"נו, אז איך היה היום שלך?" הוא שאל אותה, חצי נוכח חצי מהורהר אל מול הפקק שנתהווה לנגד עיניו. 'אוהו עוד כמה זמן שאני עומד להיות פה'.
"בסדר, די רגיל ברוך ה'" נשמע קולה השקט מהעבר השני, לפעמים מפתיע אך תמיד קצת שונה מאיך שזכר אותו מהפגישות, כנראה בגלל מערכת התדרים הפלאפונית שקשרה ביניהם ואפשרה את השיחה הזו. "ואיך היה לך?"
וואו, איך הוא חיכה לשאלה הזו. הוא לא רצה לפרוק את זה עליה, אולי להכביד או להעמיס עליה דברים שלא כל כך לה, אבל כשהשאלה הגיעה – הוא נשטף.
"זוכרת שספרתי לך על התפילה המיוחדת בכותל? שאנחנו עושים כל שנה?" שאל, כמו בוחן אותה. "כן. אה, נו זה עכשיו, לקראת ראש חודש אדר, לא?" 'ללא ספק זוכרת' חשב לעצמו, מחייך. "אתה בדרך לשם עכשיו?"
"לא לא, אני כבר אחרי, מנסה לחזור לישיבה", המילה 'מנסה' הותזה מבין שיניו ברוגז מסוים, קצת מרתיעה את הצד השני. הוא קלט את זה במהירות ודאג להסביר את עצמו "פשוט הדרך הלוך היתה כל כך עמוסה וגם עכשיו נראה שאני הולך להתעכב הרבה בדרך חזור. סליחה". מיהר להוסיף.
"זה בסדר", ענתה בנחת, כהרגלה, "איך היתה התפילה?"
"וואו", הוא לקח את הרגע לחשוב, "מצד אחד עוצמתית ומצד שני – טרגדיה", התנסח בדרמטיות. "וזאת למה?" השיבה לו, משועשעת. "תתארי לעצמך, יום שני, שעה שתים-עשרה וחצי, כחום היום, עשרות מתפללים עומדים ביראה ובזיע אל מול הכותל המערבי, אל מול בית ה' החרב, מתחננים על נפשם ועל כל נפשות "עַמְךָ" בית ישראל. ואז שליח הציבור, מזקני העדה, אדם בעל הדרת פנים פותח בתפילת "אל מלך יושב על כסא רחמים" בקול צרוד, מתחנן, ובשניה שהוא מסיים בזעקה 'ויעבור ה' על פניו ויקרא!' – פוצחת קריאת "קולולו" במקהלה מהעבר השני של הרחבה". הוא לקח רגע הפוגה.
"הרי ביום שני בשחרית מוציאים ספר תורה. זה הזמן בו נערי ישראל מכל קצוות הארץ מתקבצים למשפחותיהם אל הכותל להנחת תפילין לקראת הבר-מצווה. מסתבר שיש אנשים שלגיטימי מצדם להתפלל שחרית בשעה שתים-עשרה וחצי בצהריים, אחרי חצות יום, עם כל הטררם שהדבר הזה גורר איתו". שוב נימה של רוגז נכנסה לקולו, הפעם חריפה יותר.
דממה מהצד השני. דממה ולאחריה צחוק. וצחוק כזה שסוחף אותך איתו, שמשאיר את הכל רחוק מאחור וצובע אותו בכחול של שמחה.
לאט לאט הוא חלחל אליו, פינה אצלו מקום, החזיר לו את הנשימה.
"כן, באמת יש צד שזה מצחיק" הוא השיב לצחוק הזה, שקצת דעך, משועשע בעצמו, "אבל תדעי לך שבאותו הרגע זה היה ממש ממש מרגיז!"
"ממש לפני י"ג מידות?" היא שאלה מבודחת, כאילו לא מאמינה, "באמת?"
"כן באמת!"
"וואו", היא נרגעה, רגע של שקט. "אתה יודע מה זה מזכיר לי?" שאלה בחולמניות מסוימת. "מה?"
"את השיר הזה, שלפני ברכת המזון..." ענתה, מנסה להזכר. "מה, 'צור משלו אכלנו'?" התפלא. "לא לא, נו, האחד שמנגנים בחתונות..." הביישנות מלאה את קולה.
"מה, 'שיר למעלות'?" תמה, "מה הקשר?"
"איך הולכת ההתחלה?" שאלה, עדיין נבוכה.
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְקֹוָק אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה", זמזם עם אותה המנגינה, של החתונות, עד שקטעה אותו – "זהו, עד כאן!"
"מה? מה העניין?" לא הבין.
"כל התהליך של הגאולה, כל התקופה הזו שאנחנו עוברים, כל הפילוגים ביננו... זה מרגיז והכל, אבל כשנהיה אחרי, כשנביט מתוך הגאולה אחורה, נבין שבעצם זה די משעשע, כמו חלום שיכול להפחיד ברגע שחולמים אותו, אבל כשחושבים עליו רגע בבוקר, בעצם זה לא נראה הגיוני והכל מקבל צבע אחר".
'בהחלט צבע אחר', חשב לעצמו, 'צבע אחר. כחול של שמחה'.
)