אני כותבת כאן , וכולי תקווה למצוא כאן את ההרגעה והעידוד שאני זקוקה לו.
ילדתי לפני שבועיים בת מקסימה, מתוקה ומהממת.
אחות קטנה לבכור שלי, בן שנה ושלושה חודשים.
צמודים מה שנקרא
כשהייתי בהריון מאוד התלהבתי מרעיון הצמודים, וממש חיכיתי כבר שהקטנה תיוולד, ידעתי שהולכת להיות תקופה קשה ומאתגרת והכנתי את עצמי מראש, הבאתי נערה חמודה שתעזור לי בשעות הקשות ששניהם בבית ביחד, גייסתי את אמא שלי שמגיעה במיוחד פעם בשבוע לעזור לי וגם לבעלי יש יום קבוע שיוצא מוקדם. עד כאן הכל בסדר
הבעיה מתחילה שאני בכלל לא מבינה מי אני, איפה אני, מי זאת התינוקת החמודה הזו ששוכבת פה ישנה,
כל מחשבותיי והרצונות שלי הם רק להיות ולבלות עם הגדול שלי, ואני מרגישה שלפחות כרגע, אני לא מצליחה להתחבר לתינוקת כמו שהייתי רוצה, ובטח לא כמו שהרגשתי כשהגדול נולד. הגדול הוא כל עולמי, הוא הפך אותי לאמא, אני זוכרת כמה צילמתי אותו כשנולד, כמה התלהבתי מכל תנועה שהוא עושה,
והנה אני שוב בחופשת לידה, הולכת עם אותה העגלה, באותן הרחובות שהלכתי לפני שנה, ואין לי מספיק את ההתרגשות הזו שחשתי לפני שנה. הפעם אני הולכת עם תינוקת אחרת, ולא איתו.
אני יושבת בבית והתינוקת לצידי בעריסה, ואני אומרת לעצמי כמה שהיא מתוקה, וכמה שאני שמחה שהיא כאן, אבל מרגישה שאני פשוט מנסה לשכנע את עצמי, לדחוק בעצמי להתחבר מהר אליה, הרי זו הבת שלי וכמה רציתי גם שתהיה לי בת.
אבל אני רוצה לחזור ולבלות עם הגדול, לקחת אותו לגימבורי ה לחוג מוזיקה שלנו.. ואני שבועיים כבר מושבתת ולא לקחתי אותו בכלל.. ושבוע הבא הבטחתי לעצמי שאני אקח אותו , ואבלה איתו, הלוואי שזה יצליח
אז מה בעצם אני רוצה ? כל כך הרבה כתבתי וקצת התפזרתי.. אבל בגדיל אני רוצה לדעת ולשמוע שהתחושות המוזרות שאני חשה, חוסר החיבור, וכל אלה, זה טבעי (?), זה יעבור?
האם אני עוד הולכת להתאהב בה? האם זה נכון שהלב מתרחב עם כל ילד? אז למה בינתיים זה לא קורה לי?
האם בהמשך יהיה לי יותר קל?? ואצליח לתפעל הכל ולהתייחס באופן שווה לשניהם? ומתי לעזאזל יעבור לי השוק הזה, מהמעבר מילד אחד לשני ילדים?

)