אתה מקיים את המצוות ולא מחפש אישור על כל מצוה שעשית.

זה תגובה של יתמי דיתמי.
 

אני חושבת שיש הרבה מקרים בחיים שמתגשמים דברים שקיווינו להם, ואנו מדלגים עליהם ולא שמים לב שהם הארה לכך שהשם שומע את התפילות שלנו.  וזה עצת היצר למנוע ממנו להתבונן, וההרגל.

בין אם זה דברים שהתרגלנו אליהם כמו בריאות משפחה, חברה, ברוך השם. שמקיפים אותנו תדיר.

ובין ציפיות קטונות ולכאורה פשוטות שנענות.

אני לא מתכוון להוכחה טכנית, אלא כפי שכתבת - הרגשה אישית ביחס לקרבת ה׳, ואפילו אומר שלא רק הרגשה, אלא ממש דיבור (ברמה שמותאמת לנו כבני אדם, כל אחד ורמתו).

כתבת שעבורך לקום עם כוחות רעננים אחרי תפילה מוצלחת זה מעין מענה של ה׳.

וה״מעין״ גרם לי לשאול מיד - זה שזו התחושה שלך אחרי תפילה, זה משהו שלך. כי כשהתפללת, הורדת דברים מהלב וזה גרם לך לתחושה רעננה לאחר מכן. זה עדיין לא אומר שה׳ באמת דיבר איתך.

אני קצת לא מקבל את המשל, מהסיבות הבאות:

1. כתבת ש״הבן הזה אמנם לא הולך לראות את פני אביו בהתגלות בזמן הקרוב ואולי גם לא בזמן הרחוק״ - רק ההתחלה הזאת היא נוראית בעיני. כי מה שעושה את כל ההבדל הוא האם בסוף כן יהיה מפגש. וכשאני כותב בסוף - אני מתכוון ב״עוד בחייו״.

2. כתבת ש״ברור שבפנים הרצון לחזור הביתה לחיק המשפחה בוער״. יש כאן הנחה שיש בית.

בהודעה הפותחת שלי דיברתי על מחסור בפידבק ועל צורך בידיעה. במשפט שכתבת כאן הנחת שיש ידיעה. ושוב - לא הרגשה. ידיעה.

אני אנסח את השאלה בסיפא שלך בצורה קצת בוטה, כי ככה אני מרגיש:

האם אנחנו מוכנים לעשות מסע של חיים שלמים, עשרות שנים, שבהם אנחנו נדבר ״אל הקיר״ ולא נזכה להתגלות בראייה או בשמיעה, אבל אנחנו כן נצטרך להסביר לעצמנו שאנחנו כן מרגישים בכל זאת מרגישים משהו, ואז נגיד שההרגשה הזו היא בעצם אותו הפידבק?

וסליחה שוב אם זה צרם. 

הסוגיה הזאת מאוד ארוכה ואפשר להסתעף בלי סוף לכן אביא חלק מהדברים שלדעתי עיקריים ביותר,

ראשית אני רוצה לדייק, התפילה לא באה "להוריד אבנים מהלב", לזה נועדה אולי פסיכותרפיה,

קצת ציטוטים מהרש"ר הירש (@advfb הדליק אותי באשכול אחר):

"הרגשות – זולים הם מאד. אדם יכול לבכות כאוות נפשו לפני האלקים בתפילה, ולאחר מכן לקום ולהיות לא יותר טוב ממה שהיה!" [בראשית מ"ג]

"או אז בתפילה והשתפכות הנפש, תסיר מעליך את דמיון הרוח הכוזב הזה ותעתועי הרגש הנתעה בשוא, ותתאמץ עוד הפעם לפעול בך, כי רעיון נעלה יחדור כולו כליל בקרבך, להווכח על־ידו לדעת, כי אכן יש ה', וכי הוא אל יחידו מיוחד [...] כי גם אתה נקראת אל עבודת ה' כזאת, אתה יותר מכולם, אתה בן ישראל, בת ישראל [...] הן עליך לקבץ ולקבל בתפילה את הכוח והקדושה לחיים, עליך לקבל עליך בתור חובה ותעודה, כי חייך אלה יהיו רק מלואי רצון ה', [...] לכן ציץ ופרי כל התפילות, שעליהן לפעול את פעולתן אמונה במשכיות לבב האדם, הלא הוא התאחדות כל כחותיך לקיום ההחלטה האחת, להיות עבד ה' בחיים." [חורב תפילה]

כעת ביחס למשל,

כפי שהקדמתי אין זה המצב האידיאלי, אתה צודק לחלוטין שהמצב התקין והנכון הוא יחס של התגלות והדדיות בקשר שלנו עם ה', והיעדרו הוא הוא גלות השכינה, הוא חורבן בית המקדש, הוא מהות הרע שבגלות,

אבל כעת כשאנחנו נמצאים במציאות הנוכחית שלנו, צריך להבין אותה, המציאות היא שאנחנו לא הולכים לקבל "נבואה" או "התגלות" כתוצאה מהמאמץ שלנו, זאת המציאות, גם אם קשה לקבל אותה,

כאשר אני אומר למצוא מעט מזעיר רוח ה' אין כוונתי לרגש מסוים, אין כוונתי להתרגשות בתפילה, או בכי שאחריו מרגישים הקלה, או איזו התפעלות אמוציונלית שמייחסים אותה לקדושה, אלא התאמתות של הדברים עמוק בתוכי,

בהגדרת הידיעה, ידיעה היא התייחסות שלנו אל משהו כאמת, על־סמך האופן שבו אנחנו מעבדים מידע,

אנחנו מעבדים מידע בכל־מיני אופנים, זאת יכולה להיות קליטה חושית, היקש שכלי, יש גם ידיעות לא פחות משמעותיות שמתאמתות בנקודה פנימית בנפש שלנו, למשל אני חושב משמע אני קיים, או אהבת איש לאשתו (לא כ"רגש זול" אלא חיבור פנימי עמוק ואמיתי),

לכן אני רוצה לחקור, מה הכוונה ש"ה' באמת מדבר איתנו", מה נחשב לדיבור אמיתי, האם יש רק דרך אחת לאמת ולאשש ידיעה כלשהי בתוכנו,

אם למדוד קדושה ורוח ה' ב"מכשירים" של קליטה חושית־גשמית־מדעית, אני יכול להבטיח לך שלא נגיע לתוצאות מרחיקות לכת, לפחות לא בתקופת הגלות, אפשר ללכת בדרך הזאת ולהתאכזב, ואפשר להבין את מגבלות המציאות, מגבלותנו כאנשים, מגבלות הגלות, ה"ג'ונגל" שבו אנחנו נמצאים,

על כן רחק משפט ממנו ולא תשיגנו צדקה נקוה לאור והנה חשך לנגהות באפלות נהלך:

נגששה כעורים קיר וכאין עינים נגששה כשלנו בצהרים כנשף באשמנים כמתים:

בוודאי שיש מקום של ידיעה "מלאה" יותר, זאת מהות הגאולה, זאת מהות עולם הבא, ודווקא עולם הבא הוא דוגמה מצוינת, כי הוא מופשט מגשמיות, רגשות, תחושות, ומצד שני דווקא בו מתאמתת ביתר שאת מציאות ה' וקרבתו (ואולי היא הנותנת),

///

כמובן זה לא הופך את זה לקל יותר, נניח שכל מה שאמרתי זה אמת לאמיתה וזאת באמת הסיבה המהותית כו' האם זה הופך את השאלה לחזקה פחות או את הקושי לרלוונטי פחות? גם השאלה שם, וגם התשובה שם, ושתיהן בתוקפן,

לכן ביחס להתמודדות שלנו עם המציאות הזאת,

האם השאלה שאנחנו שואלים את עצמנו היא "מי ה' בעולמי", "מה משמעות היהדות בחיי", "כיצד אני מרגיש ביחס לתפילה",

או האם השאלה היא "מי אני בעולמו של ה'", "מה ערך החיים שלי ביחס לרצון ה'", "איפה נמצאת התפילה שלי ביחס לעולם ה' ולתוכניתו",

אני מקווה שזה לא נשמע כמו תוכחה, כי אין זאת כוונתי, אלא כוונתי לסקור את הדברים מנקודת המבט הזאת, המאוששת על־ידי התורה, ולהגיע למסקנה שבמקום מסוים השליחות שלנו הולכת יד ביד עם כל־מיני מגבלות שיש לנו,

גם לחתולים יש תפקיד בעולם, ואין להם הכנה לא להשגות שכליות, לא להגשות רוחניות, חלף זאת יש להם מקבץ תכונות, יכולות ומגבלות לטובת מילוי תפקידם,

וכאן זה קצת קאונטר־אינטואיטיבי, לכאורה האם אין רצון ה' שנשיג השגות רוחניות, שנגיע לשלמות רוחנית, שנגיע למדרגת נבואה? האין זאת מטרת המצוות?

מהר"ל תפארת ישראל [פרק ט]:

"הרי הדבר ברור כי התורה היא שעל ידה החבור בין השם יתברך ובין האדם. ולפיכך הוסרה הקושיא לגמרי באיזה צד יש לאדם הצלחה האחרונה על ידי עשיית המצוה. והרי הדבר ברור כי ההצלחה היא על ידי עשיית המצוה, במה שהם הקירוב והדבוק בו יתברך, והוא ההצלחה האמיתית. ואלו בני אדם השואלין, היו רוצים שיהיה לאדם הצלחה בעצמו, והם המושכלות שהאדם קונה. ולא שמו דעתם שעיקר הצלחה הוא הדבוק בו יתברך. ואף אם אמרו כי על ידי המושכלות הוא דבק בשכל הפועל, עד ששכל האדם ושכל הפועל הוא אחד, אלו הם דברי הבאי. כי לפי דבריהם לא תהיה רק לאחד או לשנים בדור, וכי בשביל אלו העולם נמצא."

וביחס לסוף דבריך, בהסתמך על האמור, האם כמו שאתה אומר אנחנו צריכים "לשכנע את עצמנו" שההדדיות בתפילה באה לידי ביטוי ברגש כלשהו או באופן כזה או אחר, או שהיסוד הוא ההבנה שאנחנו צריכים להפנים את המגבלות שלנו, את המגבלות של המציאות, ועושים מה שאפשר, אני חושב שאין מנוס מזה,

לסיכום, המצב המושלם והתקין שאליו אנחנו שואפים הוא התגלות ה' במציאות בפועל ממש ולזה אנחנו מכוונים את מעשינו,

כרגע אנחנו לא שם ואין צורך לשכנע את עצמנו שאנחנו שם או שנגיע לשם על־ידי מאמץ כזה או אחר,

מכל־מקום כן אפשר למצוא "מעט מזעיר רוח ה'" בהתגלות־שאינה כל־כך־התגלות ברבדים מסוימים בנפש שלנו לפי העניין, שהם לא בהכרח חושיים, רגשיים, שכליים וכיו"ב,

"אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע:"

עריכה: קצת מילות קישור

א. קיבלתי

ב. כתבת ש״אמונה היא תוצאה של נתינת והחזרת אמון״.

נתינה - אני מבין, הרי אני זה שצריך לבחור אם לתת. לכן אני יודע אם נתתי.

החזרה - הכיצד? בהמשך כתבת ש״כשרואים שהנתינת האמון מצדיקה את עצמה״.

איך אתה רואה את החזרת האמון מצידו של ה׳ אלינו? או יותר נכון כיצד אתה רואה את זה? תן לי דוגמא.

יש באדם גוף ונשמה, הגוף שואף למטה והנשמה שואפת למעלה, האמת שלנו היא הלמעלה, הקרבה לה'...

לאנשים לוקח זמן להתקרב, מתחזקים בשבת, כשרות, צניעות, לאט לאט, כל אחד בקצב שלו, נופלים וקמים...

כן, זה מוזר, לפעמים גם מרתיע לראות מישהי עם מעט בגדים ששרה שה' תמיד אוהב אותה... אבל הבעיה היא לא המעשה-היא מתקרבת, הבעיה היא שאנחנו רואים את זה-אם מישהו פרטי נופל וקם אף אחד לא יודע מזה, אם הוא משתף את זה ברשתות והכל-כולם רואים את זה וכל אחד יכול לומר מה שהוא רוצה...

אדם שיצא מהארון ועדיין שר שירים של חיבור להשי"ת בעצם מדבר את הקושי שלו, זה הכי לגיטימי שיהיה קושי כזה, זה גם מוזר שהוא משתף את זה עם כל העולם אבל זה כבר עניין שלו...🤷

בנוסף, יש אנשים שאומרים שהאינטרנט כולו רע, יכול להיות (זו דעתי האישית, כן, אבל....) שהקב"ה מנסה להראות להם שבכל דבר שהוא יצר יש טוב, גם במה שנראה הכי טמא....

בקיצור, לדעתי זו התחזקות אמיתית שבע"ה תקרב את המשיח..... 

מסף ריגוש שעולה כל הזמן

מחפשים חוויות משמעותיות יותר

לדת יש משמעות בשפע

וכשזה מגיע בפאן בלי כפייה

זה מתאים בול לאנשים שצמאים לריגושים למשמעות 

סקר חדש: התעוררות זהותית, יותר מאשר דתית - כתבות - משב - מה שיהודי בישראל

קצת באסוש כי הייתי מאוד עייף ובקושי הצלחתי לצאת מהמיטה.

קצת נחמד כי כן בסוף גררתי את עצמי ללמוד קצת, ועשיתי פיקניק חביב.

אוכל בלי פרופורציות, שינה בשעות לא חוקיות, יותר מדי קינוחים, שיחות משפחתיות שנמשכות לנצח, ותחושת של איך כבר מוצאי חג עכשיו?

דב סרטים

לצערי...
 

יצאתי עם החלטה שאת שאר חגי השבועות אני עושה בביתי / בית הורי...

היתה חסרה לי יותר אווירה של חג.

ולא, זה לא שלא טוב שם.

אני מאד מאד אוהבת להיות שם.

רק פשוט, היה קצת חוסר מזל השנה, וכל האחים שלו היו במקומות אחרים, אז היינו לבד, עם עוד שני אורחים שאינם מהמשפחה.

אני רגילה למשפחה גדולה, רועשת עם מלא גיסות וילדים, וזה היה דיי כיבוי אורות בשבילי...

עבר טוב ב"ה, וזה ככה מאז שהפסקתי להישאר ער בלילה.

במקום חג שסובב שינה לפני כדי להתכונן, שינה אחרי כדי להתאושש, ונימנומים בשיעורים שרירותיים שמהם אני לא זוכר כלום - אני פשוט מתנהג כמו בשבת רגילה. ככה השעות שלי מסודרות, התפילות שלי נראות כמו שצריך, וגם כשאני לומד אז זה אמיתי וערני.

התכתבות מקצועית לא אמורה לגלוש לשום דבר אם לא מערבים רגשות בכלל.
לא נימה של צחוק ולא אימוגים למיניהם...

אם הצד השני קצת נסחף, פשוט לא לזרום לכיוון שלו,

לענות יפה על אותו עניין ולסיים אותו, בלי לפתח נושא חדש, אפילו שהוא מאד מעניין.

כי זה לא "נחמדות" זה היסחפות.

(מי שנסחף זה הגבולות שלנו - למקום שלא חשבנו שהם יגיעו...)

"אם לא מערבים רגשות בכלל"

בסוף יש לי רגשות, אני לא מערבת אותם, הם כבר מעורבים בעצמם.

ואני חושבת שגם לבני אדם אחרים יש רגשות חיוביים אחד כלפי השני שהם לא דווקא רומנטיים.

השאלה מה נכון לבטא ועד כמה?

כי אם לדוגמא אני מחזירה פידבק למישהו "וואו, עבודה מעולה!"

יש פה רגש, של התפעלות/של שמחה על זה שהוא בצוות שלי/ של הקלה שהוא כבר עשה את זה מצויין

אבל אין פה נימה של צחוק ולא אימוג'ים ולא קלילות, ולא שיחות נפש.. אז לפי מה את קובעת מה מתאים ומה לא? 

בניסוח מאופק יותר,
תלוי לפי הרמה שאת נמצאת בה...

את המשפט שנתת כדוגמה הייתי משנה ומורידה את ה"וואו" והסימן קריאה.

"עבודה מעולה", ואפשר לנסח "עבודה טובה מאד"

זה מעביר את אותו מסר, ללא רגש אישי.

אני יכול לצחוק קצת עם לקוחות בנות בטלפון או לשים סמיילי במייל כדי לשדר שאני נותן שירות חמוד אנושי וחביב.

אבל לא מדבר איתן על שום דבר שקשור לחיים אישיים או דברים אישיים בשום צורה. נותן שירות נטו.

ובכללי משדר אווירה של ביזנס עסקים וכסף. באמת מעניין אותי הביזנס, אז איני צריך לזייף.

אם זאת לקוחה קבועה אני יותר נחמד איתה אבל זה יותר קטע של שימור לקוחות ורמת שירות.

לשמור על מרחק מסויים

זה לא סתם כי בא לה

אז הייתי רוצה ליישם את העיקרון הזה גם בדברים שאין בהם הלכה מפורשת (או שיש ואני לא יודעת)

לא רואה בעיה בנחמדות/ נימה אישית/ הומור בהתכתבות מקצועית

אני חושבת ששיח (גם כזה שכתוב) צריך להיות אנושי ונעים

בלי קשר למין הגורם איתו אני מתכתבת

הגבולות נמצאים בכוונה במטרת הקשר

אם כוונת הקשר מקצועית

היא תשאר כזו גם אם ההתכתבות תהיה יותר אישית/ יומיומית 

קשר ממושך, רווי בנימות אישיות והומור, גם אם מטרתו היתה אמורה להיות מקצועית, עלול למצוא את עצמו במקום אחר לגמרי מההתחלה...

מישהו/ מישהי מסיטים אותו לשם

אולי יש אנשים חסרי מודעות

שלא שמים לב למה שהם עושים

(לי יש קשרים כאלה של הרבה שנים

מקצועיים שמשלבים קשר אישי חברי

זה אף פעם לא הלך למקום אחר

לא מצידי

ולא מהצד השני)

מאוד מתחבר לחשיבה על א-להים לפי המחשבה הפילוסופית עליו, שאי יהיה אפשר להבין אותו אף פעם

מי שנות את הכל ומי שנותן את הערך לכל.

חבר, אבא,מלך.

אמונה-הסיבה שאנשים מצליחים לחיות במציאות ההוויה הזו.

תורה-דרך חיים שיכולה להפוך גם את היצור הכי גשמי ונמוך היהלום הכי גדול ונקי...

אך זה שאני מתפלל אליו.

ללמוד לפסח, הלכות והכנת הלב

אני לא על זה בכלל לצערי

אתה צריך להיות מדריך באיזה מוסד גמילה או משהו שאנשים עוברים שם התפתחות אישית וצריכים את המוטיבציה והצעדים המעשיים

אם היית בגיל המתאים גם מדריך בתיכון היה יכול להיות טוב

הדפוס התעניינות הזה מתאים יותר למדריך ולא לשאלה כללית בפורום..

תודה על האכפתיות אבל לא התכוונתי לדווח פה

נקודות שעלולות להחמיץ ולשים לב אליהם ולטפל בהם. מעשית. הכי מעשית שיש.

שחוסר הכרות הטוב נמשלה לחמץ, שהיא גם תופחת כמו בצק.

שמשהו קצת יכול להעיב על הכל.

ובאמת כתבתי את זה מהמקום שלי.

אויל זה גם מתקשר לפסח ביחס לשירת הים.

שכאמור בחזל חזקיה היה אמור להיות משיח והוא לא היה כי לא אמר שירה.

תודה זיויק על החיזוק העצמי בשרשור הזה!

🤭