אולי תנסי לפני שאת באה להתכונן לזה? להזכיר לעצמך שאת כבר לא ילדה, לא משנה מה הסביבה משדרת לך.

תנסי להבין (אולי בשיחה איתה, אבל גם סתם לחשוב עם עצמך), למה היא עושה את זה למרות שדיברתן וביקשת שלא והסברת לה שזה קשה לך? הרי היא אוהבת אותך ולא רוצה לעשות לך רע.. זה יכול לבוא ממקום שמחפש לתת ולאהוב, ואז כדאי פשוט להזכיר לעצמך שהיא לא רוצה להקטין אותך, אלא זו הדרך שלה לשדר שהיא אוהבת אותך. אולי זה יותר בשבילה, כדי להרגיש שהיא משמעותית לך, ואז אפשר לנסות למלא את הצורך הזה שלה בדרכים אחרות...

יכול להיות עוד המון דברים. רק את יכולה לדעת למה היא עושה את זה, ולפי זה לנסות לשנות גישה ביחס למתנות האלה.

העיקר שתזכרי שהיא באמת אוהבת אותך ולא רוצה לתסכל אותך.

מקווה שעזרתי❤️

לשכנע את עצמך שהיא פשוט מנסה לאהוב אותך וזו הדרך שלה.

ובמקביל לחזק את עצמך שאת כן גדולה ועצמאית. לשאול אותה מה היא חושבת על ההרגשה הזו שלך, שהיא לא נותנת לך את החופש. אני מניחה שהיא תגיד שמה פתאום, תנסי להאמין לה. גם אם את מרגישה אחרת. להאמין לה שהיא באמת רואה שגדלת ולא רוצה להפריע לך..

למה דווקא אצלה זה כן מרגיש משתלט?

אגיד ישר ולעניין, הרבה פעמים במובן מסויים קל הרבה יותר להיות הנותן מאשר המקבל. האדם רוצה סיפוק בכך שהוא עושה את הדברים, הוא זה שמנהל, זה מה שהרבה יותר נותן אושר לאדם, שלא יהיה לו "נהמא דכיסופא". כי להיות אסיר תודה למישהו, זה כביכול תולה את האדם במשהו אחר, הוא חי מאחרים, חז"ל אמרו: "עני חשוב כמת", החיים שלו לא מעצמו, אלא מאחרים. ויש גם צד אחר לאדם שהוא העצלות, וזה מהכבדות של יסוד העפר, המשיכה אל החומריות, אל הארץ, ושם האדם לא תמיד אכפת לו לקבל, כי זה כיף לו לקבל את אותם דברים.

אבל באמת מה שהאדם צריך זה להבין שבסופו של דבר הוא צריך יראה (לפי ההגדרות של המהר"ל, האהבה זה חיבור בין שניים, שותפות, שבו כל אחד חלק וצד בעניין, לעומת יראה שזו התבטלות והבנה שיש פה משהו אחד שאני חלק ממנו, ולא שני דברים...), הוא צריך להבין שהוא לא יכול להגיע להכל בכוחות עצמו, וזה לא רק משהו פרקטי, זה משהו מהותי, האדם עצמו חסר והוא מקבל משמעות מכך שהוא חלק מחברה, מכלל גדול יותר, או חלק שקשור לה' יתברך, חלק מהמהלך הא-לוקי בעולם. ובאמת האדם צריך להרגיש שהוא אוכל מאת ה', רק אחרי שהאדם מברך ומודה לה' (מודה לשון להודות בדבר, הוא מודה שזה של ה'....) על האוכל, רק אז: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני-אדם", והאדם צריך להרגיש ששולחן זה כמו מזבח, דהיינו, האוכל שהוא אוכל זה לא אוכל שלו, או אוכל של מישהו אחר, זה אוכל משולחן גבוה, מבית המקדש, מקרבן.

כתוב: "שלושה שותפין יש באדם", בשביל להגיע ליראה מה' וההבנה שאני בעצמי לא הכל ומקבל משמעות ממשהו גדול ממני, צריך גם את אבא ואמא, שהם מעין הדמות הזאת, ונותנים לנו אפשרות יותר מציאותית להתחבר להרגשה הזאת ולתחושה הזאת של הכרת התודה לה' יתברך על כל החיים שנתן לנו, ושאנחנו חלק ממשהו גדול יותר, משרשרת דורות, מהמשך של משהו שהוא לא רק אנחנו, מחינוך ונתינה וכו'....

מקווה שעזרתי....

בהתחלה רציתי לשאול:

אם נגיד חברות, חניכות, תלמידות (?), שכנה שעזרת לה, וכו' - אם מהם תקבלי מתנה, זה גם יפריע לך?

ובזוגיות - גם תרצי זוגיות בלי מתנות?

אם יש לך בעיה עם מתנות בכללי - תבחרי חברה שאת ממש סומכת עליה (ושיש לה תקציב סביר) ותסבירי לה שאת צריכה להתרגל למתנות...

וראיתי ששאלו וענית.

אבל אולי אפשר לעשות עבודה להתרגל לזה שזה דומה.

האמת שאני חושב שאני מסוגל להבחין במה שאת מרגישה גם אצלי - שמתנה מההורים מבטלת את העצמאות כי אין משהו מספיק חזק שמחזיק אותך "לעצמך"

אז כדאי לעבוד על התחושה שאת עצמאית ויש לך מקום בעולם (קל להגיד)

או לפחות לא לקחת את המתנות קשה מדי - לקבל את המתנה, להגיד "יש לי רב אחי, יהי לך אשר לך" וזהו

הִשְמטת פסיק: "...יש לי  רב, אחי, יהי לְך אשר לָך"

את לא חייבת לקבל את המתנות.. לא באופן מוחצן אבל כאילו מבחינתך את לא שמה את זה במקום שאת חייבת לקבל אותן 

השתמשת במילה אונסת במובן של מכריחה אותך לקבל את המתנות שלה, וזאת תחושה קשה ולא נעימה.

זכותך וביכולתך להחליט אם את רוצה או לא רוצה לקבל את המתנות. 

גם אם זה נשמע קצת מוזר כאילו כי כביכול זה דבר טוב שהיא עושה בשבילך אז למה לא לזרום עם הנתינה שלה.. אבל בכל זאת לדעתי את צריכה לכבד קודם כל את המקום של הרצון האמיתי שלך.

והלוואי שיתעוררו מחשבות

אם הוא סיים את התיכונית לפני 7-8 שנים ולא כל כלך שמר על קשרים משם, יכול להיות שזו התדלדלות טבעית של חברויות מהתיכון.

היינו פעם בחתונה של חבר של בעלי, ובעלי הרגיש צורך מיוחד שנבוא למרות שזה היה באיזה כרם נידח על איזו גבעה, כי הבחור הזה לא מאוד חברותי במיוחד וצריך לשמח. בסוף היו חוץ ממנו עוד 2 חברים, ושלושתם היו היחידים שרקדו לחתן. לכלה היו בערך 4-5 חברות. אחרי החופה בשעה 9 וחצי בערך הם עוד לא יצאו מהחדר ייחוד, ובעלי ממש התלבט כי הוא הרגיש שהוא חייב לשמח בריקודים, אבל הטרמפ שלנו (הרב שקידש בחופה) רצה לצאת, וידענו שיש לנו נסיעה של שעתיים וחצי לפחות, ושום טרמפ אחר כי אנחנו לא מכירים אף אחד שם, ומתוך אולי 50 האנשים שהיו שם חצי כבר יצאו. בסוף נסענו עם הרב.

זה כנראה אחד האירועים הכי מוזרים שהייתי בהם, ובאמת הרגיש מאוד לא נעים שלא היו חברים.

סיימנו תיכון לפני 3 שנים

ואני יודע שהוא שמר על קשר עם כמה מהקרובים אליו ואפילו הציע להם שידוכים

אני הייתי אחראי על ההרשמה פרסמתי בקבוצה של הכיתה שלחתי לקרובים שלו תזכורות ונאדה אפחד לא בא או אפילו נרשם

יכול להיות שכעת אין לו קשר עם אף אחד מהישיבה התיכונית ולכן מיותר מבחינתו להזמין משם

כלומר בלי גטאות ומחנות השמדה?

וגם, למה מכנים את מה שזה לא יהיה, כך.

אבל אני לא דוגמא...

עוגייה (אינטרנט) – ויקיפדיה

עוגיות זה משמין (את בקשת ה http)

ונועד להיות כזה.

אני לא מסוגל להיות בהם. הרעש הורג אותי.

אבל כשאני צריכה כמה דברים מכמה חנויות אז זה המקום המתאים. פשוט להיות ממוקדת, להגדיר מראש מה אני צריכה

נתתי את ההקבלה כי יש על הקניון פרק של חיות כיס אאלט. וזה אחד המאפיינים שהם מונים שם

אני מבין שלאנשים נוירו-טיפיקלים המקום הזה הוא מקום בילוי.

אצלנו באמת יש חנות לבעלי חיים, עם בעלי חיים מקסימים וזה משמח להיכנס לשם,

לדבר עם התוכונים , להנות מהארנבות הגמדיות הפרוותיות והרכות, מהאוגרים הסיביריים

הרצים כמטורפים על הגלגלת....

ואאלט זה "אם אני לא טועה".

התכוונתי לומר שבפודקאסט חיות כיס יש פרק על קניונים ועל המחשבה שעומדת מאחוריהם, אם אני לא טועה במה שאני זוכרת.

בני אדם לא כל כך שונים מזה כפי שלפעמים חושבים...

סביב life style, סטיילינג, אופנה, שופינג, טיפוח

מנשים מצפים יותר

ומכאן הקניון כמודל אופנה וסטייל וכמקום שבו "הופכים" אישה להיות "אישה לפי הציפיות" עם כל מה שפ.א כתב

אני מבין בין המילים שאת לא בדיוק מנסה להיצמד אליהן.

(גם אני לא, בצד הגברי של העניין).

מה יש באינטרנט שגורם לך לשרוף זמן ?

(אלא אם כן התכוונת אינסטגרם טיקטוק וכזה ואזיותר מובן)

– המוח האנושי לא אוהב להתמקד כל־כך במשהו אחד לאורך זמן רב. זה מאוד קשה לשבת במשך כמה שעות ולהתעסק במשהו רצוף כמו ציור או כתיבה, למי שלא רגיל לזה. באינטרנט יש הרבה גירויים קצרים והמוח שלנו מת על זה (זפזופ בין אתרים, חדשות).

פעם הייתי אוהב לשחק במשחק מחשב מסוים אבל זה היה קשה לשבת עליו הרבה זמן בלי הפסקות של דברים אחרים (כמו קריאת מאמר).

– אני חושב שהאור במסך מרגיע/ממכר. המחשב/אינטרנט/UI בנוי בצורה מאוד מאוד כיפית ונוחה לעין והמוח די נרגע מזה.

– אתה תמיד יכול לעבור לטלפון בלי דפדפן או למחוק את הדפדפן מהטלפון שלך (אפשר לחפש מדריך), אם הבעיה שם.

להגביר שליטה ע"י

צמצום טריגרים

(לשים את הטלפון בחדר אחר/ לצאת החוצה בלי טלפון)

מציאת חלופות

(תחביבים/ לדבר עם אנשים/ לצאת לטייל)

אימון

(לשים יעד ריאלי ולהוסיף עליו כשמצליחים להשיג אותו)

אגב זה לא קשור רק לגלישה אלא לכל שליטה עצמית אחרת

(אוכל/ כעסים/ זמנים/ תקשורת תקינה/ גבולות)

כשמשפרים שליטה בנושא אחד

הוא יכול להשפיע על עוד נושאים

אחרת היו לך עיסוקים אחרים שהיו יותר חשובים לך, מעניינים אותך, התחייבת לעשות אותם כי אחרת תיפגע…

והוא קשוח בעיקר בגלל שהתוכן שיש בו הוא תוכן באיכות טובה ממש. כלומר, אני יכול לצרוך זבל (ואז לי אישית יותר קל להפסיק, רילס למינהם).

ואז מגיע איזה מישהו שאני מעריך עם סרטון שיש בו חכמה שאולי אני צריך לחיים שלי. ועוד אחד. ועוד פוסט עם טקסט מעניין, ועוד שרשור בפורום רגישים שאני מתעניין בו כי הוא באמת מקדם אותי בחיים.

והופס, עברו שעתיים.

אם אני לא אצרוך שעה ביום מדיה חברתית אני אבוד והמקצוע שלי מת ובעוד 3 שנים לא יהיה לי במה לפרנס משפחה.

אם אני נכנס לטוויטר כדי לקרוא חדשות AI כי זה מקור המידע הנכון אני נסחף לרעל של החדשות הרגילות ומבזבז עליהן את הזמן.

שעה טוויטר צריך.

שעתיים?

שלוש שעות?

ארבע?

אולי בשעה השלישית או הרביעית אני אמצא כתבה שתשנה לי את החיים (קרה במוצ"ש לפני שבועיים, עם Laguna AI)?

ובדורות קודמים, וגם היום למי שרלוונטי, יש הרבה שמבלים זמנים מאוד ממושכים בספריות וארכיונים לצרכי עבודתם.

גם בצורה הזו הרבה מהזמן "מתבזבז" עד להגעה למידע הרלוונטי.

שכחת לכבות את האור יערית, ונרדמת עם הספר ביד יערית...

ובכל זאת, ממכר פחות מאשר הדבר הויזואלי

רק לקריאה.

להגדיר זמן מסך ואז הוא יכול להגביל אותך בזמן.

אפשר גם להגדיר מצב ריכוז בשעות מסוימות שתצטרך אקטיבית ללחוץ על פסק זמן כדי להיכנס והוא יעיף אותך אחרי זמן קצוב.

תהיני בכייף משעות הפנאי שלך.

אני מכיר רק בפלאפון.

תחפשי איכות חיים או זמן מסך או ריכוז בהגדרות במחשב, אולי יש.