בעלי נלחץ מאוד מהר,
כל פעם כשיש קצת עומס הוא מגיב עם המון לחץ.
ואני מרגישה שאני לא מגיבה נכון.
אבל ממש קשה לי להגיב אחרת.
וקשה לי שהוא ככה.
אז חשבתי שאולי פה אני אקבל קצת עזרה.
איך להבין אותו יותר,
מה אולי יוכל לעזור לו,
ואולי גם קצת אמפתיה בשבילי…
אני אתחיל מזה שהוא אדם ממש טוב,
ובעל אוהב ומשקיע.
והוא עוזר לי הרבה. באמת הרבה.
אבל הלחץ שלו יכול לשגע אותי.
כל פעם כשיש קצת יותר משימות מהרגיל,
או כשיש הרבה משימות שצריך לסיים בבת אחת,
או כשיש עוד עיסוק ברקע מעבר למה שרגילים,
או כשיש לו משהו חדש שנכנס ללו"ז
או סתם שהוא עייף יותר מהרגיל
ועדיין יש דברים לטפל בהם,
כל דבר כזה מביא להמון לחץ ומתח,
שיוצא גם בכעס שנדלק יותר בקלות
מדברים קטנים שלא אמורים באמת להכעיס,
וגם אווירה כזאת של להגיד כל הזמן -
'קשה לי', 'אני לא יכול יותר', 'אני לא עומד בזה', וכדו'.
וזה יכול גם לבוא מעומס של דברים טובים,
כמו לידה, או קניה של משהו שדורשת התעסקות,
או התארגנות לאירוע, או טיול רציני,
או התארגנות לשבת עם קצת עומס.
וזה מתסכל אותי.
כי אני הפוכה מזה.
אני יכולה גם לפעמים להילחץ מהרבה משימות,
אבל ההתמודדות שלי היא לחזק את עצמי,
לא לדבר כל הזמן על כמה קשה לי,
אלא להזכיר לעצמי שזה עומס טוב,
ולעבוד על עצמי לעבור את זה כמה שיותר בשמחה.
ובאופן כללי אני הרבה פחות נלחצת מעומס.
או לפחות לא רואה את הדברים שמלחיצים אותו
בתור משהו שאמור בכלל להלחיץ.
אם יש לי רשימת מטלות להספיק,
ואני יודעת שאני יכולה להספיק הכל,
אני לא מרגישה מזה סיבה להילחץ.
ואני רואה את אבא שלו גם כזה.
ולבעלי גם מפריע הלחץ הזה,
כשהוא מופיע אצל אבא שלו,
(ברמה שהוא לא רצה לנסוע לנופש המשפחתי
כי הוא ידע שזה יכלול המון לחץ מצד אבא שלו…)
אבל הוא לא מצליח להימנע מזה אצלו.
ואני מרגישה שאני מאוד שיפוטית כלפיו.
וכל פעם כשהוא במצב כזה של לחץ
אני מגיבה בצורה שבעצם מנסה להגיד לו
שהלחץ שלו מיותר,
שישמח שהלחץ בא מעומס של דברים טובים,
שהלחץ שלו מזיק כי הוא כועס סתם,
שהוא 'מפונק' כי יש הרבה אנשים
עם עומס הרבה יותר גדול בשגרה הרגילה שלהם
(הוא באמת עובד במשרה מאוד קטנה
חוץ מהלימודים שלו בכולל,
הוא גם לומד לתואר, אבל רק יום בשבוע.
נראה לי שרוב האנשים עם לו"ז יותר עמוס מזה).
ואני הרבה פעמים גם לוקחת את זה
למקום של השוואה מולי,
שאני גם עם הרבה משימות
אבל גם מצליחה להישאר רגועה ובלי לחץ.
וברור לי שהתגובות שלי לא מועילות.
אני מניחה שמה שהוא צריך זה אמפתיה קודם כל.
ומן הסתם מה שאני אומרת לו
זה בדיוק לא מה שהוא צריך לשמוע.
אבל השיפוטיות שלי כלפיו, והתסכול שלי מזה
גורמים לי לא להצליח להגיב אחרת.
לא יודעת אם הצלחתי מספיק להסביר את עצמי.
אבל אשמח בכל מקרה לתגובות…
(ואל תציעו לכוון אותו לטיפול, כי אין סיכוי...)
מתייגת את @המקורית, אני אוהבת לשמוע את התובנות המחכימות שלך בענייני זוגיות.
וגם את @נגמרו לי השמות המומחית, אם יהיה לך זמן...
כל פעם כשיש קצת עומס הוא מגיב עם המון לחץ.
ואני מרגישה שאני לא מגיבה נכון.
אבל ממש קשה לי להגיב אחרת.
וקשה לי שהוא ככה.
אז חשבתי שאולי פה אני אקבל קצת עזרה.
איך להבין אותו יותר,
מה אולי יוכל לעזור לו,
ואולי גם קצת אמפתיה בשבילי…
אני אתחיל מזה שהוא אדם ממש טוב,
ובעל אוהב ומשקיע.
והוא עוזר לי הרבה. באמת הרבה.
אבל הלחץ שלו יכול לשגע אותי.
כל פעם כשיש קצת יותר משימות מהרגיל,
או כשיש הרבה משימות שצריך לסיים בבת אחת,
או כשיש עוד עיסוק ברקע מעבר למה שרגילים,
או כשיש לו משהו חדש שנכנס ללו"ז
או סתם שהוא עייף יותר מהרגיל
ועדיין יש דברים לטפל בהם,
כל דבר כזה מביא להמון לחץ ומתח,
שיוצא גם בכעס שנדלק יותר בקלות
מדברים קטנים שלא אמורים באמת להכעיס,
וגם אווירה כזאת של להגיד כל הזמן -
'קשה לי', 'אני לא יכול יותר', 'אני לא עומד בזה', וכדו'.
וזה יכול גם לבוא מעומס של דברים טובים,
כמו לידה, או קניה של משהו שדורשת התעסקות,
או התארגנות לאירוע, או טיול רציני,
או התארגנות לשבת עם קצת עומס.
וזה מתסכל אותי.
כי אני הפוכה מזה.
אני יכולה גם לפעמים להילחץ מהרבה משימות,
אבל ההתמודדות שלי היא לחזק את עצמי,
לא לדבר כל הזמן על כמה קשה לי,
אלא להזכיר לעצמי שזה עומס טוב,
ולעבוד על עצמי לעבור את זה כמה שיותר בשמחה.
ובאופן כללי אני הרבה פחות נלחצת מעומס.
או לפחות לא רואה את הדברים שמלחיצים אותו
בתור משהו שאמור בכלל להלחיץ.
אם יש לי רשימת מטלות להספיק,
ואני יודעת שאני יכולה להספיק הכל,
אני לא מרגישה מזה סיבה להילחץ.
ואני רואה את אבא שלו גם כזה.
ולבעלי גם מפריע הלחץ הזה,
כשהוא מופיע אצל אבא שלו,
(ברמה שהוא לא רצה לנסוע לנופש המשפחתי
כי הוא ידע שזה יכלול המון לחץ מצד אבא שלו…)
אבל הוא לא מצליח להימנע מזה אצלו.
ואני מרגישה שאני מאוד שיפוטית כלפיו.
וכל פעם כשהוא במצב כזה של לחץ
אני מגיבה בצורה שבעצם מנסה להגיד לו
שהלחץ שלו מיותר,
שישמח שהלחץ בא מעומס של דברים טובים,
שהלחץ שלו מזיק כי הוא כועס סתם,
שהוא 'מפונק' כי יש הרבה אנשים
עם עומס הרבה יותר גדול בשגרה הרגילה שלהם
(הוא באמת עובד במשרה מאוד קטנה
חוץ מהלימודים שלו בכולל,
הוא גם לומד לתואר, אבל רק יום בשבוע.
נראה לי שרוב האנשים עם לו"ז יותר עמוס מזה).
ואני הרבה פעמים גם לוקחת את זה
למקום של השוואה מולי,
שאני גם עם הרבה משימות
אבל גם מצליחה להישאר רגועה ובלי לחץ.
וברור לי שהתגובות שלי לא מועילות.
אני מניחה שמה שהוא צריך זה אמפתיה קודם כל.
ומן הסתם מה שאני אומרת לו
זה בדיוק לא מה שהוא צריך לשמוע.
אבל השיפוטיות שלי כלפיו, והתסכול שלי מזה
גורמים לי לא להצליח להגיב אחרת.
לא יודעת אם הצלחתי מספיק להסביר את עצמי.
אבל אשמח בכל מקרה לתגובות…
(ואל תציעו לכוון אותו לטיפול, כי אין סיכוי...)
מתייגת את @המקורית, אני אוהבת לשמוע את התובנות המחכימות שלך בענייני זוגיות.
וגם את @נגמרו לי השמות המומחית, אם יהיה לך זמן...
ומוסיפה
