אהבה
היא מילה רכה ונעימה
היא מילה עמוסת כאב
אהבה מחברת
אהבה בוערת
אהבה מלטפת
אהבה יוקדת
אהבה לעולם נשארת מסתורית
אהבה גלויה, אהבה נסתרת
אהבה נכזבת, אהבה הורגת.
אהבה היא המפתח לכל קשר אמיתי
אהבה שקרית איננה אהבה בכלל.
בכל יום אנו מתפללים ומזכירים, שבורא העולם אוהב אותנו, את עמו ישראל. מייד לאחר מכן אנחנו מייחדים אותו ומעוררים את האהבה שלנו בחזרה. הוא איננו זקוק לאהבתינו, אנו זקוקים לפעולת האהבה על מנת שנוכל למשוך שפע שמשפיע עלינו בלי קשר למעשינו. כאשר אנו חוטאים, אנו מכסים את האהבה. על כל פשעים תכסה אהבה, פירושו שכל פשע גורם לכיסוי אותה אהבה קיימת. עובדה- בורא העולם אוהב אותנו. אנו נולדים פתוחים לאהבתו ואט אט לומדים איך לכסות את האהבה. נולדים עירומים, לא מתביישים, וככל שאנו גדלים אנו לומדים להתבייש. כיוון שמלמדים אותנו שאנו לא מספיק טובים. אח"כ אנחנו משליכים על הזולת את אותו חיסרון באהבת עצמינו, מתחילים להאשים, לריב, לכסות יותר ויותר את האהבה, ולהתפלל לבורא עולם שייפתח את אהבתנו. אנו טועים לחשוב שהוא אינו אוהב אותנו, ולכן אנו מכבידים מילים ותחנונים. הוא אומר לנו בצורה פשוטה: אני אוהב אתכם. בוחר בכם באהבה. בלי התנייה. את ההתניות קובעים אתם. אתם טועמים מעץ הדעת, ומתחילים להתבייש, להסתתר. אני בראתי עולם טוב מאוד. מניין לכם שייש רע, מניין לכם מהו רע.
כל עניין עץ הדעת היה תרגיל באמונה, בציות.
ככה, אנו מוצאים את עצמנו כל היום הולכים חסרי שמחה, מחפשים אשמים, מוצאים חסרונות. זה לא באמת, בפסיכולוגיה קוראים לזה "השלכה". כשאנו מתפללים "אל תשליכנו", אנו מתכוונים שאנחנו נפסיק להשליך את עצמנו, להשליך על עצמנו.
בורא העולם הטוב, האוהב, ברא עולם טוב מאוד. שם אותנו באהבה בגן עדן הזה בו אנו חיים. כולנו באנו מאותו שורש. כולנו שוגים שאותם שגיאות. "זה לעומת זה"- אחד טוב ואחד רע מולו. אחד מתבדל וממילא ימצא את הנבדל מולו. כל אחד, בעיניו, חושב שהוא בצד "הטוב". ואומר על זה שמולו שהוא נמצא ב"רע". בעצם הוא משליך אותו מהטוב שלו, ומשליך עליו את הרע שהוא לא רוצה לראות בעצמו. הוא מצביע על ה"רע" ואומר: "תראו כמה פלוני רע". הוא מנסה להסתיר את חוסר האהבה שלו על עצמו.
אתם רוצים לפגוש מישהו שאוהב את עצמו באמת? זה קשה. הוא לא מסתובב ברחוב. הוא איננו מעורב פוליטית. הוא איננו "מעורב בדעת עם הבריות". הוא שותק. הוא לא פוגש אנשים רעים, אנשים שלא אוהבים את עצמם. כיוון שהוא מלא באהבה ומחובר אליה, הוא רואה רק טוב מסביבו. ורוב הסיכויים שהוא חי לבד. כי הרי מי ראוי לחיות אם מישהו שמלא באהבה אמיתית? רק מישהו כמותו.
אני כנראה, לא כזה. אני עדיין רואה המון חסרונות מסביבי, בתוכי. מה לעשות? לשנוא את עצמי על שאינני מלא באהבה אמיתית? מה הועלתי? רק אדחוף את עצמי יותר לחיסרון באהבה. אז מה עלי לעשות? להשתדל להגביר את האהבה בעולם. את אהבת עצמי, ואת אהבת כל מה שברא השם בעולם.
בכל פעם שאראה חיסרון, אדע כי הוא נובע ממני, ממה שאני רואה. מאיך שאני מסתכל על הדברים. אנסה להפוך כל סיטואציה לחיובית. לראות מה בורא העולם באמת אומר כאן. למה הדברים התגלגלו חיצונית בכלים שכאלו. אדע היכן הקלקול, ובדרך כלל אראה שהוא נובע מחיסרון באהבה. אשתדל למלא את אותו חיסרון. אוהב את עצמי וממילא את זולתי. ואדע כי כל מה שנעשה- לטובה נעשה. אנסה ללמוד את מקום החסימה, לראות היכן החסימה אצלי, לא אתעסק בחסימות של זולתי. אם יש אצלו חסימה, אשתדל למלא אותה באהבה אמיתית. שקשורה בידיעה.
מה שעובר עם ישראל בתקופה האחרונה, קשורה לכל אחד ואחד בעם הזה. אין מישהו שמה שקורה בעם ישראל לא שייך בו, בעולמו הפרטי. בכל אחד יש שמאל וימין. האיזון בין שני הצדדים בעם, קשור לאיזון הפנימי במישור הפרטי. ואולי יש כאן דברים טובים ללמוד, הן על עצמנו והן על עמנו. כמו שלא כל כך קל לתפקד כאיזשהו איבר בצד אחד גדול מחברו שבצד שכנגדו, וכל מעשה שלש צד אחד עלול להיות לא מאוזן, כך בתוך עם ישראל. ההגדרות של שמאל וימין מסמלות קיטובים הכרחיים. אין צד אחד יכול לשלול את קיומו של הצד השני. וככל שתהיה מתיחות בין שני הצדדים, כן יקשה על הגוף השלם לתפקד. שני הצדדים חייבים להיות משלימים וסימטריים כמה שאפשר. ישנם איברים פנימיים שמחולקים אחרת, אבל זה שייך למשמעויות פנימיות יותר, כשיקוף למיקום אותם איברים.
אפשר להמשיך ולפרט גם על החיבורים והתפקודים של חלקי המוח- המיני והשמאלי- זהו דבר פנטסטי. על אופן התפקוד הזכרי והנקבי בהקשר זה, אולם מדובר בריבוי פרטים שקשה להאריך ולהקיף אותם. מה שאפשר, זה לומר בקצרה, שככל שייש שיתוף פעולה בין חצאי המוח, שפעילים בצורה שונה אצל זכרים לעומת נקבות, כך גדלים הכישורים של בעל אותם חצאי מוח. וככל שגוברת ההרמוניה שלהם, בגוף האחד ביחד עם האחת, כך תוכל למצוא תא משפחתי מושלם והולך. יותר אהבה בתוך התא, יותר אהבה בין ההורים לילדים, יותר אהבת עצמי אמיתית. אין לפחד מאהבת יתר. אין דבר כזה. עלולה להיות אהבה לא מאוזנת, "אהבה" שקרית שנובעת מחסרונות ומהסתרת האהבה האמיתית, אבל זה לא יכול להיות כשייש את אותה הרמונייה. במצב של הרמונייה גדל הביטחון העצמי, החוסן הפנימי, ואין צורך בשום ניסיון למדוד אותו, לבדוק אותו. אנשים בעלי חוסן פנימי אינם מפגינים אותו. הם שקטים איתו. אף אחד לא מנסה לבחון אותם, להתעמת איתם. הם לא טיפוסים של עימותים. רק מי שחלש, ויודע את זה, מנסה להסתיר את זה ע"י קינטורים, קיטורים, רכילויות ושאר סממנים של "איסתרא בלגינא"..
עם ישראל יצא לגלותו האחרונה כשבאמתחתו "שנאת חינם". שמתחילה אצלו בפנים. לפעמים מרוב חיובים ומצוות ראו בני ישראל כי אין להם סיכוי להיות מושלמים, והתחילו לשקוע בדיכאון. ראו כמה הם רחוקים מלהיות "צדיקים", והתחילו להרגיש שלא מגיעה להם אהבה. כך הם התחילו להשליך האחד על השני , קבוצה כנגד קבוצה אחרת, אלו צדיקים כאלו, ואלו צדיקים כאלו, אלו כת רשעים מסוג א, ואלו כת מסוג ס'. ככה, אותה שנאתם העצמית שהייתה לא מוצדקת, קיבלה מימדים איומים, ככל שהרמה הרוחנית והעמקה גדלו, כך התרבתה השנאה. לא יכלו לשבת תחת אותה קורת גג. התחרו על הצדיקות, ובכך הבדילו והרשיעו את כל השאר. ואותם "רשעים" מדומים נפלו ברוחם וניסו להשיב מלחמה, וביניהם פרצה עוד שנאה, וככה, כשהעם מלא בשנאה, אין לו חוסן, אין לו ביטחון וכל הרוצה יבוא ויפגע בו ללא כל קושי.
חזרנו לארצנו באהבה. בגעגועים. ואנו בודקים את עצמנו שוב: האם יש בנו אהבה אמיתית שמובילה לחוסן וכו'.
התשובה יכולה להיות פשוטה: כן. אנו מלאים באהבה. אהבה אמיתית שאיננה סותרת שום אהבה אחרת, להיפך- היא הרמונית עם כל האהבות האחרות. אהבת הארץ איננה מתנגשת עם אהבת עצמנו, עמינו. כך הוכחנו לעצמינו ולכל העולם בשנה שעברה, ואין סיבה שלא להכריז כי "האהבה ניצחה".
חורבן גוש קטיף איננו עניין של מה בכך. אולם המחיר העצום שנגבה ממנו, האם מיעט בנו את אהבת עצמנו ועמינו?
החיזבאללה בא לבחון האם אוהבים אנו את עצמנו. מהי התשובה האמיתי שיכולה לבטל את עצם קיומו? לראות את חוסן העם הזה. לראות את הנחישות, לראות שמעבר לפלדה שנגעת ע"י הטילים שלו, לא מסתתר עם נפחד ומתגונן. אלא עם גאה, עם נחוש. עם מלא בביטחון עצמי אמיתי.
הפגיעה שלו בנו כואבת. מכווצת, אבל לא מבלבלת. להיפך- מפוגגת את הערפל שלנו בייחס לעצמנו. מבהירה לנו כי אנו אוהבים את עצמנו. כי אנו לא מסתתרים במחילות. אנו דוהרים קדימה.
הלוואי, שלא נזדקק לסיבוב נוסף. לא. זה לא שאני חי בעולם אחר. זה לא שלי לא כואב, שאני חושב שהכל מושלם. שניצחנו מישהו. לא. בוודאי שלא. אני רק רואה מה שבורא עולם סיבב כאן, מנסה לקלוט את המסר, להפנים אותו, לתקן את האהבה העצמית. לראות שלי בעצם קרה אותו הדבר במישור הפרטי. ואולי אפילו לפני מה שקרה לעם ישראל כולו. להבין כי אין כזה דבר שתכנון של בשר ודם מתגבר על התכנון האלוקי. שום דבר עדיין לא נגמר. יש בנו עדיין פחד וחשש באשר לחוסננו, אבל אם נשיב לעצמנו את האהבה, יגיע גם כבוד עצמי אמיתי, שלא יצטרך לעמוד למבחן, לגילוי.
במקום גלות, גאולה. א-אהבה.
הלוואי שאוכל לבסס את האהבה העצמית שלי, בתוך עם ישראל, שאני אוהב, על כל חלקיו וגווניו, שנוכל לפקוח את העיניים האמיתיות, להחזיר את ה"טוב מאוד" לכל דבר ודבר, וממילא לא נצטרך לראות "רע", או לבחון את הטוב שלנו, האמיתי הוא אם לאו.
