מרגישה רע להציף את הפורום בשרשורים מדכאים, אבל אין לי ברירה. הולכת עם זה כבר כמה ימים ומנסה להדחיק ולא לחשוב על זה, גם לא מצאתי זמן לכתוב ולארגן לי את הכל
ועכשיו זה עולה ולא מרפה... הר געש של רגשות ומחשבות שאני חייבת להוציא ממני.
אז נפגשנו עם עוסית קלינית, מטפלת זוגית ומגשרת ביחידת הסיוע של ביהמ"ש... בעלת נסיון של שנים, שנתקלת על בסיס יומי בהמוני זוגות בתהליך הזה.
הוא כמובן לא הגיב יותר מדי על מה שהיא שאלה, על למה הגענו ומה הסיבות שלו לגירושין, ענה מאד טכני ומרוחק. באיזשהו שלב היא ביקשה שיצא ורצתה לדבר איתי. הדבר הראשון שהיא אומרת לי, תקשיבי אני לא יודעת אם את שמעת על זה אבל אני חוששת שיש לו הפרעת אישיות נרקיסיסטית. הבנאדם חסר רגשות אלייך, מנותק לחלוטין, הוא לא לוקח אחריות ומטיל עלייך את האשמה וקישרה את זה לעוד דברים שסיפרתי לפני שקרו בכל מיני תקופות.
כמובן היא שאלה אותי כל מיני שאלות ואם הוא אלים... או מעניש אותי
אמרתי לה שלא, אם כי בהחלט בהתנהגות שלו יש אלמנט של הענשה, לפחות בחוויה שלי, רק שאני מאמינה שהוא לא עושה את זה מרוע מוחלט אלא כי הוא מסובך עם עצמו ופגיע מאד ולא מסוגל להתמודד אז הוא מגיב בהטחת אשמה ואחריה שתיקות רועמות והתעלמות ממושכת.( כשטיפלנו זוגית, הוא העלה את זה שכך אבא שלו היה מתנהג ובתור ילד היה לו קשה לראות את אמא שלו מושפלת מזה... לצערי, הוא שיחזר את זה איכשהו)
ניסיתי להסביר לה שאני לא חושבת שזה המצב שלי ושגם לי יש חלק בטעויות של מערכת היחסים הזו.. והיא אמרה שזה מחזק את ההנחה, זה שאני מגינה עליו ונותנת סיבות למה הוא עושה את זה ומאשימה את עצמי, במקום שיהיה לי אכפת מהרגשות שלי וממה שאני עוברת, שאני צריכה שיהיה לי בוחן מציאות.
מה אני אגיד? בפועל, אכן קרו לא מעט מקרים שההתנהגות שלו היתה מבלבלת והשתנתה בקיצוניות, הרגשתי שהוא מתקרבן ומסובב את האשמה לכיווני ומוציא אותי לא זוכרת את הסיטואציות ולא הגיונית וטוען שהוא יודע בוודאות מה קרה ומה אמרתי ואיכשהו ההתנהגות שלו תמיד אצילית ונכונה ממני.
אני כן יודעת שהפכתי לחלשה יותר מולו, שנזהרתי הרבה יותר במילים ושמרתי בבטן הרבה, שהרגשתי צורך להתנצל הרבה יותר כל הזמן והרגשתי לא בסדר ולא טובה מספיק דבר שלא היה קיים קודם ובתחילת הקשר.
גם מול המשפחה שלו או חברים, אף פעם לא הרגשתי שהוא מעריך ומתגאה בי. מעולם לא סיפר על מה שאני עושה, על היכולות שלי
על איך הבית/ האוכל/ הילדים.. גם כשהיו פידבקים מאחרים נדיר שהוא הפנה אלי
כששמרנו לא פעם על אחיינים שלו, תמיד היה מנהל את השיחות ומראה נוכחות, למרות שבפועל אני זאת שהייתי איתם רוב הזמן וטרחתי. לא שרציתי את ההערכה על זה, רק הרגשתי שהוא מנסה להעלים את מה שעשיתי ולקחת את הקרדיט, אבל התביישתי שככה אני חושבת ושזה מאד קטנוני מצידי.
תליתי את כל זה בעצמי ובקשיים שונים שעברתי והובילו לאיזושהי התפוררות של שריון חזק שעטיתי על עצמי במשך שנים.
לאורך הנישואין, כשהתייעצתי עם אנשי מקצוע בזמני משבר, שמעתי לא מעט השערות. כמה אמרו לי שבטח יש לו מישהי אחרת, כי זה לא נשמע הגיוני שגבר ישרוד כל כך הרבה זמן בלי יחסי מין ולא יעשה כלום בשביל זה... ויתנהג בכזה ניכור וניתוק רגשי, אצל המון זוגות גם אם יש מריבות עדיין מקיימים יחסים, כשימים שלמים יכולתי להסתובב בבית יפה ומושכת ושום שריר לא זז לו בפנים.
אני כן יודעת שהוא צ(ו)פה בפורנו לצערי (הוא סיפר, באחת השיחות שהיו לנו)
אבל זו נקודה שולית בכל הסיפור. אני לא מקשרת אותה אלי בכלל ולא עליה אני כואבת עכשיו.
המטפלת שהייתי אצלה בתקופה האחרונה בתחילה גם הלכה לכיוון שיש לו מישהי בצד, אבל בכל מקרה שיקפה לי שההתנהגות שלו זו אלימות רגשית ואני צריכה להבין שהחיים איתו לא יהיו יותר טובים פתאום, שהמציאות לא תשתנה אם רוב הזמן אני סובלת וזו החלטה שלי אם להשאר או ללכת.
זו לא פעם ראשונה שההתנהגות והדמות שלו הוצגה לי באור שלילי. היה קשה לי לקבל את זה והתנגדתי, נאחזתי ברגעים הטובים, ריחמתי עליו, למרות שבפנים הרגשתי שזה רע ולא אנושי ואין על זה סליחה, בהרבה הזדמנויות.
הרגשתי גם ועדיין, שאף אחד בסביבה ובמשפחה- שלו בוודאי וגם שלי, לא יאמין לי ואם נתגרש אני אצא הבעייתית שהוא נפל איתה בפח ואיך לא עשיתי הכל לשמור על היהלום הזה... כי בחוץ הוא האדם הכי מיוחד, נחמד וטוב שיש.
אני פשוט לא יודעת כבר מה לחשוב,
למה או למי להאמין.
יצאתי בהלם מהפגישה הזו
ברגע הראשון לא התייחסתי ברצינות,
משום מה היה נראה לי שהאבחון הזה לאחרונה הפך לפופולרי.
גם עכשיו אני לא ממש מקבלת אותו, כי זה לא תואם לכל ההתנהגויות שלו ויש בו גם דברים טובים.
אבל אולי באמת הייתי עיוורת ולא הפנמתי שהוא לא האדם שחשבתי שאני מכירה.
העוסית הזו שלחה אותי לקרוא באיזה אתר ולפנות לפסיכולוגים בתחום.
אין לי כוחות להכניס את עצמי למקום הזה.
עצוב לי וקשה לי ממש, בלי קשר לכלום
ולא משנה מה תהיה האבחנה שלו.
לא מבינה את עצמי איך עדיין יש בי עוד רצון שהוא יעצור את הטירוף הזה, שיגיד שהוא רוצה להשאר... שהכל יחזור אחורה.
למה אני מרחמת עליו כשחושבים שהוא רע? ובכלל, למה יש לי רגשות כלפיו. מוצאת את עצמי חושבת על כמה קשה הוא יעבוד כדי לשלם מזונות...
מצד שני, מרגישה מהפגישה הזו יותר כעס עליו ושאני רוצה להגיד לו בפרצוף הרבה דברים, אבל לא מעיזה.
אני רוצה שהוא ידע שזה שאני מתנהגת אליו נעים ומכבד בכל התקופה האחרונה ו זה לא כי אני פוחדת ממנו, אלא כי אני אשה מיוחדת
שבוחרת לזכור לו את הטוב ולהבין את הרגשות שלו, במקום להסתכל על כל כך הרבה דברים רעים ומצערים שהוא עשה כלפי. בניגוד אליו, שהכל מחוק אצלו וכל הדברים הטובים שיש בי לא קיימים בעיניו.
הוא חושב רק על עצמו ועל הטובה שלו.
בזה שהוא קבר את הכל ברגע אחד ולא דיברנו על מה שהוביל מבחינתו למצב הנוכחי, אני מרגישה שהוא לקח ממני את הזכות ולא נותן לי את ההזדמנות לסגור מעגל.
למרות שאני יודעת שמותר לי, קשה לי לבטא את ההתפרקות והאבל שלי כשהוא נוכח, לא מרשה לעצמי לא לתפקד או להסתובב עצובה כשהוא רואה.
אני יודעת שהוא פחד מאד שאלחם בו אם נתגרש. הוא אמר לי את זה די מפורש, הפך אותי למניפולטיבית. כן, במילים האלה. ולא בפעם הראשונה. טען שאני שואלת אותו דברים או מה הוא מרגיש בשביל להשתמש בזה נגדו.
הוא גם אמר לי מפורשות שאין לו עניין לדאוג שלי יהיה טוב (כאמא של ילדיו או כאשתו לשעבר או כבנאדם שהוא טען פעם שהוא אוהב) אלא שהוא מבין שבשביל שלו יהיה טוב והוא יוכל לבנות את חייו אחרי הגירושין, הוא יהיה חייב לתת לי.
אני יודעת שאני צריכה ללכת לעבד הכל ולשקם את זה עצמי ושיהיה לי מעגל תומך
ו.. ו..
אבל נכון לעכשיו אין לי אף אחד מהדברים האלה.
וכאב עצום יש מעל ומעבר למה שבנאדם אחד יכול להכיל.
בודד לי כל כך. נאבקת להיות בעולם שזורם מסביבי ולא לתת לכל התחושות הקשות לצבוע לי את כל היום, להמשיך במחוייבויות ובשגרה ובחיים
אבל בסוף כל זה, מחכה לי העולם שהתמוטט. חוזרת להריסות של הבית שלי ומרגישה עצב גדול וריקנות ששואבים לי את האנרגיה ובימים האחרונים זה די מתחיל לתת אותות. אני לא מצליחה לתפקד בכל הזירות, משימות מקרטעות ופערים נפתחים ואני מרגישה שאני מאכזבת ולא עומדת בציפיות.. מה שמוסיף לי מתח מיותר.
קשה לי כבר להפריד ולהרחיק את הכאב
ולא לקחת אותו איתי לכל מקום,
רק שאני גם לא מרגישה שאני יכולה עדיין לשתף את הסביבה.
יש אנשים שממילא לא יועיל לי שידעו, אולי רק יגביר את הקושי
ואנשים אחרים, יש כמה שרמזתי להם בכלליות שאני בתקופה מורכבת, אבל עדיין זה לא מקל עלי.
מוצאת את עצמי חווה דברים שלא חלמתי שאחווה.
כל שיר או מילה, נושא, מקום מזכירים לי את החסר ומכבים אותי.
לראות נשים בסביבה או במשפחה שיולדות בקצב ובונות את המשפחה שלהן, נהיה משהו שצובט לי בלב כל פעם מחדש.
פתאום אני מרגישה כשלון. יוצאת לרחוב ותוהה מה לא בסדר אצלי שלא הצלחתי שיהיו לי נישואים וחיי משפחה מאושרים ואםילו סתם רגילים ופשוטים.
איך כולם יכולים להסתדר ואני לא? וזה אחרי שניסיתי וטיפלתי והקרבתי ועברתי כל כך הרבה כאב לאורך השנים.
מפחדת
מה יקרה עוד כמה חודשים, איך החיים שלי יראו ואיך אחזיק מעמד.
מה יהיה עם הילדים.
מפחדת להשאר לבד בלי זוגיות
וגם מהגברים שאמצא בחוץ, בעולם המגעיל של ימינו.
ואיך אוכל לתת אמון ולאהוב מחדש.
מרגישה שהחיים שלי נעצרו והכל מתערער.
ויש לי סימני שאלה שהתשובות עליהם רק בידיים שלו..
ויש לי שאלות שלאף אחד כנראה אין עליהם תשובה.
חלמתי פעם שנוכל להשאר חברים, אבל זה כבר לא יקרה.
זה אובדן של יותר מדי דברים משמעותיים
וגם אם אני לא רוצה להעביר את שארית חיי בלבכות עליהם, הם זקוקים להכרה ומקום
ודמעות.
והם עוד קעקוע צורב שיישאר לנצח בנפש שלי.
אני כל כך צריכה עכשיו חיבוק אמיתי של אהבה
ומי יודע מתי אזכה לקבל אותו.
ועכשיו זה עולה ולא מרפה... הר געש של רגשות ומחשבות שאני חייבת להוציא ממני.
אז נפגשנו עם עוסית קלינית, מטפלת זוגית ומגשרת ביחידת הסיוע של ביהמ"ש... בעלת נסיון של שנים, שנתקלת על בסיס יומי בהמוני זוגות בתהליך הזה.
הוא כמובן לא הגיב יותר מדי על מה שהיא שאלה, על למה הגענו ומה הסיבות שלו לגירושין, ענה מאד טכני ומרוחק. באיזשהו שלב היא ביקשה שיצא ורצתה לדבר איתי. הדבר הראשון שהיא אומרת לי, תקשיבי אני לא יודעת אם את שמעת על זה אבל אני חוששת שיש לו הפרעת אישיות נרקיסיסטית. הבנאדם חסר רגשות אלייך, מנותק לחלוטין, הוא לא לוקח אחריות ומטיל עלייך את האשמה וקישרה את זה לעוד דברים שסיפרתי לפני שקרו בכל מיני תקופות.
כמובן היא שאלה אותי כל מיני שאלות ואם הוא אלים... או מעניש אותי
אמרתי לה שלא, אם כי בהחלט בהתנהגות שלו יש אלמנט של הענשה, לפחות בחוויה שלי, רק שאני מאמינה שהוא לא עושה את זה מרוע מוחלט אלא כי הוא מסובך עם עצמו ופגיע מאד ולא מסוגל להתמודד אז הוא מגיב בהטחת אשמה ואחריה שתיקות רועמות והתעלמות ממושכת.( כשטיפלנו זוגית, הוא העלה את זה שכך אבא שלו היה מתנהג ובתור ילד היה לו קשה לראות את אמא שלו מושפלת מזה... לצערי, הוא שיחזר את זה איכשהו)
ניסיתי להסביר לה שאני לא חושבת שזה המצב שלי ושגם לי יש חלק בטעויות של מערכת היחסים הזו.. והיא אמרה שזה מחזק את ההנחה, זה שאני מגינה עליו ונותנת סיבות למה הוא עושה את זה ומאשימה את עצמי, במקום שיהיה לי אכפת מהרגשות שלי וממה שאני עוברת, שאני צריכה שיהיה לי בוחן מציאות.
מה אני אגיד? בפועל, אכן קרו לא מעט מקרים שההתנהגות שלו היתה מבלבלת והשתנתה בקיצוניות, הרגשתי שהוא מתקרבן ומסובב את האשמה לכיווני ומוציא אותי לא זוכרת את הסיטואציות ולא הגיונית וטוען שהוא יודע בוודאות מה קרה ומה אמרתי ואיכשהו ההתנהגות שלו תמיד אצילית ונכונה ממני.
אני כן יודעת שהפכתי לחלשה יותר מולו, שנזהרתי הרבה יותר במילים ושמרתי בבטן הרבה, שהרגשתי צורך להתנצל הרבה יותר כל הזמן והרגשתי לא בסדר ולא טובה מספיק דבר שלא היה קיים קודם ובתחילת הקשר.
גם מול המשפחה שלו או חברים, אף פעם לא הרגשתי שהוא מעריך ומתגאה בי. מעולם לא סיפר על מה שאני עושה, על היכולות שלי
על איך הבית/ האוכל/ הילדים.. גם כשהיו פידבקים מאחרים נדיר שהוא הפנה אלי
כששמרנו לא פעם על אחיינים שלו, תמיד היה מנהל את השיחות ומראה נוכחות, למרות שבפועל אני זאת שהייתי איתם רוב הזמן וטרחתי. לא שרציתי את ההערכה על זה, רק הרגשתי שהוא מנסה להעלים את מה שעשיתי ולקחת את הקרדיט, אבל התביישתי שככה אני חושבת ושזה מאד קטנוני מצידי.
תליתי את כל זה בעצמי ובקשיים שונים שעברתי והובילו לאיזושהי התפוררות של שריון חזק שעטיתי על עצמי במשך שנים.
לאורך הנישואין, כשהתייעצתי עם אנשי מקצוע בזמני משבר, שמעתי לא מעט השערות. כמה אמרו לי שבטח יש לו מישהי אחרת, כי זה לא נשמע הגיוני שגבר ישרוד כל כך הרבה זמן בלי יחסי מין ולא יעשה כלום בשביל זה... ויתנהג בכזה ניכור וניתוק רגשי, אצל המון זוגות גם אם יש מריבות עדיין מקיימים יחסים, כשימים שלמים יכולתי להסתובב בבית יפה ומושכת ושום שריר לא זז לו בפנים.
אני כן יודעת שהוא צ(ו)פה בפורנו לצערי (הוא סיפר, באחת השיחות שהיו לנו)
אבל זו נקודה שולית בכל הסיפור. אני לא מקשרת אותה אלי בכלל ולא עליה אני כואבת עכשיו.
המטפלת שהייתי אצלה בתקופה האחרונה בתחילה גם הלכה לכיוון שיש לו מישהי בצד, אבל בכל מקרה שיקפה לי שההתנהגות שלו זו אלימות רגשית ואני צריכה להבין שהחיים איתו לא יהיו יותר טובים פתאום, שהמציאות לא תשתנה אם רוב הזמן אני סובלת וזו החלטה שלי אם להשאר או ללכת.
זו לא פעם ראשונה שההתנהגות והדמות שלו הוצגה לי באור שלילי. היה קשה לי לקבל את זה והתנגדתי, נאחזתי ברגעים הטובים, ריחמתי עליו, למרות שבפנים הרגשתי שזה רע ולא אנושי ואין על זה סליחה, בהרבה הזדמנויות.
הרגשתי גם ועדיין, שאף אחד בסביבה ובמשפחה- שלו בוודאי וגם שלי, לא יאמין לי ואם נתגרש אני אצא הבעייתית שהוא נפל איתה בפח ואיך לא עשיתי הכל לשמור על היהלום הזה... כי בחוץ הוא האדם הכי מיוחד, נחמד וטוב שיש.
אני פשוט לא יודעת כבר מה לחשוב,
למה או למי להאמין.
יצאתי בהלם מהפגישה הזו
ברגע הראשון לא התייחסתי ברצינות,
משום מה היה נראה לי שהאבחון הזה לאחרונה הפך לפופולרי.
גם עכשיו אני לא ממש מקבלת אותו, כי זה לא תואם לכל ההתנהגויות שלו ויש בו גם דברים טובים.
אבל אולי באמת הייתי עיוורת ולא הפנמתי שהוא לא האדם שחשבתי שאני מכירה.
העוסית הזו שלחה אותי לקרוא באיזה אתר ולפנות לפסיכולוגים בתחום.
אין לי כוחות להכניס את עצמי למקום הזה.
עצוב לי וקשה לי ממש, בלי קשר לכלום
ולא משנה מה תהיה האבחנה שלו.
לא מבינה את עצמי איך עדיין יש בי עוד רצון שהוא יעצור את הטירוף הזה, שיגיד שהוא רוצה להשאר... שהכל יחזור אחורה.
למה אני מרחמת עליו כשחושבים שהוא רע? ובכלל, למה יש לי רגשות כלפיו. מוצאת את עצמי חושבת על כמה קשה הוא יעבוד כדי לשלם מזונות...
מצד שני, מרגישה מהפגישה הזו יותר כעס עליו ושאני רוצה להגיד לו בפרצוף הרבה דברים, אבל לא מעיזה.
אני רוצה שהוא ידע שזה שאני מתנהגת אליו נעים ומכבד בכל התקופה האחרונה ו זה לא כי אני פוחדת ממנו, אלא כי אני אשה מיוחדת
שבוחרת לזכור לו את הטוב ולהבין את הרגשות שלו, במקום להסתכל על כל כך הרבה דברים רעים ומצערים שהוא עשה כלפי. בניגוד אליו, שהכל מחוק אצלו וכל הדברים הטובים שיש בי לא קיימים בעיניו.
הוא חושב רק על עצמו ועל הטובה שלו.
בזה שהוא קבר את הכל ברגע אחד ולא דיברנו על מה שהוביל מבחינתו למצב הנוכחי, אני מרגישה שהוא לקח ממני את הזכות ולא נותן לי את ההזדמנות לסגור מעגל.
למרות שאני יודעת שמותר לי, קשה לי לבטא את ההתפרקות והאבל שלי כשהוא נוכח, לא מרשה לעצמי לא לתפקד או להסתובב עצובה כשהוא רואה.
אני יודעת שהוא פחד מאד שאלחם בו אם נתגרש. הוא אמר לי את זה די מפורש, הפך אותי למניפולטיבית. כן, במילים האלה. ולא בפעם הראשונה. טען שאני שואלת אותו דברים או מה הוא מרגיש בשביל להשתמש בזה נגדו.
הוא גם אמר לי מפורשות שאין לו עניין לדאוג שלי יהיה טוב (כאמא של ילדיו או כאשתו לשעבר או כבנאדם שהוא טען פעם שהוא אוהב) אלא שהוא מבין שבשביל שלו יהיה טוב והוא יוכל לבנות את חייו אחרי הגירושין, הוא יהיה חייב לתת לי.
אני יודעת שאני צריכה ללכת לעבד הכל ולשקם את זה עצמי ושיהיה לי מעגל תומך
ו.. ו..
אבל נכון לעכשיו אין לי אף אחד מהדברים האלה.
וכאב עצום יש מעל ומעבר למה שבנאדם אחד יכול להכיל.
בודד לי כל כך. נאבקת להיות בעולם שזורם מסביבי ולא לתת לכל התחושות הקשות לצבוע לי את כל היום, להמשיך במחוייבויות ובשגרה ובחיים
אבל בסוף כל זה, מחכה לי העולם שהתמוטט. חוזרת להריסות של הבית שלי ומרגישה עצב גדול וריקנות ששואבים לי את האנרגיה ובימים האחרונים זה די מתחיל לתת אותות. אני לא מצליחה לתפקד בכל הזירות, משימות מקרטעות ופערים נפתחים ואני מרגישה שאני מאכזבת ולא עומדת בציפיות.. מה שמוסיף לי מתח מיותר.
קשה לי כבר להפריד ולהרחיק את הכאב
ולא לקחת אותו איתי לכל מקום,
רק שאני גם לא מרגישה שאני יכולה עדיין לשתף את הסביבה.
יש אנשים שממילא לא יועיל לי שידעו, אולי רק יגביר את הקושי
ואנשים אחרים, יש כמה שרמזתי להם בכלליות שאני בתקופה מורכבת, אבל עדיין זה לא מקל עלי.
מוצאת את עצמי חווה דברים שלא חלמתי שאחווה.
כל שיר או מילה, נושא, מקום מזכירים לי את החסר ומכבים אותי.
לראות נשים בסביבה או במשפחה שיולדות בקצב ובונות את המשפחה שלהן, נהיה משהו שצובט לי בלב כל פעם מחדש.
פתאום אני מרגישה כשלון. יוצאת לרחוב ותוהה מה לא בסדר אצלי שלא הצלחתי שיהיו לי נישואים וחיי משפחה מאושרים ואםילו סתם רגילים ופשוטים.
איך כולם יכולים להסתדר ואני לא? וזה אחרי שניסיתי וטיפלתי והקרבתי ועברתי כל כך הרבה כאב לאורך השנים.
מפחדת
מה יקרה עוד כמה חודשים, איך החיים שלי יראו ואיך אחזיק מעמד.
מה יהיה עם הילדים.
מפחדת להשאר לבד בלי זוגיות
וגם מהגברים שאמצא בחוץ, בעולם המגעיל של ימינו.
ואיך אוכל לתת אמון ולאהוב מחדש.
מרגישה שהחיים שלי נעצרו והכל מתערער.
ויש לי סימני שאלה שהתשובות עליהם רק בידיים שלו..
ויש לי שאלות שלאף אחד כנראה אין עליהם תשובה.
חלמתי פעם שנוכל להשאר חברים, אבל זה כבר לא יקרה.
זה אובדן של יותר מדי דברים משמעותיים
וגם אם אני לא רוצה להעביר את שארית חיי בלבכות עליהם, הם זקוקים להכרה ומקום
ודמעות.
והם עוד קעקוע צורב שיישאר לנצח בנפש שלי.
אני כל כך צריכה עכשיו חיבוק אמיתי של אהבה
ומי יודע מתי אזכה לקבל אותו.
