פפפ אוקיי
|נושם עמוק|
|סיגרייה|
|צולל|
אני משתדלת כלכך להכניס לתוכי מילים חדשות ולתת להם לנגן אותי,[זה אשכרה היה לפני שבוע בערך שצרחתי את המילים האלה כמו פסיכית ביחד עם רוחמה בבכי שמבקע את הגוף לשניים ומנפץ את הלב לרסיסים.]ו,לא מצליח לי. אני עדיין עם הראש הפוך מעל האדמה,כמו באנקונדה בלונה פארק.עדיין עם אותן מילים ישנות ושסועות מפעם. ו,ו..אוף.קשה לי אפילו פה.
באלי שיהיה לי משהו אחד יציב בחיים האלה,סבבה?באלי להרגיש וודאות לפחות על משהו אחד. פאק איט. באמת שאחת לכמה ימים נשאבים לי הכוחות עד תום ואז אני בוכה ונכנסת למיטה ולא עושה כלום ממש והולכת לעשן ושוב בוכה ובורחת אליה כאילו שזה יעזור ואיכשהו מתמלא המיכל טיפין טיפין ויש עוד קצת דלק של כוח להמשיל לכמה ימים הבאים ושוב מתרסקת.כל פעם יותר חזק מהפעם הקודמת.ועד מתי,עד מתי יהיו לי כוחות לקום?עד מתי אצליח להתרסק ולהישאר שלמה?להתרסק בלי לרסק הכל?החיים האלה עדינים ככ,וכמה שאני עצמי עדינה מאוד,אני גסה רצח לעומת המורכבויות שיש פה בעולם. וחלאס אוף חלאס.
דברים נעלמים ממני.נאלמים איתי. גם כבר אין לי כוח להתלונן.ואני מפחדת להתקרב שוב לקצה הזה של חוסר כוחות שמביא לחוסר רצון שמביא לחוסר חיים.וכמה שאני מנסה להסביר במילים זה נהיה מפגר יותר ואף אחד לא מצליח להבין אותי.גם הוא,בסוף אנחנו נמצאים בשני מקומות שונים ממש.כשאני מגיעה למצב של אפיסת כוחות לפני האלכוהול אני ארצה רק חיבוק ארוך ומחמם וידיעה בהירה שמישהו איתי בכל החרא שאני עוברת ולא עוזב בשום סיטואציה,והוא גיחך כזה,מה מקשור חיבוק אני לא צריך תמיכה במצבים האלה. בלהבלה. בנים.
וגם הגבול הדק הזה,הגבול השקוף שנמתח ביני לבינם שבוע שעבר,בכלל סוחט אותי ודורש אובר מחשבה על כל צעד וכל דיבור שלי.וזה מתיש אותי ככ,ומעייף,וגורם לי לרצות להתחפף מפה שוב,כמה שיותר מהר.ולא טוב לי בקצוות האלה.לא טוב לי ובכל זאת אני מבלה שם את רוב חיי.
מה יהיה איתי מה.בע. נשבעת שהכי קשה בעולם הזה להיות אני.נשבעת.