרות ופלגי המים הצלולים.
"איפה אני?" שאל את עצמו בקול. הוא הסתכל על גופו והוא היה כולו נקי, עם בגדים לבנים ורופפים, רכים פי 2 ממשי, ורגליו יחפות ונקיות. הוא קם על רגליו ומשש את שערו הרך והמתולתל בתמיהה, שרק לפני רגעים אחדים היה סבוך ונוקשה. הוא הסתכל על העץ והופתע לגלות שנתלים מענפיו המון סוגי פירות – אבטיחים, תפוחים, ענבים, תותים, ועוד המון..
"וואו זה כל כך מוזר.." הוא הביט סביב, "יש פה עוד מישהו?"
"כן," ענה לו קול.
"מי אתה?"
"אני זה שתקבל ממנו כל מה שתרצה."
"כל דבר? ברצינות?"
"כן, רק תבקש, ואני אמלא את בקשתך."
"אהמ.. אוקי," טימותי חשב רגע ואמר, "אפשר כיסא? אני מאוד רוצה לשבת."
"בוודאי." נענה הקול וכיסא מהודר עשוי עץ משובח, עם ריפוד בד וארגמני בעל משענות משני הצדדים הופיע מאחוריו. טימותי התיישב עליו. "וואו.. אהמ, אפשר גם משהו לאכול?"
"ברור," השיב הקול, ושולחן רחב וארוך, עם בשרים, חטיפים, עוגות, סלטים, ופיצות, וסלסלי פירות בוהקים ורטובים נגלה לנגד עיניו.
"אני לא יודע אם אוכל לאכול את כל זה…" אמר טימותי, "זה המון אוכל.."
"אל דאגה, אתה יכול לאכול כמה שאתה רוצה ולא תכאב לך הבטן. באחריות."
"אה, מצוין." התפלא טימותי, והחל להעמיס סטייקים ושאר מטעמים על צלחתו.
"האם תרצה לשתות משהו?" שאל הקול, "אתה יודע, להרטיב את הגרון טיפה."
"יין אדום יהיה מצויין." השיב, ובקבוק שחור-אדמוני התהווה מולו כדרך קסם. "באמת תודה רבה.. אשמח לשמוע מוצארט בעת שאני אוכל."
"כל שתבקש תקבל." אמר הקול בעליזות, ומוצארט בכבודו ובעצמו ניגן לידו עם פסנתר יצירות שאף פעם לא שמע. "אם תהית לגבי יצירה זו, הוגן שאומר לך שזה מה שהיית שומע אילו היה זוכה לעוד שנה."
"וואו זה פשוט מדהים." טימותי נגס בסטייק והחיך שלו חגג בתגובה, "תענוג."
טימותי ביקש עוד ועוד דברים, נשים , ידע אדיר שתמיד שאף לדעת בעולם החיים, כוח עצום, ממלכות, משרתים ומה לא?
יום אחד לאחר הרבה מאוד זמן, חמישים שנה ליתר דיוק, שאל את הקול. "תגיד, יש לך משהו להציע לי?"
"מה זאת אומרת?" תמה הקול. "כל מה שתבקש אביא לך."
"אבל.. כבר ניסיתי בערך הכל.. אין לך משהו.. אתה יודע.. יותר טוב? משהו להציע לי?"
"אתה רוצה אולי בגדים יפים?"
"לא.."
"משחקי מחשב משוכללים שיצאו רק עוד חמישים שנה מרגע פטירתך?"
"לא.."
"אישה יפה? גוף יפה? קהל של אלפי אנשים שיעריצו אותך? כנפיים?"
"לא לא לא ולא!"
"אז מה אתה רוצה?! רק תבקש ואני אתן לך!"
"ביקשתי כבר הכל.." אמר טימותי, "זה נגמר מתי שהוא? אין איזה שלב מעל זה?"
"לא.. אין."
"אז.. רגע אני אשאר ככה לנצח?" אמר באיטיות, "גם בעוד מיליון שנה?"
שקט קט. "כן.."
"עם כל מה שאני אבקש?"
"בהחלט, הבנת נכון."
"אבל.. זה ממש גהנום.."
"אז איפה חשבת שאתה נמצא?"
(עיבוד ספרותי למשל שהביא פעם הרב ראובן פיירמן, כתבתי את זה כשהייתי בערך בן 16, חייב להודות שאני מופתע מעצמי ממש)
*סִיקוּס
שֵׁם עֶצֶם - זָכָר
מְקוֹם יְצִיאַת הֶעָנָף בְּגֶזַע עֵץ, כְּעֵין “עַיִן” אוֹ יַבֶּלֶת.
"תְּמָרָה זוֹ וְאֶרֶז אֵין בָּהֶם לֹא עִקּוּמִים וְלֹא סִיקוּסִים"
