אנחנו נשואים שנה וחצי.
אני עדינה ואיסטניסטית וקשה לי עם ילדים שובבים שמשתוללים ורבים, קשה לי עם לכלוך ובלגן ואני מאד קנאית לפרטיות שלי.
בעלי הכי קטן במשפחה שלו והוא מאד מאד אוהב להיות עם המשפחה שלו, להיות חלק מכל האקשן ולחוש את החמימות המשפחתית.
במשפחה של בעלי יש המון אחיינים היפראקטבים שלא לוקחים ריטלין בשבת או בחופש. הם גם לא כ"כ נקיים(גם המבוגרים!), אוכלים עם הידיים ומלקקים את האצבעות... משאירים טיטולים פתוחים במקומות ציבורים...שרותים מטונפים... לא זורקים את הזבל בשבת, והוא מצטבר בערמות.
אם יש אצל חמותי עוגה או משהו קטן להכניס לפה, זה מתחסל עוד לפני שבת, וכמובן שתולשים מהעוגה עם הידיים, כך שבשבת בצהרים כשאני קמה מהשינה מתה מרעב, אין כלום להכניס לפה.
השלמתי עם זה שזו המשפחה של בעלי ושפעם בשבועיים אנחנו נוסעים לחמותי לשבת.
למרבה המזל יש לנו שם חדר עם שרותים פרטי בתוך החדר, זה מקל עליי מאד שיש לי שרותים נקיים.
אנחנו משתדלים שיהיה לי כמה שפחות קשה להיות שם.
למשל, במהלך השבת אני מטאטאה אחרי כל סעודה(ברגיל רק במוצ"ש הם מטאטים והלכלוך חוגג שבת שלמה), בעלי זורק את הזבל, וכך משתדלים שתהיה לנו סביבה קצת יותר נסבלת.
אנחנו מביאים לעצמנו עוגה לשבת בצהרים כשקמים מהשינה, כי אין מצב שישאר משהו, כמה שחמותי לא תקנה, הילדים והנכדים יחסלו כאילו הם לא ראו אוכל כבר שבוע.
בחופש בשנה שעברה כשהמשפחה של בעלי נסעה, הציעו לנו להצטרף, (כמובן שאנחנו משלמים על עצמנו) ולישון בחדר פנימי בתוך החדר שחמותי לקחה.
השרותים והמקלחת היו בחדר של חמותי, זה אומר שכל יציאה לשרותים אני צריכה להתלבש. זה אומר שאני ובעלי לא יכולים להכנס ביחד למקלחת כי לא נעים מחמותי.
זה אומר לוותר שלושה ימים על פרטיות, על שקט, על סדר, על נקיון ועל אוכל.
זה אומר לקחת חופש מהעבודה וגם מהלימודים.
זה אומר שבונים עלינו לצרף לנו ילדים לנסיעות כי יש לנו שלושה מקומות פנויים ברכב.
אני לא הסכמתי בשום פנים ואופן שנסע איתם.
ואז כשהם נסעו בעלי היה כ"כ עצוב ומדוכא. הוא כל הזמן דמיין מה הוא מפסיד שם, החוויה הזו היתה לו מאד חסרה. זה משהו שהוא מחכה לו משנה לשנה והוא נהנה מזה בטרוף. זה משאת חלמותיו.
הוא גם היה מאוכזב מזה שהוא מקריב בשבילי כ"כ הרבה דברים ודואג לי, ואני לא מסוגלת להתגמש בשבילו. הוא גם התאכזב מזה שאני לא סומכת עליו שהוא ידאג לי שאני אהנה שם.
שבוע שעבר כשהייתי בעבודה הוא תכנן עם אחותו לסוע לשבת לצימר בצפת. ואני לא הסכמתי כי זו הייתה שבת שכבר המון זמן חיכיתי לה ותכננתי שנעשה שבת בבית ויהיה כיף ושקט ונקי וטעים ופרטיות ורוגע. פסגת החלומות שלי אחרי שבוע עמוס של לימודים ועבודה.
איכשהוא בסוף כן הסכמתי שניסע, אבל בסוף אחותו כבר הציעה למישהו אחר להצטרף.
בעלי כל השבת היה מאד עצוב מזה שלא נסענו איתם בסוף.
קיצור, סכמנו שהשנה אני אתגבר וכן ניסע עם המשפחה של בעלי בחופש.
בעלי רצה לסגור את זה כבר מעכשיו שלא יהיו פשלות ברגע האחרון.
וגיסתי נסתה לדחוף לנו את חמותי לחדר ועמדתי על זה שאין על מה לדבר. אני באה אם רק אם יש לנו צימר זוגי פרטי ונפרד בלי שום נספחים.
אז סגרנו שנסע ויהיה לנו צימר נפרד באותו המתחם.
אבל אני נהייתי כ"כ עצבנית רק מהמחשבה על הנופש הזה. כן, אני יודעת שזה עוד לפחות חצי שנה אבל אתמול הלכתי לישון עצבנית נורא בגלל זה, וקמתי עצבנית, ואני לא מצליחה להרגע מזה.
בבוקר הודעתי לבעלי שאני אעבוד משם ובזמן הזה הוא יהיה עם המשפחה שלו, וכשאני אסיים את העבודה נצא ביחד לאכול ולטייל
ושאנחנו לא לוקחים איתנו אף אחד מהאחיינים שלו.
כשבעלי ראה שזה כ"כ מעצבן אותי הוא אמר שלא נסע.
אבל אני יודעת שבסוף הוא יהיה מבואס מזה בטרוף.
איך אני יכולה גם לעשות מה שמשמח את בעלי אבל בלי שזה יגרום לי לעצבים?
הקושי הזה לגיטימי?
לא יודעת מה לעשות ואני ממש מיואשת...
