דפדפתי בהגדה ומצאתי שם את המשפט הבא: "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". האם הציווי הזה לא מוגזם, איך יכול מי שלא היה שם לקחת חלק במאורע?! ועוד משהו שמצאתי בהגדה: "מעשה בר' אליעזר ור' יהושוע (ועוד כמה רבנים) שהיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה" - מה הם דיברו במשך לילה שלם, הרי אפשר לסיים את הסיפור בחצי שעה!

לשתי השאלות הללו ישנה תשובת מפתח אחת: סיפור יציאת מצרים, זה לא רק סיפורו של אסיר שהשתחרר מכלא. זהו סיפור של עם שהשתחרר מהתרבות המצרית. בעצם נולד עם שמצוייד ביעוד גדול: להנחיל לעולם ערכי מוסר וקדושה. היציאה ממצרים היא התחלת הסיפור שממשיך עד היום ולכן גם אנו שותפים בסיפור הגדול הזה. ברור גם שבסיפור הזה היו יכולים הרבנים הנ"ל לעסוק כל הלילה ואפילו יותר מזה.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....