עם הלידה המתקרבת, עולים לי פלאשבקים מהתקופה שאחרי הלידה הקודמת, שלא היתה קלה. מרגישה שהדחקתי את מה שעברתי, שאולי זה היה דיכאון לא מטופל, אבל דיכאון קל שעבר אחרי כמה חודשים ב"ה, או אולי סתם דכדוך והרבה לחץ. התחושה העיקרית שליוותה אותי היתה קריעה ל3. 3 קטנים שצריכים אותי באותו זמן ואני לא יודעת למי לפנות קודם, ורגע אני רק אמא אחת, איך אני אמורה לטפל בשלושתם במקביל?
אז ב"ה אני כבר לא במקום הזה, הילדים גדלו והשגרה פחות אינטנסיבית, אבל עדיין לפעמים אני מוצאת את עצמי מרגישה את ההרגשה הזאת של "אני לא יכולה, כולם צריכים אותי באותו רגע ואני לא משתלטת". ולא צריך לקרות משהו אקוטי, מספיק שכולם יכנסו לבית בבת אחת וכולם ירצו לספר לי משהו ביחד, או שכולם רוצים שאמלא להם את הצלחת באותה שניה וצועקים ובוכים למה נתתי לו ראשון, או ששלושתם יברחו מהמקלחת ביחד וכולם ירצו שאלביש אותם באותה שניה כי קר להם (מי ביקש ממכם לצאת מהמקלחת? 🤦♀️)... סיטואציות רגילות שקורות בכל בית, אבל ברגעים האלה אני מרגישה שהלחץ הפנימי שלי עולה והרגשה של חנק, שכולם מתנפלים עלי ואני צריכה איך שהוא להיחלץ מהמצב. הרבה פעמים זה עניין של דקות בודדות, סיימתי להגיש לכולם את האוכל והכל נרגע, הקשבתי לכל אחד בתורו והשתרר שקט וכו'... אבל אני מרגישה שאולי הלחץ שעולה בי לא פרופורציונלי למצב? מתקשה להסביר...
לדוגמא בארוחת ערב, אם בעלי בבית בחדר אחר אני מסוגלת לצעוק לו שיבוא לעזור לי, אבל באמת אני לא צריכה עזרה, תוך 2 דקות הכל יבוא על מקומו בשלום. פשוט קשה לי מאוד בסיטואציות שאני צריכה להתחלק לכמה חלקים ורצוי במהירות. מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.
חוששת שאחרי הלידה כשיהיה עוד תינוק לטפל בו פלוס רכבת הרים של הורמונים התחושות האלה יתעצמו עוד יותר...
אשמח לשמוע אם מישהי מזדהה ואיך אתן מתמודדות עם זה.
אז ב"ה אני כבר לא במקום הזה, הילדים גדלו והשגרה פחות אינטנסיבית, אבל עדיין לפעמים אני מוצאת את עצמי מרגישה את ההרגשה הזאת של "אני לא יכולה, כולם צריכים אותי באותו רגע ואני לא משתלטת". ולא צריך לקרות משהו אקוטי, מספיק שכולם יכנסו לבית בבת אחת וכולם ירצו לספר לי משהו ביחד, או שכולם רוצים שאמלא להם את הצלחת באותה שניה וצועקים ובוכים למה נתתי לו ראשון, או ששלושתם יברחו מהמקלחת ביחד וכולם ירצו שאלביש אותם באותה שניה כי קר להם (מי ביקש ממכם לצאת מהמקלחת? 🤦♀️)... סיטואציות רגילות שקורות בכל בית, אבל ברגעים האלה אני מרגישה שהלחץ הפנימי שלי עולה והרגשה של חנק, שכולם מתנפלים עלי ואני צריכה איך שהוא להיחלץ מהמצב. הרבה פעמים זה עניין של דקות בודדות, סיימתי להגיש לכולם את האוכל והכל נרגע, הקשבתי לכל אחד בתורו והשתרר שקט וכו'... אבל אני מרגישה שאולי הלחץ שעולה בי לא פרופורציונלי למצב? מתקשה להסביר...
לדוגמא בארוחת ערב, אם בעלי בבית בחדר אחר אני מסוגלת לצעוק לו שיבוא לעזור לי, אבל באמת אני לא צריכה עזרה, תוך 2 דקות הכל יבוא על מקומו בשלום. פשוט קשה לי מאוד בסיטואציות שאני צריכה להתחלק לכמה חלקים ורצוי במהירות. מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי.
חוששת שאחרי הלידה כשיהיה עוד תינוק לטפל בו פלוס רכבת הרים של הורמונים התחושות האלה יתעצמו עוד יותר...
אשמח לשמוע אם מישהי מזדהה ואיך אתן מתמודדות עם זה.
) - "יש לי רק שתי אוזניים וגם הן יכולות לשמוע רק ילד אחד בכל פעם!"
) - אז זה קצת מקל עליי. אני יכולה לומר להם - "זה קשה לי עכשיו לשמוע אתכם/עם הרעש שאתם עושים עכשיו" - והם מבינים את זה. לא תמיד מקבלים את זה, אבל לפחות מבינים.
היו מקרים חריגים שאפילו "ברחתי" לחדר לכמה דקות כדי להרגיע את האוזניים... הלוואי שהיה לי פתרון קסם להציע, אבל זו פשוט התמודדות...
