כל האזעקות מצלצלות וצווחות
אויב, מלחמה
אני רק שותקת את כל הזעם,
הבוז והדקירות שאני רוצה להשמיע
יש לי ברירה?
ממחשבות על עתיד טוב יותר
אמונה בי והודיה על הקיים
אני עוברת במהירות האור
לחושך, לבולען העצום שהוא פער בחיי
לכל מה שהוא לקח ממני והחסיר
בלי להתנצל ולהכיר
והשתיקה הזו אוכלת לי את הגוף
עולה לי בבריאות.
כבר חוויתי את המחירים הכבדים שלה
לא רוצה להמשיך לשלם אותם.
לא יכולה לא יכולה
להרשות לעצמי
להגיד
או לעצור.
איך זה שהוא מצליח ללחוץ לי על הכפתור
הולך הלאה
ואני חוזרת אחורה
לא מוצאת דרך להשלים ולסגור את הפצעים
שונאת אותו וכועסת גם עליי
גם עליה. ועליה. ועליה.
לא מסוגלת לשאת
שהייתי כל כך מובנת מאליה
ואתן לו לסיים הכל בשקט הזה החונק
שמוחק אותי בלי זכר
בלי שהוא יצטרך לבקש סליחה
איזו אשלייה מתוקה
תתעורר, אני לא רובוט שלך
שאתה יכול לתפעל איך שאתה בוחר.
ברור שעדיף שלום לטובת הילדים
אבל זה צריך לכלול גם את הצרכים שלי.
אלוקים
אין לי כוחות
אתן לדברים לקרות
אין לי מושג איך לקבל החלטות הגיוניות במצב הזה.


פשוט לא תמיד יש לי מה להגיב..